כמה מהר אנחנו חורצים גורלות
אני נשבע: להמשיך לערוך תחקירים נוקבים ככל שאוכל, אבל לעולם לא לחרוץ עוד דין על סמך כותרות עיתונים. לקחים מפרשת אולמרט
המדור גם מוקדש לכל אנשי האמצע שמתעקשים להזכיר לנו שלא מדובר בצדיק של חיים הכט (אגב, תוכנית הטלוויזיה הכי טובה שמשודרת כרגע), אלא בראש ממשלה לשעבר שהורשע בהפרת אמונים, שזה בעיניי, חמור הרבה פחות מפוליטיקאי כמו מופז, שהבטיח אמונים לציבור ושיקר בכל הזדמנות. כן, והמדור מוקדש לדן מרגלית שמתקשה גם היום לומר - אולי טעיתי. הוא אומר שאולי קצת טעה, אבל מתעקש שבסופו של יום - העליון יחשוף את הסיפור האמיתי.
והנה חידה: אחרי כל מה שעברנו השבוע - מי זוכר את דוח המבקר על השריפה, מי זוכר את פלסנר, מי זוכר את האולפנה? התשובה בסוף הטור.
אני עדיין לא מחבב את אולמרט. ראשית, קשה לי להתחבר לאנשים שמחזיקים עטים ששוויים הכולל, על פי חלק מההערכות, הוא יותר ממיליון שקל; ושנית, אני לא שוכח לו דווקא את התקופה שבה כשר אוצר סירב לדבר עם מפוטרי ביקור חולים, אני מתקשה לתמוך בראש ממשלה שבמשמרת שלו התקיימו שתי מלחמות (אחת באופן ברור - איומה ונוראית), ובעיקר אני לא מחבב אנשים שמודיעים כמה הם ילכו רחוק למען השלום - דקה אחרי שהם הופכים ללא רלוונטיים.
למרות כל זה, אני חושב שהרבה לפני פרקליט המדינה - המוני אנשי תקשורת חייבים לעשות בדק בית עמוק, ואני בהם כמובן. מעולם לא עשיתי תחקיר על אולמרט. תחקירים על הונאות לכאורה של פוליטיקאים הם לא התחום שלי, תמיד ניסינו להתרכז בגופים ובמנגנונים שמשפיעים ישירות על חיינו, ובעיקר לעזור לאזרח הפשוט להתמודד עם אותם גופי
הייתי שותף לעשרות תחקירים טלוויזיוניים שהביאו לשינוי אמיתי, התנצלתי פעם אחת משמעותית במסגרת הסכם פשרה וגם, באותה התנצלות, לא הודינו בשום טעות או פרסום דבר שקר (כי לא היה כזה), אלא רק התנצלנו אם מישהו נפגע מהתחקיר, זו לא הייתה מטרתנו. אבל יש כתיבה אחרת לגמרי והיא לא "תחקירית", אלא כתיבה צינית, מבקרת, לעתים משתלחת מדי, שנשענת בעיקר על כותרות העיתונים.
וכאן, אני חושב, נמצא חשבון הנפש העיקרי שלי מפרשת אולמרט. כאילו קשה ואולי אי אפשר להתעלם מכותרות שסיפרו על המעטפות של טלנסקי. אי אפשר להתעלם מכותרת לפיה אולמרט השתמש בכספים של יד ושם כדי לממן נסיעה לחו"ל תוך כדי מימון כפול. אי אפשר לא לכתוב על חשדות לקבלת שוחד עבור מפלצת הולילנד וזה ממשיך וממשיך וממשיך. אי אפשר? אולי ממש כן אפשר. הנה דוגמה:
אמנון דנקנר, חברו הטוב של אולמרט, קרע לגזרים השבוע את פרקליט המדינה. הוא לא צריך להתפטר, כך אמר, הוא צריך להתאבד. עכשיו דמיינו מה יקרה אם חס וחלילה (לשיטתו של דנקנר) פרקליט המדינה יערער לעליון ואולמרט יורשע גם בפרשת ראשונטורס.
מה יקרה אם אולמרט יורשע בפרשת הולילנד? מה יקרה אם פרקליט המדינה אכן יתאבד ואחרי זה אולמרט יורשע? בקיצור, כמה מהר כולנו חורצים גורלות, זורקים אנשים לפח הזבל של האנושות, ממליכים, שוחטים, דורכים. אני מספיק ברור, נכון?
ולכן בעקבות יום הכיפורים הזה של הפרקליטות/ התקשורת/ דן מרגלית, תחליטו אתם. הנה מה שחשבתי אני, בחלקת האלוהים הקטנה שלי, לעשות או יותר נכון - לא לעשות: אני מתחייב להמשיך לערוך תחקירים נוקבים ועמוקים ככל שאוכל בכל נושא שיטריד את מנוחתי, אבל אנסה מרגע זה לעולם לא לכתוב יותר על פרשות ואירועים שיבצבצו מהכותרות עד שתתברר האמת בבית משפט או בהחלטה אישית של מי שמככב בכותרת.
אפשר וצריך לנהל קמפיין על מטרה ציבורית חשובה, אפשר וצריך להיות דעתן בכל עניין שקשור לטיב חיינו, אסור כנראה לגזור את דינם של אנשים רק כי כל הכותרות מספרות כמה גנבו, לקחו ופשעו. וממש לסיכום אחרון - אני עדיין לא מחבב את אולמרט, גם כי בית המשפט הרשיע אותו במרמה והפרת אמונים, וגם כי עדיין נורא-נורא מעצבנים אותי העטים שלו.
כלב: תגיד, דנקנר הזמין אותך לקומזיץ אצלו בבית?
אני: לא, מה שורפים?
כלב: בובות של דן מרגלית ושל הפרקליט ההוא שעוד שנייה כולנו נשכח איך קוראים לו. עינת שרוף על השירה בציבור. חבל, חבל שלא הקשבת לאשתך שאמרה כל השנים שהוא יצא זכאי.
אני: נכון, אפילו התערבתי איתה והפסדתי.
כלב: אתה יודע שגם אני התערבתי איתה? אני אומר שגם ליברמן יצא זכאי.
אני: על מה התערבתם?
כלב: שאם אני מנצח, אנחנו מוסרים אותך לאימוץ. עכשיו זוז - אתה מסתיר לי את דן מרגלית מסביר למה יש שופטים בירושלים, אבל שופטים לא משהו. זוז!
עליזה, אשתו. איך עומדים בארבע שנים כאלה, איך?
איתי בן דרור, המפלצת הרוצחת, שרצח את שלושת ילדיו, קיבל שלושה מאסרי עולם.
זה לא מספיק. זה ממש-ממש לא מספיק.
הפתרון לחידה: לא זאת השאלה. השאלה היא מתי נשכח את אולמרט.
meroz.guy@gmail.com
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם