ראשי » מקומי » ירושלים

השוק הכי ישראלי שיש: סוד הקסם של מחנה יהודה

מיוחד, 64 סמלים ישראלים: אין קלישאה חבוטה יותר משוק מחנה יהודה, אבל בכל זאת יש במקום הזה משהו קסום וכל כך ישראלי

בואו נודה על האמת, אין קלישאה חבוטה יותר משוק מחנה יהודה. אי אפשר לברוח ממנה, היא ספוגה בחריצים של רחוב האגס, צרובה בריחות התבשילים העולים מהמסעדות ועולה מכל טקסט שנכתב אי פעם על הסמל הבלתי מעורער של ירושלים הישנה והפשוטה.
 

בכל דור ודור השוק הופך לקלישאה מזן אחר. בעבר זו הייתה העממיות, שכללה כמובן סיבוב של הפוליטיקאי התורן שהתדפק על הבאסטות, משווע למחיאת כף של מוכר ירקות תורן. הו הא מי זה בא? היום לאף אחד כבר לא אכפת. לשוק יש מלך חדש, השף.

אבל גם השף המדופלם הפך כבר לקלישאה שנטחנה היטב בכל מוסף רענן, בשלל ביקורות האוכל המהללות על "האותנטיות" ובפיהם של כל עולי הרגל שבישרו לחבריהם משפלת הארץ כי "השוק נורא מגניב".

המונים באו לחזות בפלא החדש-ישן, ניזונים מדיווחים, מוגזמים ברובם, על תחייתו של השוק. אלפים אכלו זה את זה כדי לשבוע בכור ההיתוך שאיחד בין טעם של פעם לחליצת שעם מבקבוק יין בשלוש מאות שקלים במסעדת מחניודה. או סתם כאלה שהגיעו לאירועי "הבלבסטה", בהם הצטופפו עשרות אלפים שהתמוגגו מצפיפות איומה רק כדי לדווח "שירושלים דווקא לא נוראית, נורא נחמד שם בשוק".

ובאמת נחמד שם בשוק, כי האמת היא שכל אחד מצליח להתחבר בקלות לקלישאה הפרטית שלו. מי לחציל הרומני של עזורה המיתולוגית ומי לקוקי סאן ז'אק צרוב על טחינה מולקולרית באחת ממסעדות השף. אודה ולא אבוש כי רק בגיל עשרים ושמונה נפתחתי אל הקסם הזה שכל ירושלמי נהנה להתעטף בו. העומס הבלתי נסבל, נחילי האדם שהשתרגו זה בזה בכאוס טוטאלי ויותר מדי פיגועים הדירו אותי מסלע קיומנו.

מדובר היה באקס טריטוריה של ממש. דין מחנה יהודה כדין סילוואן. בשנותיי הרבות בעיר דרכתי בשוק אולי פעמיים. הוא לא חסר לי ואני לא חסרתי לו. עד שהגיע יוסי בנאי. טוב, לא ממש הוא, אלא דמותו שעליה הצטוויתי לכתוב כשמלאו שנה למותו.

הסיור

בעקבות חייו המיתולוגיים הוביל אותי לשכיות חמדה שאותן לא הכרתי, לפינות הקסומות שעליהן רק קראתי ולמקומות שמהם ברוב טיפשותי נעדרתי. שנתיים לאחר מכן כבר שכרתי בית קטן בערבה של השוק, בסמטה שכותבים רומנטיקנים יעידו עליה כי היא ציורית ופסטורלית. והיא באמת הייתה כזו.

והחיים שם? הפכו לקלישאה שקשה להתעורר ממנה. אתם מכירים את התפריט: לקום בבוקר עם הריחות מהמאפייה, לאכול צהריים באחת החומוסיות ולשתות קאווה בבר בערב. בקיצור, זה קצת יותר נעים לחיות את הקלישאה מלכתוב עליה. רק תעשו לעצמכם טובה, את הרכב תשאירו בבית. הפעם האחרונה שנצפתה חניה בשוק הייתה בשנות השמונים, כשזרקו על שמעון פרס עגבניות.

בואו להמשיך לדבר על זה בפורום ירושלים-

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...