אביעד ואביחי נרצחו, אחיהם הקטנים הפכו לחברים טובים
אביחי לוי ואביעד מנצור נרצחו בפיגוע ירי בצומת בית חגי לפני כשבע שנים, ונקברו אחד ליד השני. האסון חיבר יחד את שתי המשפחות שלא הכירו קודם לכן, וכיום האחים הצעירים, יהל וישי, הם החברים הכי טובים ומשרתים יחד בגדוד 13 של חטיבת גולני. "האחים מסתכלים עלינו ומחייכים", הם אומרים
אביעד ואביחי לא הכירו. הם גדלו מרחק שבע דקות נסיעה אחד מהשני, אבל נפגשו בפעם הראשונה בטרמפיאדה, שניות אחדות לפני שנרצחו. עכשיו, האחים שלהם, יהל לוי וישי מנצור, הם החברים הכי טובים. הכירו בעקבות האסון.
יהל התגייס לגולני. ישי התגייס לחטיבה בעקבותיו, לאותו הגדוד. "הם ביחד ואנחנו ביחד", אומר ישי, על המתים והחיים. "הם סיימו דרך ביחד, והתחילו לנו דרך חדשה". יהל לוי: "הדרכים שלהם הצטלבו במותם, והדרכים שלנו - מצטלבות בחיים".
אביחי לוי היה בנם הבכור של חווה ויחיאל. יש להם עוד שני בנים ושתי בנות. כשהיה בכיתה א', עברה המשפחה לבית חגי. גרו שם, עד אחרי הפיגוע. אז - עברו לירושלים, שם הם מתגוררים היום. אביעד גדל ברמת הגולן. סיפור חייו דומה לזה של אביחי.
גם הוא הבכור מבין חמישה ילדים שנולדו לנריה ואווה. אחרי שנרצח, ילדו הוריו בן נוסף, אור. כשהיה בגיל בית הספר היסודי עברה המשפחה לגור בעתניאל. "היו להם הרבה דברים משותפים", אומר יהל עכשיו. זה משהו שלמדו, הוא וישי, דרך הסיפורים שסיפרו אחד לשני על אחיהם שמתו. "שניהם אהבו לטייל, להדריך. אהבו את ארץ ישראל. אהבו לתרום ולעזור".
אביחי למד בקרית ארבע. זאת הייתה השנה
אחר כך, אומר יהל, הרגישו אשמים. למה הציעו לו בכלל לבוא הביתה? אכלו צהריים יחד. הוריו יצאו והוא התלבש, עזב את הבית והלך לכיוון צומת בית חגי. שם, פגש את אביעד, שחזר בדיוק מטיול. הם עמדו בטרמפיאדה, כשהרכב ובו המחבלים התקרב ופתח לעברם באש. השעה הייתה ארבע ארבעים וחמש אחרי הצהריים. אביחי נהרג במקום. אביעד נפצע קשה. "אני זוכר ששמעתי את היריות מהחלון", אומר יהל. "כמה מטחים של ירי. זה היה חריג".
שנים אחר כך, כבר בצבא, זאת התמונה שעלתה לו, בפעם הראשונה שהיה במטווח. מטח היריות שהרג את אחיו. "לקח לי רגע, אחרי הכדור הראשון", הוא אומר. "בגלל שעלה לי מיד מטח היריות ההוא". עכשיו כבר התרגל.
ניסה לתפוס את ההורים שלו. לא ענו לו. לאט לאט, התחילו להגיע שכנים הביתה. "אמרו לנו ש'היה פיגוע'", הוא אומר, "אמרו ש'אחד פצוע ואחד מת'. אני צריך לבקש מחילה מישי, כי אני התפללתי אז 'הלוואי שאחי הפצוע, ולא ההרוג'. הלכתי וסידרתי את החדר של אביחי, אמרתי 'שיחזור הביתה, שיהיה לו מסודר'. בינתיים הודיעו לנו שאביחי מת.
רצתי עוד פעם לחדר שלו. הייתה שם תמונה גדולה, שעשינו לו, לבר מצווה, בתוך שעון. הורדתי את השעון מהקיר. אמרתי 'השעון הזה יפסיק לעבוד מעכשיו'. ונשכבתי על המיטה של אביחי, ובכיתי. ואבא שלי אמר ש'יהל, אסור להתאבל בשבת'".
ישי: "אני זוכר שחזרתי מהשכנים וראיתי את אבא שלי יוצא עם הרכב. אימא הייתה לחוצה. אמרה לי'אביעד בפיגוע'. מהיריות של המחבלים הוא נפצע בעורק הראשי ברגל, נפל מאחורי תעלה, ואף אחד לא ראה אותו. אביעד התקשר לאבא שלי וצעק 'הצילו', בטלפון. שמעו אותו נאנח".
אביעד פונה לבית חולים. שבת שלמה נאבקו הרופאים על חייו. שתי רגליו נכרתו. ביום ראשון בבוקר, מת מפצעיו. "הייתי בטוח שהוא יחיה", אומר ישי. "אפילו לא הלכתי לבקר אותו. אימא שלי הודיעה לי שהוא מת. אמרה'לאביעד היה קשה לחיות, והקב"ה לקח אותו אליו'. ככה , קצר".
עוד לפני הלוויה, שמע יהל שלאביעד יש אח, בן גילו. חיפש אותו בבית העלמין, אבל לא מצא. בסופו של דבר נפגשו רק כמה חודשים אחר כך, במחנה של ארגון 'משפחה אחת' לבני משפחות שכולות. "אני", אומר יהל, "חיפשתי בישי את אחיו. הרגשתי שזה לא מקרי שאביעד ואביחי נרצחו יחד. רציתי להכיר את אביעד המת דרך ישי שחי".
ישי המשיך לכתוב את היומן שהתחיל לכתוב אביעד. כתב אליו, בעצם. יהל, כתב לאביחי מכתבים. "הרבה פעמים הרגשתי שאני חי בצל של אביחי", הוא אומר, על אחיו.
שנה אחרי שאביחי נרצח, נפגעה משפחת לוי בעוד פיגוע ירי. יהל למד אז בפנימייה צבאית באור עציון. ההורים שלו היו בדרך אליו, עם שתי אחיותיו, ל'שבת הורים'. באזור חלחול, הוא מספר, ראו רכב, עם לוחית זיהוי צהובה ואורות מצוקה. מחבל שישב במושב האחורי של הרכב, החל לירות לעבר משפחת לוי. התחיל מרדף, שנמשך כמעט קילומטר, במהלכו המחבל לא הפסיק לירות.
"אימא שלי ראתה את המחבל מכוון אליה את הרובה, מנסה להרוג אותה", אומר יהל. "כדור חדר ועבר כמה מילימטר מאימא. קליע נוסף פגע בהגה". "תוך כדי האירוע", הוא אומר, "אימא התקשרה אלי. התקשרה וניתקה. שמעתי צעקות וירי. אימא שלי צועקת ומישהו יורה. הייתי בפחד נוראי".
בני משפחת לוי הצליחו לחמוק מהמחבלים, ולהימלט למחנה סמוך. משם, פונו לבית החולים. הם לא נפגעו פיזית, אבל הוכרו, כולם, כנפגעי חרדה ונפגעי פעולות איבה. "במוצאי שבת החזירו אותי הביתה", מספר יהל. "מצאתי משפחה בשוק. אבא לא דיבר. אימא שלי הייתה קפואה. האחיות שלי ישבו בהלם. הן לא דיברו אחר כך שבוע. עצרתי ואמרתי'וואו. אני לא מזהה פה אף אחד'".
כל מה שהצליחו להדחיק בעקבות הרצח של אביחי, אומר יהל, צץ ועלה. אחיו, זה שנולד אחרי אביחי ולפניו, חזר בשאלה. האחיות, שהיו ברכב בזמן פיגוע הירי, עברו לבתי ספר של החינוך המיוחד. אימא שלו, שעבדה בהוראה, לקחה חופשת מחלה בת שנה ואבא שלו המשיך ללכת לעבודה, אבל 'לא תפקד'.
"היה מגיע בשמונה בערב הביתה, נכנס לחדר ושותק", תאר השבוע יהל. "הוא תרגם את זה לדיכאון עמוק". " אימא, בשנה הראשונה אחרי הרצח של אביחי, הייתה העוגן של המשפחה. כשהיא בעצמה נפגעה, גם העוגן הזה אבד".
"שנה שלמה", אמר לי, כיוון לשנה שאחרי פיגוע הירי השני, "הרגשתי שאין לי הורים". "אלה היו דברים ששמרתי בבטן. מהתלמיד הכי משקיע בישיבה, נהייתי אדם שנמאס לו מהכול. לא טרחתי להתעורר בבוקר. כשהיו קוראים להורים שלי, לשיחה, הייתי מטיח בהם 'עכשיו אתם נזכרים?'".
מהישיבה ביקשו שיעזוב. פרש והלך ללמוד בקרית ארבע, קרוב לבית. בכל זאת, בקושי הגיע הביתה. "אמרתי'מה יש לי כבר לחזור? המשפחה שלי קרסה'". בשלב הזה, התחילו 'טיפול משפחתי'. ביחד ולחוד. יהל מספר על הטיפול הזה בפתיחות מעוררת כבוד.
"בטיפול הבנו שיש בעיה", הוא אומר. "עד אז, כולנו 'סחבנו את הכאב". "בהתחלה", סיפר על המפגשים עם הפסיכולוג, "המפגשים היו טעונים. אמרתי לאבא שלי 'אבא, אני מרגיש שכבר שנתיים אין לי אבא'. זה היה קשה'".
מה הוא אמר?
"כשהפסיכולוג ביקש ממנו לדרג את הקשר עם הבנים שלו, לי הוא נתן ארבע מתוך עשר. שנינו הגדרנו את הקשר בינינו, ככמעט ולא קיים. בגלל שאביחי היה הבכור, הוא היה הכי מחובר אליו. היה לו נורא קל לבכות על מי שאבד, אבל הוא שכח את מי שחי. הוא עשה אזכרות גרנדיוזיות. מסתיימת אזכרה אחת, הוא כבר עסוק באזכרה הבאה. או מפעלי הנצחה. כנס תנועות נוער לזכר אביחי, מאגר הנצחה ממוחשב, ספרייה, חדר עיון, ספר תורה לזכרו. היה עסוק בהנצחה, ושכח שיש אנשים חיים בבית".
בעקבות הטיפול, אומר יהל, הרגיש אבא שלו שהוא 'מפספס את המשפחה שלו'. "הוא עמד והתנצל על כל השנים שהוא לא היה שם בשבילנו", הוא מספר. אימא שלו חזרה לעבוד בחצי משרה. הוא עצמו, נרשם לבית ספר חדש. חזר להשקיע, וסיים 'מצטיין חברתי'.
לשניהם, גם ליהל וגם לישי, היה ברור שיתגייסו לקרבי. האימהות שלהם, התנגדו. "אימא אמרה לי'אנחנו שילמנו מספיק, אנחנו את שלנו עשינו כבר'", אומר יהל. "אמרתי לה'זה שאביחי נרצח, לא פוטר אותנו עכשיו מהעול'".
לפני שנה, במרס 2011, התגייס ל' גולני', לגדוד 13. עכשיו הוא בקורס מכ"ים. גם אבא שלו, הוא אומר, שירת ב'גולני'. ישי , אחיו של אביעד ז"ל, החליט כאמור ללכת בעקבותיו. הוא עדיין טירון. "סגירת מעגל", אומר יהל, על הגיוס של שניהם. "מלהיות קורבן, הפכנו להיות אלה שמגנים. אנחנו כאן, בצבא, ביחידה קרבית, כדי שלאף אחד לא יקרה מה שקרה לאחים שלנו".
לפני כמה חודשים, תפסו קו בחברון. יהל בחר לנסוע לצומת בית חגי, במדים, בפעם הראשונה. "היה לי קשה", הוא אומר. "הדמעות ירדו מעצמן. אבל הרגשתי גם שאני אומר לאחי ש'הנה, עשיתי את מה שרצית. אני חייל'".
מחר , יום רביעי, ילכו יחד לבית הקברות בהר הזיתים. יעמדו אחד ליד השני. ישי, לצד הקבר של אחיו אביעד ויהל - ליד הקבר של אביחי. שניהם במדים, עם התג של גולני. "גאווה", אומר ישי, על מה שהוא מרגיש. "אני גם בטוח", אומר יהל, "שהאחים שלנו יושבים למעלה, מסתכלים עלינו, ומחייכים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם