מלחמת הישרדות: ניצולות שואה משחזרות את הזוועה
לרגל יום השואה נפגש "זמן קריות" לשיחה עם אסתר ליבר ורינה בר, ניצולות שואה, שסיפרו על הישרדות בגיל צעיר בתנאים לא אנושיים, על איבוד משפחתן ביערות ועל התקווה להינצל, גם ברגעים הקשים ביותר. לזכור, ולא לשכוח
וכמובן יש את אלו שנזקקים לדברים בסיסיים, כמו מזון. בעיות העברת התקציבים גם הן לא חדשות, אבל אולי הפיתרון נמצא לא רחוק, מכיוון שבכל יום שעובר - נפטרים מעל ל-30 ניצולים.
"מהמדינה הכסף לא מגיע לידיים הנכונות", כך טוענת אסתר ליבר, ניצולת שואה מפולין אשר מתגוררת היום ב"בית החם" - בית לניצולי שואה בחיפה, אותו מפעילה עמותת "יד עזר לחבר".
"השגרירות הגרמנית עוזרת הרבה. הייתי עוזרת לניצולים כמוני, שגרו קרוב והגיעו למצב של בדידות נוראית. לא רציתי להגיע למצב של שכנה שלי, שאם אף אחד לא היה שם לב אליה - היא הייתה אוכלת כל יום רק לחם ומרגרינה. רציתי לגור במקום כזה". "זה לא כמו בית סיעודי פה", היא מדגישה, "יש לנו חופשיות מלאה. אבל דואגים לנו לאוכל, שלוש ארוחות ביום ויש חברה ופעילויות משותפות".
ושוב, איכשהו, עם כל התקציבים המיוחדים שיש בידי הממשלה לעניין הספציפי הזה – שוב זה בסוף מגיע לפתחן של עמותות. רבים מהניצולים פשוט לא מודעים לזכויותיהם, או איך לקבל את מה שמגיע להם. רינה בר, תושבת קרית אתא, ניצולת שואה מרומניה, נעזרה בעמותת "אביב לניצולי שואה", והחל מהחודש הבא תתחיל לקבל קצבה של 2000 שקלים מהאוצר.
"אני מוכרחה להודות לאנשי העמותה, שעזרו לנו באופן יוצא מן הכלל", היא רוצה לפתוח במילות תודה. "כל הטפסים, כל האינפורמציה,
"בנוסף היינו צריכים לשלוח טפסים רפואיים. הרי כשהיינו ילדים סבלנו מתת תזונה, ונדבקנו במחלות נורא בקלות. כל הדברים האלו פוגעים בגוף ולא פחות גם בנפש. אנשים שלא יודעים ואין להם גישה לעורכי דין צריכים לדעת שהם יכולים לפנות לעמותה. אני לא האמנתי שאני אקבל קצבה, והנה אקבל".
בר נולדה ברומניה בשנת 1942, וחיה במסתור בבית של אחת המשפחות הנוצריות בעיירה. "גרנו אצל הנוצרים. הם הסתירו אותנו, דאגו לנו וככה שרדנו בכל העוצר. בכל הזמן הזה חיינו בבית שלהם, ולא יצאנו כמעט החוצה", היא מספרת בקול חנוק. "היו מצבים מאוד קשים במסתור. אני לא יכולה לזכור הרבה, מכיוון שהייתי קטנה, ולכן אני נסמכת הרבה על הסיפורים של אמא".
ומה עם הסיפורים של אבא?
"את אבא אני לא זוכרת, יום אחד לקחו אותו וזהו".
אסתר מקפידה לספר את סיפורה בפני ילדי בית ספר, וגם בפנינו היא לא מהססת לפתוח את הזיכרונות הקשים. "נולדתי ב-1937 בעיירה קטנה בפולין. היינו בית מסורתי, עם חמש בנות. אני זוכרת מעט מאד מהילדות המוקדמת לפני המלחמה, אבל אני זוכרת שאבא היה אומר איתי בבוקר 'מודה אני'. אני הייתי בת חמש, ואמרתי את הפסוק לאט, אז הוא אמר לי ביידיש 'שנלר' (מהר יותר). אני חשבתי שזה חלק מהברכה, אמרתי גם 'שנלר' וכולם צחקו.
בשבת בבוקר, יום לפני שמחת תורה, הגיעו הגרמנים לקחת אותנו. אבא שלי הוציא אותנו מהר מהמיטות, ושלח אותנו להתפזר בין הבתים. אני הלכתי עם אחותי הגדולה, מרים, כל הזמן צמודה ליד שלה. היות ולא מצאו אותנו - העלו את הבית שלנו באש.
"פתאום אבא הופיע מבין הבתים, ואמר לנו 'תלכו לקטוף תותים', והוסיף שהוא הולך לחורשה שמעבר לשדה החרוש. הוא הלך, התחילו יריות ומאז הוא לא חזר. אני התחלתי לבכות, ולצרוח 'הורגים את אבא'. לא ידעתי, אבל כנראה הרגשתי. מרים סתמה לי את הפה שלא יתפסו אותנו, ונכנסתי להלם כנראה, כי אני לא זוכרת דבר עד שלמחרת בבוקר התעוררתי ביער".
אסתר, אחיותיה, אמה, סבתא והמשפחה של דודה התאחדו ביער: "תשעה חודשים אמא הייתה איתנו ביער, והיינו עושים לנו סוכות כאלו בין העצים. לילה אחד התנפלו עלינו מקומיים גויים, אני הייתי עם סבתא ואחד מהם התנפל עליה ובעט בה. צעקתי 'זה שמוליק', חשבתי אולי שזה קרוב משפחה שלנו. בי הוא לא פגע, הוא רק צחק. עד היום אני זוכרת את השיניים שלו.
"המשכנו ביער, והיינו עוברים ממקום למקום. איכשהו הסתדרנו עם גזרים ותפוחי אדמה, כשבקיץ היו פירות. כל יום הייתה משימה של הישרדות. היו גויים שעזרו לנו, וגם הכומר קצת עזר. אחרי תשעה חודשים הגרמנים חזרו, והבחינו במדורה שלנו. הם הקיפו אותנו, והתחילו יריות. התפזרנו לכל עבר.
אני הייתי עם אמא ואחותי הקטנה, אבל היא לא יכלה לרוץ. פתאום ראיתי אותה נופלת, ואז ראיתי את הגרמני, עם המדים וכובע הפלדה. אני לא זוכרת מה קרה לקטנה, היא כנראה נפלה. המשכתי לרוץ אחרי מרים ורחל, ופתאום אני רואה את מרים נופלת עם הידיים מעל העיניים. חשבתי שהיא רק מנסה להגן על עצמה, וראיתי שרחל ממשיכה ואני אחריה. פתאום אני רואה שנוזל לה דם מהיד, אבל היא לא שמה לב והמשיכה. הגענו לקרחת יער לפני הנהר, וכל הזמן הם ממשיכים לירות.
"היינו מוכרחות לעבור, אחרת הם תופסים אותנו. ואז, כאילו אלוהים שלח לנו משמיים - ראינו גזע עץ שנפל, ועברנו עליו. פתאום נגמרו לה הכוחות, והיא התיישבה ואמרה 'שיהרגו אותי'. התחננתי בפניה שתמשיך עוד קצת, מכיוון שאם יהרגו אותה - אז יהרגו גם אותי. היא הושיטה לי ידיים, וביקשה רק מעט מים. אספתי לה קצת בידיי, הרטבתי לה את השפתיים והמשכנו. עברנו את היער, הגענו לשדות החיטה ושם התיישבנו והסתתרנו עד הלילה. עד שהיה שקט, וכולם הלכו".
איך היא טיפלה בפציעה?
"בלילה קמנו, והלכנו לכפר קרוב. שתינו מים שטפטפו מהגגות, ולרחל כבר כל תנועה הייתה קשה. ניגשנו לבית, דפקנו על הדלת והיא המציאה איזה סיפור שהיינו בשדה עם הפרות, ומהיריות נבהלנו, ברחנו והפרות הלכו לאיבוד. אולי האמינו, כי אני הייתי בלונדינית ולרחל היו עיניים כחולות והיא ביקשה פרוסת לחם.
"הם נתנו לנו, אבל להיכנס לא נתנו. אחר כך הלכנו לבית של משפחה, שרחל הכירה את הבת שלהם. היא ראתה שרחל פצועה, טיפלה לה בפציעה ושמה אותנו בגורן. בלילה עבר גרמני עם פנס, וראה אותנו. הם אמרו שאנחנו שומרים להם על הפרות, והוא המשיך הלאה. אבל לפנות בוקר היא אמרה לנו ללכת, כדי שלא יהרגו אותם ואותנו".
חזרתם לאחרים?
"הדוד שלי קבע נקודת מפגש, למקרה שמשהו יקרה ונתפזר. היינו אמורות ללכת לשם, ולהשאיר איזה סימן. לא היו עפרונות או נייר. לאחותי הגדולה הייתה בכף הרגל עצם בולטת, ושהגענו ראינו היא השאירה את טביעת כף הרגל שלה. כל כך שמחנו, ובכינו שפולה בחיים. התרחקנו, וראינו את הדוד שלי בא. הייתה שמחה מאוד גדולה במפגש. הוא כבר נפגש עם פולה, והם כבר מצאו את כל ההרוגים. אשתו של הדוד והבת שלו. אמא והאחיות שלי מרים וקלרה הקטנה, והסבתא ועוד שני ילדים - אחים שהסתובבו איתנו אחרי שההורים שלהם מסרו אותם לפולנים, והם כבר פחדו להחזיק אותם".
לאסתר מספר מועט מאוד של תמונות מעברה, השריפה לקחה הכל. לכן אולי היא מסתובבת עימה עם צרור תמונות קטן, ובו זיכרונות מועטים: אחת התמונות מתעדת מפגש מאוחר בינה, לבין הבת של המשפחה הפולנית שעזרה לה. "אחרי שהבריאה - הייתה רחל ניגשת לבתים של הגויים, ומבקשת פרוסת לחם. למרות שהם היו ברובם עניים - הם נתנו. בנוסף היא הייתה מבקשת גם בשביל אחותה הקטנה. איזה גויה אחת חשבה שהיא רוצה שתיים בשבילה, וביקשה שתביא אותי פעם אחת לראות אותי. באתי, היא ראתה אותי והכינה לי חלב רתוח עם אטריות. קשה להאמין, אבל זה היה אוכל שלא ראיתי יותר משנה. הייתי כבר נורא רזה, והיא ישבה ובכתה כשאני אכלתי.
"היא אמרה לרחל לחזור לדוד שלנו, ולהשאיר לה אותי. כבר היו שמועות שהגרמנים מפסידים, ואין להם כל כך זמן לחטט איפה נשארו ילדים. נשארתי, והיא הייתה שולחת אותי כל יום עם הפרה ליער, ושמה עליי תליון של צלב. לדוד שלי זה נורא חרה, והוא היה אומר לי 'את ילדה יהודיה, זה לא האלוהים שלנו', אבל הוא הבין שאולי ככה אני אשרוד, ואמר לי שאספר את מה שקרה לנו. האמנו שאנחנו היהודים האחרונים שנשארו".
מוקד העמותה לעזרה מיידית לניצולי השואה 03-5257888.
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום חיפה והקריות-
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם