האמת העירומה: גיא מרוז סולח לדן בן אמוץ
אני לא חושב שצריך לסלוח לחנן גולדבלט גם אחרי שירצה את עונשו וישלם את חובו לחברה, אבל אני מודה שלגבי דן בן אמוץ אני חש אחרת. פרק נוסף בסדרת הכתבות על שערוריות המין הגדולות בישראל של רשת "זמן מעריב"
קשור לשחיתויות מיניות, הטרדות ושאר כולירות לא עלינו. כל כך עצוב היה לדעת בתחילת שנות ה-90 שהסאטיריקן הנערץ עליי, האיש שאת ספריו נוטפי הזימה ומלאי הארס וההומור בלעתי בנערותי, ייזכר כאן בעיקר בגלל ביוגרפיה של חברו הטוב, שבחר לספר את האמת על האיש שבתוך הגאון המילולי.
◄ בואו להיות חברים של "זמן מעריב" גם בפייסבוק
והנה, אולי גם אני משתף פעולה עכשיו בנעיצת מסמר נוסף בארון הקלון שבו הוא קבור. לכן, ברשותכם, אנסה ללכת בין הטיפות: מצד אחד לספר מעט על ענייני "הפרשה", להתעסק מעט לכבוד החג ביחסי המין לכאורה עם קטינות (או לא קטינות, תלוי את מי שואלים), ומצד שני לתת כבוד לאיש הכל כך מוכשר הזה שהמציא לפעמים מחדש את השפה העברית, בעיקר את זו שאנחנו ניסינו לגדול עליה.
דן בן אמוץ מגלה שהוא חולה בסרטן, סרטן קשוח שמתלבש על הכבד. הוא מנסה לעבור טיפולים בארצות הברית, אך לשווא. קצת לפני מותו הוא מארגן מסיבת אשכבה בלתי נשכחת, מסיבת פרידה מהחיים, שאליה מוזמנים כל המי ומי (ככה קראו פעם לסלבריטיז בתל אביב) של התרבות הישראלית, ובמשך שעות ארוכות מספרים ונפרדים ממנו עושי התרבות הישראלית לדורותיה.
האיש הולך לעולמו וכמה שנים אחרי זה יוצאת הביוגרפיה, שכותב עליו חברו הטוב, איש מבריק ומוכשר כמעט כמו המנוח, אמנון דנקנר. אין לתאר את המהומה שפרצה בעקבות זאת. גילויים מטורפים על טכניקות של הבאת נשים הביתה על ידי נשים אחרות, ובעיקר ספק גדול בדבר גילן של הנשים.
בסיפור משורבבים גם שמות של לא מעט אנשים שידעו על המעשים. אמנון דנקנר הואשם בבגידה. איך יכול להיות, שאלו מיטב חבריו של דן המנוח, שהחבר הטוב חשף כך את ערוותו של האמן, ולמה בדיוק היה זה כל כך חשוב לעשות אחרי מותו. חברים אחרים הכחישו את הדברים. שנים אחר כך כתב דנקנר מכתב גלוי לאלמנתו של בן אמוץ, וזו הטיחה בו דברים קשים.
בין השאר כותב דנקנר על עניין הפרסום אחרי מותו של דן: "הטענה היא ירודה כל כך עד שזה מעט מבייש לענות עליה, אבל נראה שאין בררה: ובכן, ביוגרפיות, ברוב המכריע של המקרים, נכתבות על אנשים שכבר מתו, זה מקרוב או מזמן.
"כולם מתים וכולם אינם יכולים להגיב... לא הייתי סולח לעצמי אילו כתבתי את הביוגרפיה הזאת בלי לגעת בחטאיו של בן אמוץ, שהיו חלק חשוב ומשמעותי מאישיותו וממהלך חייו. הייתי בוודאי חוסך לי הרבה התנפלויות, השמצות ומסעות של ליבוי שנאה כלפיי, אך לא הייתי חי בשלום עם עצמי".
ועכשיו מגיע דנקנר לעניין שכל כך מציק גם לי. "אני מאוד גאה בביוגרפיה הזאת. אני מצר רק על דבר אחד: בניגוד לרושם שהנחילה לציבור הקליקה המאוד מסוימת ששלטה בזמנו בתקשורת הישראלית, הדיווח על מעשיו וחטאיו של דן בתחום המיני רחוק מלהיות עיקר הספר. הוא מחזיק בדוחק שישה-שבעה מתוך 360 עמודים שבהם מתוארות פרשת חייו המרתקת של בן אמוץ ותרומתו לתרבות בישראל".
וכך, שבעה עמודים בספר עב כרס השאירו לנו דן בן אמוץ שטוף זימה והשכיחו סופר מבריק, סאטיריקן פורץ דרך ואמן מהמעלה הראשונה. במשך שנותיי ככותב חשבתי שאין לעשות הנחות לאנשים מוכשרים, שנאשמו בעבירות מין.
לא חשבתי שהיה צריך לסלוח ליובל זמיר, מוכשר ככל שהיה, שהרס חיים של בני נוער שהעריצו את כפות רגליו, ואני לא חושב שיגיע יום שנצטרך לסלוח לחנן גולדבלט גם אחרי שירצה את עונשו וישלם את חובו לחברה. יש כנראה לא מעט נשים שישלמו כל חייהן על מעשיו.
אני מודה שלגבי דן בן אמוץ אני חש אחרת. לא רק כי הערצתי אותו כל כך, אלא בעיקר כי למרות מה שכתב דנקנר, לעולם לא נדע מה באמת התרחש שם, מה בדה מוחו הקודח של בן אמוץ לפני מותו ומה באמת קרה שם בבית ביפו. לכן הרשו לי לרגע למחול ולהזכיר לכולנו כמה ענק היה.
לא ממש זוכרים אבל הוא היה גם שחקן. אפילו שיחק תפקיד קטן עם מרלון ברנדו ב"חשמלית ושמה תשוקה", ב"אקסודוס" לצד פול ניומן, וגם כיכב בסרט "מצור" עם גילה אלמגור.
הוא כתב את הספר "לא שם זין", שהפך את כל הבגרות שלנו למשהו אחר לגמרי, והיה לכוכבעל בתוכנית הרדיו הסאטירית "שלושה בסירה אחת". את "ילקוט הכזבים" כתב עם חיים חפר, איתו כתב גם את המחזה "תל אביב הקטנה", שהיה ללהיט בימתי ענק.
הספר שהפך אותו לאייקון באופן סופי היה "המילון העולמי לעברית מדוברת", שכתב עם נתיבה בן יהודה. שם בעצם המציאו מחדש את העברית, ובעיקר הצחיקו אותנו עד מוות כשהיינו ילדים. ויש גם את "לזכור ולשכוח" ובעיקר את הטור האלמותי שלו בעיתון "חדשות", טור מבריק שהיווה אבן דרך לרבים מכותבי הטורים היום.
שוב, מעולם לא הצטיינתי בסלחנות יתרה לעניינים האלה, אבל יש לי תחושה עמוקה שקרה שם משהו, שבאווירה הכללית של תל אביב של אז זה כנראה נחשב לגיטימי, עצוב ככל שזה נשמע.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב בואו להמשיך לדבר על זה בפורום תל אביב-
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם