שי להב ויוני זיכהולץ חוזרים לחיפה עם הצגת ילדים איכותית
האחד נזכר בגעגועים במרכז זיו, המק דיוויד ובעבודה ב'טוק-טוקי' במרכז חורב. השני לא שוכח את יערות הכרמל, הים והטבע. שניהם מכורים, עדיין, להפועל חיפה. לרגל העלאת ההצגה "ארץ הגרביים האבודים" בפסטיבל חיפה להצגות ילדים, מדברים היוצרים שי להב ויוני זיכהולץ על חיפה שהשאירו מאחור, ועל איך עושים הצגת ילדים, אבל איכותית
◄ בואו להיות חברים של "זמן מעריב" גם בפייסבוק
תחרות ומכירת כרטיסים בצד, מהות הפסטיבל היא לעודד ולתת במה למחזאות ישראלית מקורית, לעודד את המודעות של הקהל הצעיר לתיאטרון, ולחשוף הפקות חדשות בפני קהל הילדים. אחת משש ההצגות המתחרות באירוע השנה, שעונה על כל התנאים הנזכרים לעיל, היא "ארץ הגרביים האבודים", מחזה חדש מבית היוצר של שי להב ויוני זיכהולץ, שיוצא מנקודת הנחה שתיאטרון לילדים לא צריך להיות שונה במיוחד מתיאטרון למבוגרים, ששתי הסוגות צריכות לשאת בחובן עלילה סבוכה ודרמה מותחת, משחק אמין ומוסר השכל שחוזר עם הקהל הביתה.
במרכז המחזה עומד אורי, ילד חכם אך מרוכז בעצמו, שמרגיש מאוד לבד. אבא נמצא הרבה בעבודה, אמא עסוקה עם אחותו הקטנה, שזקוקה ליותר תשומת לב ממנו, ואחיו הגדול, איתו נהג לשחק, כבר לא מתעניין בו.
בעקבות סיפוריו של סבא יענק'לה, יוצא אורי להרפתקה בארץ הגרביים האבודים, המקום אליו מגיעים כל הגרביים הבודדים שנעלמים לנו בדרך פלא במעמקי מכונת הכביסה. שם הוא פוגש במשפחת הגרביים ובמפלצת גרב, נלחם בכפתורים מעופפים, אוכל ספגטי שרוכים ומסיק מסקנות חשובות על החיים, למרות שהוא רק ילד בן 6. את ההצגה ביימו רענן פררה ומשה בן שושן, ומשתתפים בה: אלברט כהן, נוגה רוט גור, אברי ארבל, יאיר מוסלאור משיח ועדי רביד.
את
לעומת שאר המעשיות - לסיפור הזה היה אופי מיוחד, שהשתכלל במעבר מילד לילד, והביא את היוצר לפתח אותו באופן מקצועי בעזרתו של יוני זיכהולץ, 35, שחקן ומורה למשחק, שמוכר בעיקר בזכות השתתפותו בסדרה "החברים של נאור" בתפקיד עומרי המאצ'ו הנהנתן. יחד הם הגישו את הרעיון לצוות תיאטרון הקיבוץ, שהתלהבו מהרעיון ויצאו להרפתקאה המוזרה בארץ הגרביים האבודים.
הקשר בין להב לזיכהולץ נוצר לפני שנים רבות בתור ילדים, למרות הפרש גילאים של כשמונה שנים ביניהם. שניהם נולדו ובילו את ילדותם בחיפה, והכירו דרך אבותיהם שנהגו לקחת את בניהם למשחקי הפועל חיפה בכדורסל, מועדון הספורט שהשניים אוהדים בקנאות עד היום.
"היינו הולכים יחד למשחקים, והוא היה תמיד הילד הקטן", מתאר להב את מקור הקשר בין שני היוצרים. "הכרנו בעצם דרך היציע, בזכות האבות שלנו שעבדו יחד. שנים רבות אחר כך שמעתי שיוני שחקן, ללא ניסיון במחזאות.
"הייתי צריך מישהו מעולם התיאטרון, שיעזור לי לפתח את ההצגה "שרול" שתעלה בקרוב ב'קאמרי'. משם התגלגלנו לעבוד על הצגה נוספת בשם "ע' 17", שמבוססת על הספר "לך לעזה" שכתבתי בזמנו, ולבסוף הגענו לפתח גם את ארץ הגרביים האבודים יחד".
"אני קראתי את 'לך לעזה' שהרשים אותי מאוד, והוא התוודע אליי דרך הסרט 'אלנבי רומאנס' שביימתי", משלים זיכהולץ את הפרטים החסרים. "ההחלטה לפתח את הספר לסרט באה לנו בטבעיות. תהליך הכתיבה היה מהיר וחלק, וגם העלאת ההצגה עצמה זרמה בקלות. מה שהתחיל כמכרים דרך המשפחות שלנו - התפתח לקשר פורה של יצירה וחברות. לעומת קשיים רבים במקצוע הזה, יחד יש לנו הרבה מזל בכל תחום. אחוזי ההצלחה שלנו גבוהים, ולא מעט פרויקטים הבאנו למימוש ברמת הפיתוח ועל הבמה".
במה כרוכים הקשיים במקצוע?
"להיות שחקן בישראל זה לא קל. אין אינפלציה של עבודה, בלשון המעטה. אתה יכול למצוא את עצמך מובטל תקופה ארוכה, ויש ימים וחודשים לא פשוטים. גם כשיש עבודה - זו עבודה שוחקת ולא קלה, מכל הבחינות. לא קל להשיג ביטוחים מהטלויזיה, לגייס כספים, לדאוג שירימו את המחזות שלך. במקרה של שיתוף הפעולה שלנו באמת שיש לנו הרבה מזל, שהרבה הצעות שלנו התקבלו".
ובכל זאת, הופעת בתוכנית מצליחה בפריים טיים.
"נכון, אבל גם ב'החברים של נאור' אתה מצלם שלושה חודשים במשך שנתיים. הכל לוקח זמן, ולא פשוט. יחד עם זאת העבודה עצמה בסדרה היתה כיפית, כולנו מתאימים מאוד לתפקידים שלנו ואוהבים מאוד לעבוד יחד.
"גם מאוד עוזר להופיע בפריים טיים, מכיוון שעקב כך אתה מקבל יותר הצעות עבודה. כשחקן בישראל אתה נוגע בפריים טיים לעתים רחוקות, וכן ירבו. בנוסף זו גם סדרה מאוד איכותית בעיני, קיבלנו המון תגובות נהדרות ושמחתי מאוד לקחת בה חלק. אני מאוד מקווה שהיא תחזור גם לעונה רביעית".
אגב, הדמות של עומרי מייצגת אותך במציאות?
"לא לגמרי. אני לא יכול להגיד את זה, אבל קל לי להבין אותו, להיכנס לו לראש: רווק תל אביבי שמחפש נשים, אהבה והצלחה. בוא נגיד שלא הייתי זקוק להרבה תחקיר כדי להבין דמות כזאת. אני רווק תל אביבי בעצמי, והכרתי הרבה אנשים בדיוק כמוהו".
זיכהולץ מתאר את ילדותו בחיפה כ"מקסימה", אך כיום, לאחר שבילה את כל חייו הבוגרים בתל אביב החל מגיל 18, הקשר שלו לעיר הצפונית מסתכם בקשר נוסטלגי, ובהפועל חיפה שלנצח תישאר אהבת נעוריו.
"היום כבר בקושי יוצא לי לבקר את חיפה, אבל תמיד יישאר לה אצלי מקום חם בלב. מרכז זיו, המק דיוויד, הזקנים בוואדי, העבודה ב'טוק-טוקי' במרכז חורב, אפילו תיכון עירוני ג' בו למדתי. כולם מעלים בי זיכרונות מתוקים. אבל מאז שעברתי לתל אביב - השארתי את חיפה מאחור. היום אני מאוהב בעיר הגדולה, וכל היצירות שכתבתי הן מחווה לתל אביב".
להב וזיכהולץ, שחולקים דעות משותפות על החיים, אהבה גדולה ברמה האישית ולא רק בתחום היצירה ואהדה עצומה להפועל חיפה, גם דומים בתפיסתם את קשיי המקצוע, ובריחוק מחיפה שפעם היתה מרכז עולמם. "הלוואי וילדיי יכלו לחוות את הילדות, כפי שאני חוויתי אותה", אומר להב, שמתגורר כיום עם משפחתו במודיעין.
"יש בונוסים לילדות בחיפה, שאתה לא יודע להעריך תוך כדי החיים שם. הים, יערות הכרמל, הטבע כחלק בלתי נפרד מהחיים ורוגע ותמימות, שחוויתי בתור ילד בחיפה. בתיאוריה הייתי חוזר לחיפה, אבל בפרקטיקה זה לא יקרה לעולם. ההורים שלי עברו לגור בטבעון, ובזה נפרדתי רשמית מהעיר".
"כשהייתי ילד חלמתי להיות בני אלון, מלך השערים של הפועל חיפה בשנות השבעים. מאוחר יותר רציתי להיות חלק מהביטלס. היום אני רוצה פשוט להמשיך בדיוק את מה שאני עושה, ולהתפרנס מזה בלי דאגות. אני מניח שזו משאלתם של רוב היוצרים בישראל. המשאלה שלי היא שקט נפשי. מה לעשות - הכי בנאלי, זה גם בדרך כלל הכי נכון. אה, ואליפות שניה להפועל כמובן, באותו סדר חשיבות".
ויוני, מה המשאלה שלך?
"להמציא ולייצר את השוקולד המושלם. את הטעם האולטימטיבי, שיהיה שילוב של מר ומתוק, מלוח וחמוץ, עם צבעים מדהימים של שוקולד לבן ושחור, חום כהה וחום בהיר של שוקולד חלב!".
כשאני שואל את זיכהולץ מה המשאלה שלו - צף על פני השטח המכנה המשותף המעניין ביותר בין שני היוצרים, ואולי גם מקור ההצלחה של השניים. שנייהם אמונים על הצד הטכני והפרקטי של היצירה, כמו גם על הצד האמנותי.
להב הוא ההוגה רב הרעיונות המקוריים, וזיכהולץ מקדם את היצירה מול הגופים הרלוונטיים. אך למרות הרצינות הנדרשת, והעבודה הקשה שכרוכה בהעלאת מחזות חדשים, לשני היוצרים אופי שובב וחיוניות נערית, שללא ספק מקרבת בין השניים ומקדמת אותם למחוז חפצם. להב מציג את עצמו כאחד ש"מתיילד עם הזמן".
"הייתי תלמיד מצטיין, שהועבר ללמוד בבית הספר הריאלי. תלמיד טוב משכונה מפוקפקת, שלא הסתדר עם הסביבה", מספר להב. "בגיל שלושים, לאחר שתמיד עשיתי מה שציפו ממני, ולאחר שכבר רכשתי מקצוע והייתי עורך דין רציני - החלטתי לעזוב את הכל, ולהתחיל לכתוב. מאז אני הולך ועושה רק דברים נטולי היגיון כלכלי, נטולי מחשבה לעתיד, שקט נפשי, ביטחון וכיוצא בזה. בלי תכנון או היגיון, ובפנאטיות מוחלטת הפכתי לעיתונאי".
אצל זיכהולץ, לעומת זאת, לא היה מעבר חד שכזה. עוד כנער היתה לו להקה בשם "לבן חודר", עיסוקיו העיקריים נגעו לבנות, ספורט וים. את תקופת התיכון הוא מתאר ככיף גדול, וכבר בשלב מוקדם משכו אותו מקצוע המשחק והכתיבה. לקראת סוף שירותו הצבאי התקבל לבית הספר למשחק "בית צבי", נחל הצלחות רבות למן הרגע הראשון בו דרך על במה, ומשם התגלגל לתיאטראות הנחשבים בארץ. העבודה על אופרת הרוק "שרול" עבור "הקאמרי" היא הגשמת חלום עבורו, ויותר מכך מרגשת אותו העבודה עם יוני רכטר שהלחין את השירים למחזה.
"לעבוד עם מישהו כמו רכטר, זה גדול מהחיים. להיות אצלו בבית, ולעמוד ליד פסנתר הכנף שלו כשהוא מלחין את הטקסטים שלך - זו חוויה שלא תיאמן. רק אדם עם ביטחון עצמי אדיר כמו שלו, יכול להתייעץ עם אדם צעיר כמוני ולהתחשב בדעותיו. רכטר הוא איש מדהים ואדם נפלא, ואם אתה שואל אותי, ובוודאי שאני לא אובייקטיבי - מדובר בלחנים הטובים של רכטר בשנים האחרונות".
אתה לא מתגעגע למוזיקה?
"אני עסוק עכשיו במיליון דברים. בנוסף לכל המחזות עם שי, גם עבדתי על סרט חדש שנקרא 'יותר איטי מלב' שיעלה בקיץ, אבל אני עדיין מתגעגע למוזיקה, בהחלט.
"אמנם כתבתי שירים, והלחנתי לאלבום החדש של אדם, וגם בכל המחזות שלנו משולבים שירים שעבדנו עליהם יחד, מאחורי הקלעים. ועדיין, הפרונט בהחלט מושך אותי. אני שוקל לעשות אלבום בקרוב, ולחזור לתקופה ההיא. בינתיים אנחנו גם כבר מתכננים את הצגת הילדים הבאה".
מה השוני בין כתיבה למבוגרים לבין כתיבה לילדים?
"אין שוני. נכון שמחזה דרמטי מורכב וארוך יותר, מכיל יותר דמויות, והרגעים הדרמטיים יותר קיצוניים וקשורים לחיים נורמאליים, שקל לזהות במציאות שלנו.
"אבל ההתייחסות שלנו לארץ הגרביים הייתה אותה התייחסות, כמו למחזה ב'קאמרי'. אולי השתמשנו בשפה יותר קלה, שתדבר לילדים, אבל הבסיס הוא אותו בסיס: ישנה התייחסות ישירה לקונפליקטים, לעצב, לדרמה. אי אפשר לעבוד על ילדים. הרי אם תתייחס אליהם בזלזול - הם יעלו עליך מהר מאוד".
אתה עצמך רוצה ילדים?
"בטח, אבל זה לא בוער. אני רוצה שניים, ובא לי מאוד שתהיה לי בת".
עבור להב, ששלושת ילדיו היוו את ההשראה למחזה, העבודה על המחזה נקשרה גם בשאיפה להבדיל את ההצגה משאר הצגות הילדים שמועלות היום, שלדידו חוטאות למקצוע ולאינטליגנציה של הקהל, למרות שהוא צעיר. "בתור אבא ותיק, יצא לי לראות המון הצגות ילדים מודרניות. גם אם זה נותן לך הרגשה טובה, כאילו אתה מנחיל נטייה תרבותית לילדיך, אתה יודע שהרמה של ההצגות היום מאוד מדאיגה. יש נטיה להפוך כל הצגת תיאטרון, לערוץ הילדים על הבמה.
"כמובן שאני מכליל, ויש גם הרבה דברים מצוינים, אבל עושה רושם שתמורה לכסף שלנו מתבטאת בפירוטכניקה, ולא באמנות. זה מה שמאכילים אותנו ואת הילדים כבר שנים, וכנראה שהתרגלנו. מהבחינה הזאת אני חושב שהפסטיבל הוא אי בודד של שפיות בתחום, ומאוד חשוב להמשך היצירה האמיתית. לחיוב ולשלילה, התחביבים שלי הם גם המקצוע שלי. רוב האבות חוזרים הביתה מהעבודה, שמחים ומאושרים, עוזבים את העבודה במשרד ובאים הביתה לנוח. אצלי העבודה זה הכיף - היא מתחילה בבוקר, וממשיכה בערב, בבית, עם המשפחה".
הילדים גם היו שותפים פעילים בעבודה על ההצגה?
"בוודאי. אורי בעצמו, היום כבר בן 9, היה שותף רציני במחזה, ואפילו פתר לנו פלונטר רציני. שבועות תהינו איך להסביר את העובדה שיש מפלצת בארץ הגרביים, ואיך לשלב אותה כחלק הגיוני בהצגה.
"שאלנו את אורי לדעתו, והוא מייד תהה למה שהמפלצת לא תהיה גרב בעצמה, וככה פתר לנו את כל הבעיה. לילדים יש חשיבה אחרת. תהליכים שגורמים לך להתפתל במשך שבועות - הם פותרים בשנייה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם