ראשי » מקומי » מרכז » תל אביב-יפו

אני עקר? אורלי וגיא החליטו לעשות ילד

ההחלטה המרגשת לעשות ילד עם אורלי, ההכרה המעצבנת שמשהו לא עובד והבשורה המביכה שאני, ובכן, אולי לא גבר. חוויותיי בספירת הזרע

המדור מוקדש השבוע לנוסעי רכבת ישראל ששוב חיכו, הושפלו, התענו ולא הגיעו (גם בסופו של יום) למחוז חפצם. המדור לא מוקדש ליושבי ראש ועד העובדים של הרכבת שביזו, השפילו, רמסו ודרכו שוב, על כולנו, בשם מאבק כוח מיותר ומגוחך. יהי זכר כבודנו ברוך.

והנה חידה: האם הקנס של עשרת אלפי השקלים שהוטל על ראשי ועד הרכבת הוא קנס מספיק מרתיע? התשובה בסוף הטור.

כמה אני מקווה שהוא לא יואשם באף אחד מהסעיפים שאולי תלויים נגדו. כמה אני מקווה שראש העיר המוכשר הזה, שהפך את בת ים לבירת חינוך ולעיר שווה ומקסימה, הוא

נקי כפיים. עכשיו הוא רוצה לקחת את קדימה. הוא עשוי להפוך את המפלגה הזו להרבה יותר אטרקטיבית, אבל העננה שמעל ראשו, אוי העננה... שיהיה בהצלחה, לחיאני.

החלטנו לעשות ילד, אני ואשתי, האישה שאני כל כך אוהב. לא התכוונתי לשתף אתכם בסיפור הזה, אבל מהיום שהחלטנו (תכף אסביר גם למה) התברר שמאוד מקסים ויפה שהחלטנו, אבל היכולת של חצי מאתנו (שלי, שלי) לעשות ילד בגיל חמישים - היא גבולית, שלא לומר מגלומנית, שלא לומר פתטית.

זה לא קשור כמובן לגיל, אני מניח שיש הרבה מכם שבגיל הזה השריצו ילדים כמו שפנים. אני, כך הוכיחו הבדיקות שמיד יפורטו, לא כשיר, לא שעיר, לא גבר!


מאותו רגע נכנסנו לתהליך של הפריה שהכה אותי בתדהמה, ולכן החלטתי/ החלטנו לתעד את כולו למען הדורות הבאים. אז הנה הפרק הראשון:

המחשבה להביא ילד לעולם לא הייתה לגמרי טבעית לשנינו. לי יש שלושה מהחיים הקודמים, לה אחד, יש ימים שבהם ביתנו עמוס בצאצאים, ויש את סוף השבוע פעם בשבועיים שהוא אושר צרוף, שבו אנחנו עושים ככל העולה על רוחנו, כלומר ישנים, שותים, אוכלים, יוצאים, חוזרים ואף אחד לא מחכה שנטפל בו, חוץ מכלב. שמחה גדולה, אתם חייבים לנסות את זה מדי פעם.

בכל זאת, הדבר המאושר הזה לא נרקם לכלל משפחה ברורה. הילדים שלי, הילד שלה, החיבור היה באופן טבעי - לא טבעי ונורא רצינו, כך אני חושב, את הדבר היחיד שיהיה של שנינו לגמרי והוא לא משכנתה.

ושוב, כלב חמוד, אבל הוא לא תשובה אמיתית ויש לו הפרעות קשב וריכוז בולטות.

מאותו רגע, היה לנו ברור שבתוך חודש-חודשיים אנחנו בהיריון, והילד כבר יבצבץ, יגדל, יפרח, יתגייס לצבא ויביא נכדים במהרה בימנו.

אחרי חודשיים וחצי התחלנו לחשוש שמשהו לא עובד. קצת מוזר, לשנינו מעולם לא הייתה בעיה להיכנס או להכניס להיריון וחששות החלו לצוץ. הרופא שאליו הגעתי שלח אותי לעשות בדיקת זרע.

"נתחיל אתך", כך אמר, "זה הכי פשוט". מה זה פשוט, לא יודע אם עברתם את זה, אבל אם אתם רוצים לבצע את הבדיקה בבית, אתם צריכים אחרי זה לטוס לבית החולים ולהגיע בתוך חצי שעה לאחות הנחמדה והמנומסת - לתת לה את הצנצנת, כל זה באמצע הצהריים כי אחרי אחת הם לא מקבלים.

בפעם הראשונה לא ידעתי את זה, שאחרי אחת הם לא מקבלים. "איפה זורקים את הצנצנת אחרי שאחרי אחת הם לא מקבלים" - היא שאלה שאני מקווה שלא תצטרכו להיתקל בה.

בפעם השנייה כבר הגעתי בזמן. האחות חייכה בביישנות, לקחה את הצנצנת ואני הלכתי לאכול, לאהוב ולהתפלל.

טוב, זו שיחה שכנראה לא אשכח לעולם. הנה ציטוט כמעט מדויק:

הרופא: תגיד גיא, זה ילד ראשון שאתה מנסה להיות מעורב בו?
אני: מה ראשון? יש לי שלושה ילדים! אחד אפילו דומה לי! לאן אתה חותר?
הרופא: תראה, עם הבדיקה שהבאת, אי אפשר לחלום על היריון... זה סוג של קטסטרופה... יכול להיות שעבדת בכור אטומי תקופה מסוימת? (נשבע לכם, ציטוט מדויק).
אני: איזה כור?? אני עובד בערוץ 10 וב"מעריב", על מה אתה מדבר?? אתה רומז שההריונות של אשתי הראשונה הם לא ממני??
הרופא: לא... זה כנראה כן ממך אבל זה נראה כאילו משהו מאוד-מאוד קשה עבר על חלק גופך התחתון... אתה יודע... אני לא רואה איך מזה מוציאים היריון...

כתגובה עזבנו מיד את הרופא. אני אראה לו מה זה לא יהיה היריון... כמה נמוכה כבר יכולה להיות ספירת הזרע שלי? ואכן, הרופא החדש הרגיע אותי מאוד:

הרופא החדש: תראה, בספירה רגילה צריכים להיות כ-50 מיליון זרעונים, ולך יש 15...
אני: 15 מיליון?
הרופא החדש: לא, 15 זרעים, אבל אנחנו יודעים גם מזה להוציא היריון יפה. אני מקווה... שקלנו לעזוב גם אותו, אבל החלטנו להתמודד. הרי צריך רק אחד בסופו של דבר, יהיה בסדר!

אז זהו, שלא ממש ולא מיד. בפרק הבא כל האמת על חדרים קטנים באסותא עם מיטב ציוד הווידאו וסרטי סאדו-מאזו לגברים עצלים. וגם סיפור על תעשיית ענק של נשים סובלות, גברים חצי עקרים והמון תשלומים באמצע.

הערה: נמסר לי באיחור שרענן שקד כתב טור דומה ב"שבעה ימים" בשבוע שעבר. מתנצל, לא ידעתי, היינו בחרמון וקצת מנותקים, אבל בואו נראה מי יגיע ראשון.

כלב: אז מה, אתם עושים לי אח קטן?
אני: לא לך, אתה תהיה הכלב שלו, אח ממני כבר לא יהיה לך.
כלב: ואת מי תאהב יותר? אותי או אותו?
אני: כנראה שאותו, בכל זאת הוא יהיה הילד שלי, אתה רק כלב שאימצנו שעושה קקי באמצע הסלון לעתים מזומנות מדי.
כלב: אני מאוכזב לשמוע את זה, נפגעתי באופן נפשי עמוק. תרכוש לי את ערוץ הכלבים החדש כפיצוי? אני: לא.
כלב: חבל. טוב, זוז, אתה מסתיר לי את הכלבה המרכזית מהרכבת.

חוק חדש יטיל את האשמה לא על הזונות, אלא על הלקוחות שלהן וישלח אותם לעד שנת מאסר.

רוב הגברים בעולם עדיין חושבים שיש המוני נשים שהגיעו לזנות כי ככה הן רוצות. תגידו לי אם אתם גם חושבים שיש ילדה אחת בעולם שבכיתה גימל חלמה להיות זונה, והגשימה.

התשובה: לא זאת השאלה. השאלה היא כמה יעלה להחליף את הוועד הזה.

meroz.guy@gmail.com

בואו להמשיך לדבר על זה ב-

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...

גיא מרוז

גיא מרוז, עיתונאי, זוכה פרס אומץ אבל מפחד מהחושך ומיהודים גדולים וצודקים. חושש גם מפלסטינים מוצקים שצודקים יותר מהיהודים הגדולים ומכור אנונימי לטוקבקיסטים מהימין הקיצוני. יהי זכרו ברוך

לכל הטורים של גיא מרוז