כבר לא נחמדים: האתיופים מנפצים את התדמית השקטה
לנציגי העדה האתיופית נמאס. שחושבים שהם באו מהג'ונגל. שמכניסים אותם לגטאות. שלא מקבלים את הילדים שלהם לבית הספר. שמסרבים למכור להם דירות. שהממשלה לא לוקחת אחריות. שהפשע, הסמים והזנות משחיתים להם את הקהילה. בקיצור, זה הזמן לנפץ את התדמית השקטה, המופנמת והסבלנית. אולי מישהו יקשיב
◄תושבים בקריית מלאכי: "לא צריך להכפיש את כולנו"
הגזענות היא מחלה חשוכת מרפא, אבל גם מי שנפגע ממנה לא יכול כנראה להבריא. העלבונות שספגו יוצאי אתיופיה לאורך השנים בגלל המוצא וצבע העור חרותים אצלם עמוק בפנים. אם האפליה תובעת גם הידרדרות במצב הכלכלי והמשפחתי, הכאב קשה פי כמה. משום כך הפגנת הזעם ביום שלישי בערב בקריית מלאכי נראית כמו תסכול שמתפרץ בשלב ראשון, אבל רחוקה מאוד מהשיא המבהיל שעוד צפוי לנו, כך מתחייבים פעילי העדה. וצריך להוסיף: חס וחלילה.
ארבעה פעילים חברתיים ממוצא אתיופי התיישבו עמי השבוע לשיחה ארוכה על מצב העדה והיחסים עם שאר המדינה, נוכח הדרתם של חבריהם מהמרחב הציבורי בקריית מלאכי. דוד אבבה, קיפלה טמסה, שמואל איתמנון וגדי יברקן הם עולים ותיקים בארץ, שעברו על בשרם השחור את הכל.
ההתמרמרות שלהם חוצה את כל הגבולות. "הגזענות היא סוג של דם, כמו סוג איי או בי", פותח ואומר קיפלה טמסה. "הייתי בטוח שאחרי השואה אפשר יהיה לרשום סוג דם אחר, אבל לא אצל היהודים. כולם סבלו אצלכם מגזענות, המרוקאים, התימנים, הכורדים ואפילו הרומנים. עכשיו אנחנו".
טמסה ישב ביום רביעי בישיבת ועדת הרווחה של הכנסת ורעד מזעם. הוא ראה מולו את שרת הקליטה סופה לנדוור, ונזכר במאבק המפורסם שניהלה באדיסו מסאלה במהלך הפריימריז במפלגת העבודה בפברואר 1999. כאשר הודיעה כי "האתיופים צריכים לומר תודה למדינה", הוא כמעט התפוצץ. "אישה רוסייה, לבנה, שהפכה עולמות כדי לזרוק את מסאלה ועכשיו היא שרת קליטה שאחראית לכל המצב שלנו כאן. והיא עוד מבקשת מאיתנו לומר לה תודה. על מה?", זעם .
החשבונות האתיופיים עם הקהילה הרוסית הולכים הרחק לאחור, ומתקשרים גם עם המאבק הנוכחי על הרגלי החיים של הקהילות השונות. אחד התושבים בקריית מלאכי התלונן כידוע על האתיופים ש"מביאים ריחות, כמו פצצת אטום". טמסה מספר על מצב אחר. "גרתי בהוסטל עם עולים רוסים. לא יכולתי לסבול את ריחות החזיר שהם בישלו. לא הוצאתי מילה. בינתיים הרוסים הפכו לממסד שמטפל בנו, אבל קודם כל הם דואגים לעצמם. תראה את אביגדור ליברמן. דבר ראשון זה האינטרס של הציבור שלו. אחר כך המדינה".
אבבה, טמסה ואיתמנון מסכימים פה אחד על הסיבה למצב האתיופים בארץ. מבחינתם מדובר במדיניות לא רשמית של הממשלה לסגור את בני העדה בגטאות ובמקביל להקים מאות עמותות ביניים, שירחיקו את הטיפול הממשלתי ויסכסכו את בני העדה אלה עם אלה עד זוב דם.
"בארץ יש 130 אלף אתיופים בסך הכל", אומר דוד אבבה. "תאר לך, לקהילה האומללה הזו יש 287 ארגונים ועמותות. אתה מבין? מי מקים את הארגונים? הממשלה עצמה. כך היא מתחמקת מאחריות".
"הבורים ובני שבט הזולו נלחמו על דרום אפריקה. הבריטים סכסכו ביניהם ולקחו את השלטון", מוסיף טמסה. "כולם שמעו את הבכיר במשרד הפנים שאמר ב-1987 ש'יש לנו ביד פצצה מתקתקת. אם לא נעשה בהם הפרד ומשול, אנחנו נסבול'.
המצב פשוט. אף יהודי לא רצה אותנו כאן. אם לא היה לחץ של האמריקאים, היינו נשארים עד עכשיו באתיופיה. האמריקאים הם אלה שמשאירים אותנו פה. אין למדינה בעיה למצוא פתרון. אין בעיה של תקציב. המדינה לא רוצה. מבחינתה, האתיופים זה עסק רקוב".
"רשמתי את הבת שלי לבית ספר בירושלים", ממשיך אבבה. "אמרו לי בסדר. ביולי האחרון אמרו לי שהילדה לא התקבלה.
הכל מתחיל מלמעלה ויורד למטה, לפי הטענה. "משרדי הממשלה מרחיקים אותנו מהם ואז תופעת הבדלנות מקבלת לגיטימציה", אומר טמסה. "הנציגים האתיופים שממונים בכל משרד, או שעומדים בראש הארגונים, הם ראש הסרטן של הקהילה. הם מוצגים, הם לא נציגים. הם פסלים בצבע אתיופי. אנחנו מסתגרים בלי ברירה. תגיע לכל קהילה אתיופית ותראה איך הפשע, הסמים והזנות הולכים ומתגברים בקצב מבהיל. תוך 20 שנה כולנו נהפוך לנרקומנים".
אבבה : "במשפחה אתיופית ממוצעת יש שש או שבע נפשות. כל הילדים נשלחים לפנימיות סגורות. תראה מה קורה בכפר חסידים, כפר הרוא"ה או כפר בתיה. יש שם אלפי אתיופים. אתה יודע כמה מסוממים יש שם לצערי? אני מסתובב בפנימייה ליד ירושלים. כולם על ריטלין. אתה חש סכנה פיזית. ממש. מי הביא אותם למצב הזה? אתה יודע שכל חייל אתיופי שלישי נכנס לכלא? אתה מבין שעוד כמה שנים אף אתיופי לא יגיע לצבא? ".
לשיחה מצטרף שמואל איתמנון. הוא בן 47, נשוי ואב לשתי בנות ("בתחום הזה אני אשכנזי", הוא מתבדח), גבה קומה, מזוקן, חובש כיפה סרוגה גדולה. עלה לארץ ב-1984. הפצע שלו עמוק במיוחד.
בינואר 1996 סערה המדינה אחרי ש"מעריב" חשף כי תרומות דם שנלקחו מיוצאי אתיופיה נזרקו לפח, בלי ליידע את המתרימים. אלפים מבני העדה האתיופית יצאו למחות מול משרד ראש הממשלה. איתמנון השתתף בהפגנה. הוא היה אז קצין במשמר הגבול. מפקדיו זיהו אותו קורא קריאות מחאה ולדבריו זרקו אותו מהשורות.
"העמידו אותי למשפט", משחזר איתמנון. "אמרו לי 'או שאתה מתפטר או שאנחנו מעכבים לך את הדרגה בחמש שנים'. העדפתי לפרוש אחרי שמונה שנים. אמרו לי 'אתה תהיה עם הממסד, לא עם העולים'. זה כל כך כאב לי. אני, שרצתי בקסבה של חברון אחרי המחבל טהאר קפישה. זו הגזענות. היא בדם. בצבא. אחרי כן אתם מתפלאים שיש תופעות כאלה, הפגנות כאלה? אם הייתי צבר היו מסלקים אותי כך מהשירות?".
"בכל מקום יש גזענות", מתערב טמסה. "גם באתיופיה יש גזענות. הבעיה שכאן היא חודרת לעצמות. רוב הילדים האתיופים מרוכזים במוסדות. מבחינתי אלה מחנות קבע של פליטים צעירים. יש 4,000 יוצאי אתיופיה בעלי תואר אקדמי ראשון ושני. 95 אחוז מהם עובדים בשמירה. אני אחד מהם. אני בוגר האוניברסיטה העברית במדע המדינה ובלימודי אפריקה. המדינה השקיעה בי. בשביל מה?".
טמסה בן 48, נשוי ואב לשלוש בנות. הוא שומר בבניין ימק"א בירושלים תמורת 22 שקל לשעה. טמסה מספר שהוא עובד רק בלילות מכיוון שהוא מתבייש שמא האנשים שעבדו עמו בעבר יעברו במקרה ויראו למה הידרדר. לפני הרבה שנים עבד טמסה במשרד הקליטה, אך לדבריו שאל שאלות קשות ודרש לדעת לאן הולכים התקציבים, ואז הראו לו את הדרך החוצה. "הכושי עשה את שלו, הכושי יכול ללכת", הוא אומר בעצב. בהמשך השתתף בפרויקט בג'וינט במשך שש שנים ועבד בנציגות האו"ם לפליטים.
הגזענות הכתה בו עוד באוניברסיטה העברית. "הייתי סטודנט, לא מצטיין אבל טוב", הוא מספר. "נתתי שיעורי עזר לילידי הארץ. תרגמתי ספרים. המרצה היה בסוף כל שיעור אומר רק לי 'הבנת קיפלה'. הוא היה מבקש מהתלמידים בכיתה 'תעזרו לו', ואני בכלל עזרתי להם'. יש מה שיותר מעליב מזה?".
איתמנון נזכר בימים שבהם שכב במארבים בצבא, יחד עם עשרות חיילים אחרים. המפקד היה מתעכב דווקא לידו. "הוא היה שואל אותי ליד כולם 'אם יגיעו מחבלים, אתה יודע לירות טוב. אתה תוכל לפגוע? אתה בטוח?'. זה הרג אותי".
השבוע פרסם הפעיל החברתי אברהם אדגה מאמר תוכחה מושחז ב"יופי", פורטל הקהילה האתיופית. אדגה תוקף בחריפות את הנוהג האתיופי לקיים בכל הזדמנות אירועים, שבמהלכם "הילדים חשופים לכמויות עצומות של אלכוהול זמין. המהומה בהול הכניסה לדיור המשותף, הרעש והזוהמה משמשים כדלק לאלה המחפשים להדביק בנו סטיגמות וגורמים לשנאה וטינה בין הדיירים מבני הקהילה ולשאר הקהילות".
שלושת הפעילים, להפתעתי, מקבלים את הביקורת העצמית החריפה של אדגה. הדברים גוררים אותם לדיון על התרבות האתיופית שלא נקלטה בארץ. "גרמו לאנשים לא לעבוד", אומר אבבה.
"ויתרו עלינו. אמרו לאנשים קחו 2,000 שקל שבו בבית. לא שילבו אותנו מבחינת תרבותית. אמרו לנו 'אתם פרימיטיבים'. אם אתה משכיל שולחים אותך לעבוד עם האתיופים, לא עם האדם הלבן. שמים אותך בראש עמותה, לטובת השלטון העקיף. זה מזכיר לי את אפריקה לפני 400 שנה.
"האדם הלבן הגיע לשם בפעם הראשונה. שאלו אותו 'מה ראית?', הוא אמר'אדמה, נפט, זהב'. לא התייחס לאנשים השחורים". ואיתמנון מוסיף: "אם אני לא מדבר, שקט כזה, אומרים לי 'וואללה, אתה בחור נחמד'. אם אני מדבר, אומר משהו, עומד על שלי אומרים לי 'אה, למדת לדבר'. כאילו באתי מהג'ונגל, הייתי קוף והפכתי לבנאדם".
ביום שלישי השתתפו אלפי אנשים, יוצאי אתיופיה, בהפגנה בשכונת בר-יהודה בקריית מלאכי נגד ההחלטה לא להשכיר להם דירות. קיפלה טמסה היה בהפגנה. הוא נזכר בימים שבהם ביקש לקנות דירה בארמון הנציב בירושלים.
"קבעתי עם מתווך דירות. הוא ראה שאני שחור, לקח אותי ישר לרחוב שלמה בן יוסף, איפה שכל האתיופים. אמרתי לו 'למה אתה לוקח אותי לכאן? הוא אומר לי 'באזורים אחרים יש לבנים, לא אתיופים. זה יעלה לך יקר'. אמרתי לו 'הכסף שלי בכיס שלי, לא שלך'. תמצא לי דירה, בבקשה".
דוד אבבה, בן 43, נשוי ואב לארבעה ילדים. 20 שנה הוא מסתובב בשטח. עכשיו הוא רוצה להתמודד לכנסת ברשימת הליכוד, אחרי שפקד למפלגה מאות אנשים. אולי משם הוא יצליח לשנות. "טוב לאנשים בממסד להשחיר אותנו", הוא אומר.
"לומר 'הם לא נקלטים, הם לא טובים, לא שווים'. זה נוח לכם. להשאיר אותנו ככה כמו קבוצה אתנית לא מפותחת. זה גם טוב לתרומות. מילא שהתרומות היו מגיעות אלינו, אבל איפה? בוא תראה ברחוב הנורית בעיר גנים. הורים ושבעה ילדים קטנים בשלושה חדרים קטנים בקומה שלישית".
השיחה מתגלגלת לרצח נשים בקהילה האתיופית. רק בשנה האחרונה נרצחו 11 נשים בידי בעליהן. "בחברה אתיופית הגבר היה כל יכול, אבל לאישה היה מקום של כבוד", אומר טמסה. "כאן הכל שונה, אבל לא הסבירו לנו שזה שונה. הנשים קיבלו רוח גבית, יצאו לעבודה.
"הגבר נשאר בבית. מה הוא חושב? מה אשתי עושה? עם מי היא מדברת? הוא חי בחרדות. המעמד שלו הלך. התסכול מתגבר. אם הייתה הסברה ועבודה נכונה על ההתנהגות, היינו יכולים למנוע הרבה מקרי רצח. באתיופיה אף גבר לא רצח אישה. תחשבו על זה".
אחד ממארגני ההפגנה ביום שלישי היה גדי יברקן, בן 30, רווק שסיים לימודי משפטים במכללה למינהל. שלשום הוא הגיע לוועדת הרווחה של הכנסת והטיח בפני הפוליטיקאים ש"כולכם צבועים. לבית שמש ידעתם לבוא, לקריית מלאכי לא".
לפני כמה שנים נרצחה אתאקלט שטה, אחותו של יברקן, בידי בעלה. גם הוא מדבר על משבר תרבותי. "באתיופיה הייתה הדרת כבוד לגבר. כאן הכל התמוסס. אי אפשר לעשות מהפך של 2,000 שנה ב-20 שנה ".
אז מה הפתרון? יברקן אומר שהשבוע קם דור חדש. "בהפגנה ראיתם את הישראלים האמיתיים. הוכחנו שהארץ הזו היא גם שלנו. הם לא יובילו אותנו לא לרחוב ולא לזינזאנה. למדנו לעבוד. יש לנו 5,049 איש שהתפקדו לליכוד. אנחנו לא פראיירים. עובדה, אם לא היה לנו הכוח הזה, חבר הכנסת דני דנון לא היה מכנס בכזו דחיפות את ועדת הרווחה. הגזענות לא חולפת, לכן נדאג שתהיה חקיקה נגד זה. נחיה כאן כמו שווים".
אבבה : "אני אומר לממשלה, אל תיתנו את הבעיות שלנו לקבלני משנה. אתם צריכים לחזק אותנו - לא להחליש. קחו למשל את מרכז ההיגוי לאתיופים ותבטלו אותו. תחזירו אותו למשרד החינוך.
"קחו אחריות ישירה, לא עקיפה. אתה יודע שיש בעיריית ירושלים 'מוקד קליטה לאתיופים'? אם הבת שלי רוצה להתנדב במד"א, שולחים אותה קודם לשם. מה זה? היום יש לנו בקהילה לצערי פושעים, נרקומנים וזונות. מחר מחרתיים יהיו רוצחים, והם לא יישארו רק בתוך הקהילה".
" הם יקומו וירצחו את האדם הלבן", אומר טמסה את מה שאיש לא רוצה לשמוע. "אנחנו נהיה כמו רואנדה, כמו קניה. אתם לא מבינים מה אתם עושים. מסכסכים בינינו, רוצים שנשחט אחד את השני. בסוף יקומו וישחטו אתכם".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם