מה אתם נטפלים לצמיד הרוטט של המלצרים?
חמש שעות מלצרות עם הצמיד הרוטט והשנוי במחלוקת גרמו לי לתהות: אולי אם יהיה לי צמיד כזה, שיזכיר לי להפסיק לשקוע במחשבות, אסיים יותר משימות בזמן?
שני הצדדים האלה נפגשים במערכה יום-יומית במסעדות ובבתי הקפה בארץ. לאחרונה נוסף ליחסי הכוחות גורם חדש שמעורר מחלוקת יותר מאחוז הטיפ שצריך להשאיר - השעון הרוטט.
אני בכוונה מכנה אותו "רוטט" ולא מזמזם כי השעון או הצמיד הכה מדובר, שלחץ צרכנים גרם לרשת "קפה קפה" להפסיק את השימוש בו ושלקוחות עזבו בגללו בתי מאכל במחאה, אינו מזמזם, מחשמל, צובט או מדגדג את המרכיבים אותו.
השעון פשוט רוטט במשך מספר שניות כשהלקוח מבקש שירות או כשהברמן מבקש להוציא מנה. הרטט אינו כרוך באי נעימות גדולה יותר מזו המייצר טלפון סלולרי שרוטט בכיס האחורי.
בתשע וחצי בבוקר אני מתייצבת למשמרת בקפה "קקאו" שבמרינה הרצליה. אני קושרת סינר שחור סביב מותניי ועונדת שעון גדול עם רצועת סיליקון על פרק כף ידי. מצמידים אליי מלצרית נחמדה שתלווה אותי במהלך השעות הבאות.
עברו חמש שנים מאז שמלצרתי לאחרונה, אבל ידיי עדיין נפרשות תחת מגש כבד בטבעיות שרכשתי כבר בגיל 14 באולמות אירועים. עד אמצע שנות האוניברסיטה שלי הרווחתי את לחמי מנשיאת מיני מזונות.
מלצרות הייתה ועודנה העבודה הכי משתלמת לצעירים חסרי מקצוע למרות תנאיה הבעייתיים. מלצרים רבים אינם מקבלים תלושי שכר, זכויות עובדים, שעות נוספות ופיצויים.
בכל זאת ממוצע של 40 שקלים לשעה, שיכול לעלות בימים עמוסים במיוחד, מושך רבים לתחום. לפעמים לקוחות גרמו לי להרגיש כמו משרתת יותר מאשר נותנת שירות, אז עברתי לבר, שם כוחו של האלכוהול הילך קסמים גם על הנרגנים שבהם.
על כל שולחן בבית הקפה שבקניון "ארנה" ניצב מעמד פלסטיק עם הסבר קצר ושלושה כפתורים. הראשון לבקשת שירות, השני לקבלת חשבון והשלישי לתפריט קינוחים. אני לוחצת על אחד מהם וחשה רטט בן כמה שניות על ידי.
על צג השעון כתוב מספר השולחן וסוג הכפתור שנלחץ. בו בזמן חשים ברטט גם שני המלצרים האחרים שברחבה. יש עכשיו רשת שקופה שמחברת אותי אל שני העובדים האחרים ואל השולחן. יש בכך נחמה, שותפות גורל מסוימת.
לבעלי המקום יש אפשרות לכוונן את המערכת כך שהמלצר יקבל רטט רק מהשולחנות שהוא אחראי עליהם, אבל כרגע הם מעדיפים שכולם יקבלו את הקריאה כדי שיוכלו לעזור. בימי שבת, כש-250 הכיסאות שבמקום מלאים, הרטטים לא מפסיקים.
אחד המנהלים שוקל לשנות את ההגדרות. כשאני שואלת את אחד המלצרים איך יגיב אם יודיעו לו מחר שלא יהיו יותר צמידים כאלה הוא עונה: "בחיוך". אחר כך הוא מסתייג: "יש לזה יתרונות וחסרונות. בימים רגועים זה עוזר, כשמלא ויש המון קריאות וילדים קטנים שלוחצים סתם זה מעצבן. אבל גם לקוח שעושה ככה" - הוא מרים את ידו ומנופף בה בפראות - "זה לא נעים".
אין ספק, למלצר צריך להיות עור של פיל וסבלנות אין קץ. אני רואה את המלצרית הצמודה אליי נאנחת לאחר מפגש עם לקוחות שזעמו על כך שהיו להם רק שלוש עגבניות שרי. אנחנו עומדות ומדברות בחוץ, בזמן שרוב השולחנות המאוישים בפנים. היא לא מודאגת מניתוק קשר עין זמני עם הרחבה, במקרה הצורך כבר יזמנו אותה: "פעם היו צועקים עליי אם לא הייתי עם הלקוחות. גם היום, אבל פחות".
בינתיים מתיישב בתוך בית הקפה פרלמנט של לקוחות קבועים. כ-15 פנסיונרים שנפגשים שם מפעם לפעם. לא פשוט לשרת חבורה גדולה, אבל המלצר מטפל בהם בחן. כולם מבקשים שירות על ידי יצירת קשר עין או יד מורמת.
במשך שעתיים שלמות הם לא משתמשים בלחצנים. כשהם עוזבים אני שואלת אותם אם הם יודעים על האפשרות הזאת. כמה מהם עונים שכן, ומוסיפים בחיוך שהם לא מוכנים לקדמה הזו. אחד מהם מוסיף בקריצה שתמיד יעדיף קשר עין עם המלצרית.
גשם מתחיל בחוץ, יורד על עשרות השולחנות ברחבה שמשקיפה אל סירות המרינה. היום יהיה יום רגוע. שלושה סועדים מתיישבים אל שולחן קטן לידי, אני מגישה להם תפריטים ומסבירה על מערכת הלחצנים.
כעבור כמה דקות, אף שאני עומדת ממש לידם, הם לוחצים על כפתור השירות בלי ליצור קשר עין. זה מוזר לי, קצת כמו לשלוח הודעת אס-אם-אס לאדם שעומד מולך. אחריהם מתיישבים אנשים בשני שולחנות נוספים באזור שלי. בזמן שאני לוקחת הזמנה משולחן אחד השעון רוטט ומסיח את דעתי, כמעט מבהיל אותי. "זה מבהיל בהתחלה", אומרת המלצרית המלווה, "אבל מתרגלים".
כשאני מדברת עם המנהל השעון רוטט שוב, מזכיר לי את נוכחות הלקוחות. אני תוהה אם זו דרך טובה להישאר ערנית. אני טיפוס חולמני, אולי אם יהיה לי שעון רטט כזה שיזכיר לי מדי פעם לחזור לעבודה במקום לשקוע במחשבות, אסיים יותר משימות בזמן.
ההתנגדות הגדולה לצמידים נובעת מההשוואה לחיות עם צמידים חשמליים או לאסירים במעצר בית עם אזיקים. הקונוטציה היא של שליטה והגבלה, ואי אפשר להכחיש את הקשר לגוף.
עם השעון הלקוח לא רק יוצר קשר עין והמנהל לא רק שולט על הזמן והמרחב, לשניהם אפשרות כמעט לגעת בגופו, באופן אמצעי כמובן. כשאני מעלה את המחשבה הזו מול הברמן ומדגימה נגיעה בכתפו, הוא עונה בפליאה: "זה ממש לא ככה".
משפחה דוברת צרפתית מתיישבת לשולחן במרפסת הסגורה, שם קשה יותר לשמור על תקשורת רציפה עם הצוות. הם משתמשים בלחצנים בשביל להזמין, לבקש שירות ולבקש חשבון.
כשהם עומדים לצאת אני ניגשת אליהם. הגבר נלהב מאוד מהשירות החדש. האישה המבוגרת שמולו, שיערה אסוף מעלה באלגנטיות, מסתייגת: "זה מזכיר לי מאוד מעמדות של פעם, של הפעמון שהיה למשרתים, לי זה מאוד לא נעים".
גם לי לא היה נעים להשתמש בלחצן, אבל מסיבות אחרות. אם תיכנסו היום לבית קפה בתל אביב אל תתנו לאפים צמודי מסך האייפון ולאצבעות צמודות המקלדות להטעות אתכם, מדובר בנקודות של אינטימיות ומפגש אנושי במרקם העירוני.
בתי הקפה משמשים כתחליף לסלון, למטבח, למשרד. לא הייתי רוצה לשבת בסלון שהוא שכפול של עשרות סלונים אחרים. מאותה סיבה גם לא אשב בבית קפה שהוא חלק מרשת, ובדיוק בגלל זה לא אחליף את המפגש האנושי שעוד נותר לנו בלחיצה ארוכה על כפתור שחור. שירות חסר קשר עין הולם את בתי הקפה חסרי הנשמה.
אם נשים לרגע את ההעדפות האישיות שלי בצד, אני לא רואה סיבה למחאת צרכנים בגלל השעונים. אם אתם באמת דואגים למעמד המלצרים, ודאו שהם מקבלים תנאים ראויים. מוטב להיכנס לאתר של "התו החברתי", שדואג לזכויות עובדים, מאשר להיטפל לצמידים רוטטים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם