ראשי » מקומי » צפון » קריות

אמה של איילה יפרח ז"ל: "עברה שנה ורק נהיה יותר גרוע"

שנה לאחר אסון הכרמל, סימה יפרח, אמה של איילה ז"ל, מתקשה להתאושש. החברים של הבת מגיעים לביקורים, הארוס מתייצב לכל ארוחת שישי והחברים הקרובים העבירו את הפגישות בבית הקפה אליה הביתה. ולמרות הכל, "בשבילה אנסה לחזור לחיים באיזה שהוא שלב", אומרת סימה

"הזמן הוא לא רופא הוא רק מביא הקלה", כתב יענקל'ה רוטבליט בעוד וריאציה לאחת הקלישאות הגדולות מכולן. סימה יפרח מחכה להקלה הזו, מחכה כבר שנה שלמה. שנה מאז שאיבדה את בתה, מישר איילה יפרח, באסון אוטובוס הצוערים, בשריפה הגדולה בכרמל. בינתיים ההקלה אפילו לא נראית באופק.

סימה יושבת בסלון ביתה שבקריית ים, מוקפת בתמונותיה של איילה היפיפייה. היא אישה חזקה, אבל כשהיא מסתכלת אחורה קולה נשבר: "הייתה שנה קשה, קשה מאוד", הוא אומרת בשבר. "אני רק חושבת: 'מה? ככה אני אחיה כל החיים? בלעדיה? עם הזיכרונות?', זה נורא. חוץ מלעבוד אני לא עושה שום דבר. אני עדיין לא מצליחה לצאת, להשתקם. ואני רוצה. אני יודעת שאיילה לא הייתה רוצה לראות אותי במצב כזה, אבל אני לא מצליחה להרים את עצמי. יש לי לפעמים כאבים לא מוסברים בבית החזה. ממש כאב פיזי. בשורה התחתונה הזמן לא מרפא. עברה שנה וזה רק נהיה יותר גרוע, החוסר של איילה זה משהו אדיר. ביום יום, בהכל".

זה בטח רק מורגש יותר ביום השנה.
"כל השנה הייתה קשה, אבל החודשיים האחרונים במיוחד. כל יום כמעט מדברים על האסון, כבר אין לנו כוח. יש המון טקסים, אנחנו מוזמנים לכל מיני אירועים והמון מדברים על זה בתקשורת. על האסון, על האשמים, על דוח המבקר. זה כבר מוציא את כל הרוח מהמפרשים. כשהגעתי הביתה מהאזכרה, לפני שבוע, חיכה לי פתק מהדואר. צלצלתי ואמרתי שאני לא מחכה לשום חבילה, אז אמרו לי שזה דואר אקספרס. שלחו הודעה לכל המשפחות מהפרקליטות, על כך שהחליטו לבטל את האישומים נגד הילדים שהציתו את השריפה".

איך הרגשת?
"אני לא יודעת מה לחשוב, זה נראה לי קצת תמוה שפתאום הפרקליטות או המשטרה לא יודעת מי הצית את האש. אבל האמת היא שבשורה התחתונה, הילדים האלו אולי אשמים בשריפה הקטנה שהתחילה. מי שאשם באמת בשריפה הגדולה שהתפתחה, זה מכבי האש שלא הגיעו בזמן וכל הפאשלות שהובילו לאסון הגדול, וגם מזג האוויר שלא הקל. אבל בראש ובראשונה אלו מכבי האש שלא הגיעו.

"הרי היינו בתחקיר, ובפירוש הראו את האש שהייתה קטנה, ושיכלו להשתלט עליה. מבקר המדינה כותב בחריפות, על כך שלא הגיעו בזמן לשריפה. אני הבנתי שלא העלו מטוס כיבוי במשך כשעתיים וחצי. השניים האלו, הם החוליה הכי קטנה בכל הסיפור הזה. הם ללא כל ספק אשמים ברשלנות שגרמה לשריפה ושוב, מאוד תמוה בעיניי שפתאום לא יודעים מי הצית".

את חושבת שמישהו בסוף יישא בתוצאות?
"אני מאוד מקווה שמי שאשם, ומי שהיה צריך לקחת אחריות - ישלם את המחיר. דווקא עכשיו אני חושבת על זה, לפני כן לא העליתי את זה על דעתי, אבל אני הרי דיברתי עם איילה ב-15:15. איילה אמרה לי מפורשות שהשריפה קשה. אני לא אומרת שלא היו צריכים לתת להם לעלות, אבל היו צריכים לדאוג להם לליווי של כיבוי אש. היה להם ציוד נגד שריפה ומסכות בבגאז', הכל היה איתם. הם היו הרי במחסום רבע שעה, ולא נתנו להם לעלות. איך אף אחד לא בא ואמר להם, לשים את הציוד לידם? הרי ידעו שהשריפה מאוד קשה סביב לכלא. אני אפילו איפשהו מאשימה את עצמי, שלא אמרתי לה 'איילה, אל תעלו'. לא עלה בדעתי אפילו לומר לה דבר כזה".

אם היית אומרת לה, את חושבת שהיא לא הייתה עולה?
"היא הייתה חושבת. אני לא יודעת אם היא לא הייתה עולה, אבל היא הייתה חושבת על מה שאני אומרת. איילה הייתה מהטיפוסים שרואים מרחבית. עובדה שהיא היחידה שהתקשרה למוקד 100לבקש עזרה בסוף. לא שזה עזר, זה כבר היה מאוחר".

דקות ספורות לפני שאחזו הלהבות באוטובוס, הספיקה כאמור איילה להתקשר למוקד המשטרה. סימה קיבלה את ההקלטה של השיחה הזו, כחודש אחרי: "השבוע שמעתי שוב את הקלטת, והבנתי שהיא ידעה שאסון מתקרב. כששמעתי בהתחלה הייתי עוד קצת אטומה, כי לא רוצים לשמוע, לא רוצים לקלוט. אבל עכשיו, כשכבר עבר זמן, ואני פחות מוצפת ברגשות ומסוגלת גם לחשוב על מה שהיא אומרת. אני מבינה שהיא ידעה".

מה מהדברים שהיא אמרה, גרם לך להבין את זה?
"היא אומרת שם שני משפטים: 'אנחנו כבולים בתוך אש, האש מסביבנו ואנחנו לא יודעים מה לעשות'. ואחר כך היא אומרת 'אלוהים ישמור'".

את בקשר עם שאר המשפחות?
"אנחנו מתכתבים הרבה בפייסבוק. אני לא הולכת לבקר, וגם הם לא באים. בהתחלה רציתי יותר להישאר בקשר, אבל היום קשה לי. אני לא יודעת למה. אולי בגלל שאת לא רוצה להיות כל הזמן בתוך זה, הרי גם ככה אני חיה את האובדן של איילה 24 שעות ביממה. אני הולכת לישון איתה, אני קמה איתה. כל הזמן חושבת עליה. בעיקר על הרגעים האחרונים שלה, מה היא חשבה ומה קרה לה ואם היא זעקה לעזרה. זה הורג אותי לחשוב על הרגעים האחרונים שלה. זה הכי קשה לי. כלום לא משנה. זה עוטף אותך, חי איתך והולך איתך עד ללילה".

זה לא המפגש הראשון של סימה עם השכול. כשהייתה בת 16, איבדה את אחיה החייל: "היום, לצערי הרב, אני כל כך מבינה את אמא שלי, שעד יומה האחרון התאבלה על אחי. איילה לא הכירה את אחי בכלל, אבל כל השנים הייתה מגיעה לאזכרות שלו. אף פעם לא פספסה, והיום שתי חלקות מפרידות בין הקברים שלהם".

איילה הייתה תמיד מוקפת חברים, הם בקשר איתך?
"החברות שלה עדיין מגיעות, ומשתפות במה שעובר עליהן. הבית הזה היה הרי גם הבית שלהן. בדיוק בחודש האחרון כמה חברות טובות שלה התחתנו, ומה שאני כל הזמן חושבת זה איך איילה הייתה מאושרת להיות בחתונה שלהן, לחגוג איתן. היא הייתה חברה מאד טובה, ואני יודעת כמה זה היה חשוב לה שהן יתחתנו ושיהיה להן טוב. לפני שבועיים בערך, התחתן הזוג האחרון שהיא שידכה. בסך הכל היא שידכה חמישה זוגות. החתן בחופה, לפני שהוא שבר את הכוס, אמר דברים לזכרה. היא הרי הייתה אמורה להתחתן באוקטובר, זה היה התכנון. איתי היה מגיע איתה בכל יום שישי לארוחה, היום הוא ממשיך להגיע בלעדיה".

השנה גם נולדה לך נכדה, זה סימן להתחלה חדשה?
"יום אחרי האסון נודע לי שהדס, בתי הבכורה, בהריון. זו הייתה בת אחרי שני בנים. בהתחלה היא חשבה לקרוא לה איילה, או שם שיזכיר את איילה, אבל אני אמרתי לה שלא אעמוד בזה. לקראת הלידה היא החליטה שהיא רוצה שם, שייתן אפקט של שמחה ושירים, ושום דבר שמזכיר צער. היא אמרה שהילדה הזו נוצרה בצער עמוק, ושהיא סחבה אותה כל הזמן בצער ובכי, אז לפחות שהשם שלה יגלם את ההיפך. בסוף היא קראה לה רננה, והיא באמת תינוקת חייכנית מאוד.

"הדס רגילה ללדת ביום הראשון של התשיעי, אבל בגלל הנסיבות אמרתי לה שהיא תלד יום אחרי התאריך המשוער. כמו שאיילה נולדה. היא צעקה עליי מה אני מאחלת לה דברים כאלו, אבל כך היה. היא ילדה ביום שבת, יום אחד אחרי התאריך המשוער, ממש כמו איילה. בתי השנייה, ענת, התגוררה עם משפחתה בארצות הברית. הם היו אמורים להישאר שם לפחות עוד שנתיים, אבל במהלך השבעה היא החליטה שהיא בשום פנים ואופן לא יכולה לעזוב. עברה עליה תקופה קשה של מעבר והתאקלמות, ורק עכשיו העניינים מתחילים להסתדר".

איך אתם מנציחים את איילה?
"הספקנו השנה לעשות טורניר כדורסל לזכרה, בבית הספר שבו למדה בקריית ים. זה חשוב לי להמשיך לעשות דברים כאלו. הדס, תוך כדי ההיריון, למדה להיות מדריכת רכיבה על אופניים. עכשיו היא מקימה קבוצת רכיבה לנשים בלבד ע"ש איילה, בשיתוף עם המועצה האזורית מגידו. זה יתחיל אחרי יום השנה, וימשיך הלאה. גם את הטורניר אנחנו רוצים להמשיך, אבל עכשיו החברים רוצים קט-רגל, אז אולי נלך לכיוון הזה בפעם הבאה. העיקר שתמיד יהיה משהו. נתתי מלגת לימודים על שמה לתלמיד במכללת הגליל המערבי, שם היא למדה.

"חברה של איילה ואני עשינו אלבום תמונות שלה, שיופץ ביום השנה. גם בחוברות וגם בפייסבוק. זה אלבום שעבדנו עליו משהו כמו חצי שנה. רק תמונות עם כל החברים והמשפחה. האמת היא שזה לוקח ממני המון אנרגיות, כל הארגון שמסביב, אבל נמשיך לעשות. הכיף הכי גדול שלי הוא, כשהחברים באים לפה לבית שלה ויושבים ומדברים עליה ומספרים סיפורים. זו לדעתי ההנצחה הטובה ביותר".

ומה הצעד הבא מבחינתך?
"להתחיל לצאת החוצה, לשבת בבית קפה, ללכת עם חברים או אפילו ללכת אל חברים. אני לא מסוגלת ללכת לחברים, ולא שאני לא רוצה -  אני לא יכולה. לא מצליחה להתרומם, אין לי חשק לכלום. למזלי הרב, אין על החברים שלי. אם הייתה לנו מסורת שהיינו יוצאים לבתי קפה, אז פשוט הם באים לפה. העתיקו את מקום המפגש ממסעדות ובתי קפה לפה - לבית שלי. אני כל הזמן מתנצלת, והם אומרים שכיף להם ככה. אני מקבלת מהחברים המון תמיכה, וכמובן מהמשפחה הקרובה".

המראה החיוור של סימה, מרמז שייקח לה קצת זמן עד שהיא תוכל לקחת את הצעד הבא. אבל ההיסטוריה, אפילו זו הפרטית והכואבת שלה, מלמדת שלחיים יש כוח משלהם: "הפסיכולוגית אומרת שהכאב לא עובר, רק לומדים איך לחיות איתו. אני לא מאמינה שזה יעבור. אני מנסה לשחזר את התקופה של אחרי המוות של אחי, ובשנה הראשונה הייתי באמת מרוסקת, אבל המשכנו לחיות. גם ההורים שלי. אני יודעת שאיילה לא הייתה רוצה לראות אותי נשברת, ורק בשבילה אנסה לחזור לחיים באיזה שהוא שלב".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...