פתאום הם דואגים: מי מהעיתונאים הפגין למען ניצולי שואה?
היכן היו כל העיתונאים החרדים לגורל הדמוקרטיה בהפגנות של ניצולי השואה, של חולי סרטן המעי הגס, ונגד גירושם של ילדי מהגרי העבודה?
בקושי פרעוש אחד או שניים נראה בהפגנה נגד גירושם של ילדי מהגרי העבודה. כמה קרציות אפילו לא הופיעו בהפגנות למען גלעד שליט, וזבוב מהם (חוץ מנתן זהבי) לא היה כשחולי סרטן המעי הגס גססו מול הכנסת.
אבל עכשיו באמת-באמת נהרסה להם הדמוקרטיה. להקיא ולהמשיך לנבוח.
והנה חידה: אישיות רדיופונית, עיתונאי ותיק ומוערך, היה חתן השמחה בכינוס החירום של העיתונאים השבוע ונראה חרד במיוחד לתחקירים עתידיים ולחופש הדיבור. האם מישהו זוכר במי מדובר ומהו התחקיר האחרון שפרסם האיש או הסקופ האחרון שהביא לעם? התשובה בסוף הטור.
יום שלישי השבוע התחיל כרגיל. שום סימן לאסון לא נראה באופק. אפילו ליברמן לא הוציא שום הודעה על כמה איראנים הוא רוצה לחסל השבוע.
בשש ורבע בבוקר הגיע הטלפון הראשון. אני לא רוצה להסגיר את שמו, רק נגיד שהוא עורך בכיר בעיתון שענת קם חיבבה פעם באופן במיוחד. "מה קרה לאורלי, אני יכול לעזור?" למיטב ידיעתי, אורלי, שבאותם רגעים שנערכתי לתכנית הבוקר בלעדיה ביום החופשה שלה, שכנה לה לבטח מתחת לשמיכות כשלצדה כלב, שכמו מאהב לטיני מזנק אליה למיטה בשנייה שאני יוצא מהבית.
קיבלתי ממנה מייל, כך העורך החשוב, שהיא נשדדה הרגע במלגה בספרד וחייבת כסף מזומן כדי לחזור לארץ. לפני שהספקתי לחשב כמה זמן יכול לקחת לאורלי להגיע מהמיטה למלגה, ספרד שבמערב אירופה (בדקתי עם האווירון אלון מזרחי, זה אכן באירופה), התחילו להגיע טלפונים בכמות שרק נינט זוכרת מ"כוכב נולד" 1.
כולם שאלו מה קרה לאורלי ואם יכול להיות שהיא צריכה הלוואה דחוף. גם שני ניצולי שואה שאורלי בקשר אתם התקשרו. הם לא רצו לתרום, הם רצו לנסוע ישירות למלגה ולהוציא את העיניים לשודדים.
התחלנו להבין שנפלנו קורבן למזימה מטומטמת זדונית מרושעת
יובל אברמוביץ', עיתונאי וידיד, אפילו התכתב אתם כדי לנסות לתפוס את החלאות, וההתכתבות הזו הגיעה אחרי כמה שעות למשטרה המיומנת שלנו. אלה הניגרים, הם קבעו מיד. העוקץ הניגרי. ואני הייתי בטוח שבזכות אהוד ברק יחסינו עם הניגרים השתפרו לאחרונה.
האסון הגדול יותר ממאות אנשים שקיבלו מייל מטומטם וחששו (רובם) לגורלה של אורלי - היה המייל שלה, שנחסם לכניסה, יציאה, שימוש או כתיבה מכל סוג. כל הכתובות, תכתובות, קשרים, הכול מת. נכון, היינו צריכים לגבות במייל אחר; נכון, גם אנחנו מטומטמים כמוכם וגרוע מזה, המייל הוא של YAHOO, שלהם אין רבע נציג בארץ ולדבר ללמפה יותר קל מאשר לנסות לדבר אתם. שיתווספו אל אבותיהם ומהר. כל הטכנולוגיה הזו ואין שירות לקוחות שממש אפשר לדבר אתו.
אז הנה מסקנה - אני נורא שונא גנבים. אני נורא שונא אתרים שיש להם כל שכלול אפשרי חוץ מאפשרות סבירה לדבר אתם, ואני לא מחבב את הניגרים באופן כללי.
הנה תקציר הפרקים הקודמים: נסענו לטיול קרוון באיטליה. היה מקסים, לפרקים היה מסע אלונקות מאתגר. אני רוצה היום להתמקד בכמה כללים פשוטים שיש לבצע בקרוון לפני שעוזבים את הקמפניג ונוסעים ליעד הבא. חשוב נורא לסגור את כל הארונות והחלונות שנפתחים כלפי מעלה. נורא-נורא חשוב. אם לא סוגרים חלון הוא נשאר בעץ הראשון בו הוא פוגש (והוא פוגש. 150 אירו אחרי ויכוח), ואם לא סוגרים ארון הוא נתקל בראש הראשון שהוא פוגש, לא כיף.
אני חושב שאורלי החלה לשנוא את הקרוון ביום השלישי, כשדלת הארון הארוך הפסיקה להיסגר ונחבטה בראשה הענוג מדי 15 שניות. במילאנו החלטנו להיפרד מהארון הארוך. ביער קטן קברנו את הארון ללא קדיש, ללא עדים, ללא חשש לשארית. לא חייבים ארון, את הראש של אורלי דווקא רצינו. רצינו כי היינו חייבים שני ראשים כדי להבין מה זה הפח זבל הזה ששמו מילאנו? אני הרוס על איטליה, אבל מילאנו זה גועל מרוכז. הזהירו אותנו מראש, אבל בכל זאת, מילאנו, עם הדולצ'ה והגבאנה, עם לה טרביאטה, עם לה סקאלה... שלא לדבר על ורדי!
ואז כשאתה מבין שמאסטרו ורדי קיבל במילאנו רק סמטה ובית קפה קטן על שמו אתה מבין שמילאנו היא אירוע מיותר. מנגד, אני זוקף לזכות מילאנו תובנה שהייתי זקוק לה מאוד. נכנסנו למסעדה מפונפנת מול הלה סקאלה. 35 אירו הם רצו על אפרטיף קטן שלפני האוכל. הנה 35 סיבות ללכת מהמסעדה לקיוסק שממול ותובנה אחת חשובה - כל הגורמה הזה מיותר ואידיוטי.
מי שאכל כמוני קיבת פרה (פרה נמוכה) בדוכן בפירנצה טבולה במיצי קיבה בלתי מתפשרים - יודע שכל הגורמה הזה תם זמנו. כל צלחות הענק עם הזוקיני המזוקק באמצע? אידיוטי, בואו נודה. אני הרוס על אוכל טעים, רק שונא (שוב) שגונבים אותי. הפרטים הבלתי כשרים בשבוע הבא.
מראיין: האם אתה מאוכזב שאתה בסוף לא פלא תבל?
ים המלח: לא, העיקר ההשתתפות.
כלב: אני מרגיש שאין לי כל כך מה לומר היום.
אני: למה? דווקא היה שבוע עמוס.
כלב: כן אבל עם החוק החדש של הוצאת דיבה אני קצת חושש.
אני: תרגיש חופשי, מילא יתבעו אותי ולא אותך.
כלב: טוב. כוס אמק על הערבים.
אני: זו השפעה של המאורעות בסוריה? טנטאווי? האחים המוסלמים?
כלב: לא, זו השפעה של "מעושרות" בערוץ עשר. אני מכור לסדרה, מודה, אבל שמעתי מה ניקול אמרה על הערבים והשתכנעתי שהם כולם מחבלים ובני מחבלים. אני עם ניקול.
אני: וזהו? אתה משתכנע מכל רבע סלב שמופיעה בריאליטי?
כלב: לא, אבל גיליתי שאני בעיקר מושפע מנפקניות רוסיות מובחרות.
אני: זאת הכללה גסה, לא כל הרוסיות נפקניות!
כלב: יכול להיות, אבל כל הערבים המחבלים חושבים אחרת.
טנטאווי. סתם... אבל חיבבנו אותו לרגע, תודו.
המתמחים והמומחים הרפואיים חזרו לעבודה. נמשך המשא והמתן.
עד שהאוצר לא יפתח את ההסכם וישנה חלק מסעיפיו, החולים שאת שמם לעולם לא נדע ימשיכו למות בגלל השביתה הזו.
התשובה: זאת לא השאלה. השאלה מתי יודו שההיסטריה הזו היא בלון עיתונאי נפוח. שבת שלום!
meroz.guy@gmail.com
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם