יד הרעם מקהיר: כשישראל פגשה את נבחרת מצרים
לפני 19 שנה, במסגרת אליפות העולם, התעמתו נבחרות הכדוריד של ישראל ומצרים במשחק ראשון, נדיר, מוצף ברגשות וגדוש באלימות
"כדוריד הוא לא משחק לחלשים. זה ספורט מאוד פיזי. יש הרבה קרבות אישיים בין השחקנים גם אם לא תמיד רואים. מכות קטנות שנעלמות מהעיניים של השופטים. תחשוב על תחרות לא נגמרת עם השומר שלך ולהפך.
"עכשיו תראה, במהלך הקריירה שלי שיחקתי במאות משחקים, השתתפתי באלפי אימונים. מעולם, אני חוזר, מעולם לא חטפתי ולא החטפתי מכות כפי שקרה לי במשחק מול המצרים. אתה פשוט לא מבין מה הלך שם. זו הייתה מלחמה מטורפת".
(דורון דיין, מקשר)
"הם היו עדיפים עלינו בכל קנה מידה שאתה יכול לדמיין. זה באמת היה קרב של דוד מול גוליית, בלי צחוק. ממוצע הגובה של מרכז ההגנה שלהם עמד על שני מטר. אנחנו בקושי הגענו ל-1.90. הם היו הרבה יותר מהירים מאתנו.
"שלושה חודשים לפני המשחק הם זכו באליפות אפריקה, הם התכוננו לאליפות הזו במשך כחצי שנה והיו עם יומרות להעפיל לדרג א'. רק שתבין את פערי האיכות, בקיץ של אותה שנה המצרים השתתפו באולימפיאדת ברצלונה. בקיצור, הם היו בטוחים שהם הולכים לפרק אותנו בקלות. לא רק הם, אגב".
(שלום כהן, פיבוט)
"הוועדה המארגנת, כנראה משיקולי ביטחון, שיבצה אותנו ואת המצרים באותה קומה בבית המלון בזלצבורג. זה גרר סיטואציות אבסורדיות לחלוטין. הם היו מתפללים מולנו בהפגנתיות. כשהיינו פוגשים אותם במעלית הם לא היו יורדים אתנו אלא מחכים למעלית הבאה.
"היו גם קללות לעברנו. היו מסתכלים לך בעיניים אומרים משפט בערבית וממשיכים הלאה. איך אני אגיד את זה, די ברור שהם לא התכוונו לומר - 'אנחנו מקווים שיהיה לך המשך יום נפלא'".
(זיו קושניר, מרכז)
"בפרספקטיבה היסטורית אני חושב שזה היה המשחק ששם את הכדוריד הישראלי על המפה. זו הייתה הפעם הראשונה שמשחק בין-ארצי של המשחק קיבל חשיפה עצומה כל כך. כותרות ראשיות בכל מדורי הספורט, מברקים מהנשיא וראש הממשלה, שידור ישיר בפריים טיים של המשחק.
"אני לא זוכר טירוף כזה סביב הכדוריד מעולם. כמעט 20 שנה אחרי, אני חושב שבאמת אפשר לקבוע שזה היה אירוע השיא של הכדוריד הישראלי אי פעם. שנים אחר כך אנשים עוד היו עוצרים אותי ברחוב ומדברים אתי על המשחק הזה".
(רזי סומך)
"נבחרת הכדוריד יוצאת היום לאוסטריה לאליפות העולם דרג ב'. האליפות חשובה מעוד היבט: ביום ראשון הקרוב, בפעם הראשונה בתולדות הכדוריד הישראלי, ייערך מפגש מול מצרים. אין צורך להכביר במילים על המשמעות הגדולה, מעבר לספורט, של המשחק הזה, שישודר ישירות בטלוויזיה בישראל ובמצרים.
"הן מצרים והן ישראל משוכנעות שזה המשחק החשוב ביותר שלהן באליפות. על פי תוצאות משחקי האימון של המצרים, וממצאי הריגול של המאמן הישראלי שלמה הופמן, יש ליריבה השכנה עדיפות מסוימת, בעיקר במישור הפיזי, אבל הכול פתוח".
(גולן חזני, שליח "ידיעות אחרונות" לזלצבורג, מרס 1992)
"האליפות הזו נערכה במתכונות שכבר לא קיימת היום: 16 נבחרות התמודדו ביניהן במה שנקרא אז 'אליפות העולם דרג ב''. ארבעת המקומות הראשונים העפילו לדרג א'. הכול נעשה במסגרת המוקדמות לאליפות העולם הכללית בכדוריד. היום השיטה הזו השתנתה ויש פשוט בתים מוקדמים לפני אליפויות עולם או אירופה. בדיוק אותו האופן שמוכר לנו ממוקדמות גביע העולם
"בכל מקרה, בטורניר הזה המטרה שלנו הייתה לנצח במשחק אחד ולעלות לשלב הבא. קיבלנו הגרלה מאוד קשה: פולין, דנמרק ומצרים. שלוש הראשונות עולות לשלב השני. האחרונה נוסעת למבחני הדירוג עם סכנה אמיתית לרדת לדרג ג'. אני חושב שהכי פחדנו מהאפשרות לרדת לדרג ג'. פשוט רצינו לחזור הביתה בשלום. לשמור על המקום שלנו בדרג ב'".
(שלמה הופמן, מאמן)
"אתה צריך להבין שהאווירה ערב המשחק הייתה גרועה מאוד. הנבחרת הייתה מחולקת למחנות: החבר'ה שהגיעו מברית המועצות: אני, ואדים ואליישו, ייבגני סבצ'וק, בוריס קוגוט. מול החבר'ה הישראלים שגם הם היו מחלוקים לקבוצות. היו הרבה מאוד מריבות. אני חושב שלא באמת הצלחנו להתחבר. היינו חבר'ה עם הרבה מאוד כישרון, אבל עם מעט מאוד אמון אחד בשני. לא היינו מחוברים בכלל".
(ליאוניד ברנשטיין)
"מבחינה מקצועית אישית, הנבחרת הנוכחית היא אחת הטובות שהיו לישראל. הניצחון על דנמרק היה מדהים משום שמבחינה חברתית מצבה של הנבחרת בכי רע. הרבה ניתן ללמוד מתקרית חמורה שהייתה במשחק מול פולין. ליאוניד ברנשטיין, העולה הוותיק ביותר מבין הארבעה שבנבחרת, הוחלף מספר פעמים על ידי המאמן שלמה הופמן. באחת הפעמים הגיב ברנשטיין ביריקה. ברנשטיין טען כי היריקה לא כוונה לעבר הופמן. השחקנים על הספסל ובמגרש היו מוכנים להישבע שהרוק נחת סמוך לרגלו של הופמן.
"ברנשטיין אף דרש מהמאמן לבצע מספר שינויים. הופמן רתח מזעם ואחרי המשחק הודיע כי אם ברנשטיין לא יתנצל, הוא לא מתלבש יותר. השחקן התנצל שלשום בפני המאמן והשחקנים והוחזר לסגל. מספר שחקנים טענו בשיחות פרטיות שמגיע לו עונש חמור יותר, אפילו החזרתו ארצה. כששאלתי את ברנשטיין על התקרית עם הופמן הוא הכחיש כי ירק: 'אמרתי לו את מה שאני חושב, ומה שאני חושב זה לא מה שהמאמן חושב על המשחק'.
"השחקנים העולים רואים את עצמם כבעלי ידע גדול מזה של השחקנים האחרים ואפילו מזה של הופמן. במהלך המשחק מול פולין נטש ואליישו מספר פעמים את השער ורץ להופמן כדי להודיע לו לערוך שינוי כזה או אחר. חוסר הגיבוש הוא נושא מרכזי בנבחרת. אין בה שחקן מוביל שהאחרים מכבדים או מקבלים את מרותו. הנבחרת מורכבת מבסיס של שמונה-תשעה שחקנים, שכל אחד רואה את עצמו כוכב ומושך לכיוון אחר.
"במשחק קבוצתי כמו כדוריד זה עלול להיות הרסני, והביקורת העיקרית היא כלפי מי שלא הצליחו לגבש את הנבחרת הזו במשך החודשים הארוכים של הכנה לאליפות. בשלושת החודשים האחרונים הופסקה הליגה לטובת הנבחרת. היעדרו של אדם סמכותי, שיחזיק את השחקנים, בולטת מאוד. מי שלא שותף לניצחון על דנמרק היה יבגני סבצ'וק. במחצית הוא התרגז והודיע ליו"ר המשלחת עמי שדה: 'מחר אני טס הביתה'. הסיפור הזה כנראה לא נגמר. בסיום היה שותף סבצ'וק לשמחה".
(גולן חזני, ידיעות אחרונות 1992)
"שמע, שחקני כדוריד זה לא בדיוק סוג הספורטאים שמורגלים בנסיעות ארוכות. בדרך כלל יש משחק שניים ואז הביתה. לפעמים מחנה אימון קצרצר ואז שוב בארץ. הנסיעה לאליפות העולם באוסטריה לא הייתה קלה במובן הזה. אנשים נעדרו מהבית כמעט שבועיים, לא ראו את המשפחה, לא פשוט. באותה נשימה אני חייב להגיד שבכל אליפות עולם שהייתי בה היו מתחים פנימיים בתוך הנבחרת.
"מה שקרה בנסיעה ההיא, שהקשה עוד יותר על החיים, היה שהצטרפו החבר'ה שהגיעו מברית המועצות ובעצם לימדו אותנו את המשחק. נוצר מצב די מוזר שאפילו צוות המאמנים היה מקשיב להם ומנתח אתם את המשחק ואת הטקטיקה. גם הישראלים היו מחולקים לקבוצות. נוצר בעצם מין כור היתוך קטן".
(זיו קושניר, קפטן הנבחרת)
"'נופיע למשחק מול ישראל', אמר איסמעיל מוחמד, מנהל נבחרת מצרים בכדוריד שהגיעה אתמול לזלצבורג. המצרים הגיעו מהולנד, שם קיימו מחנה אימון אחרון לקראת האליפות. את התקשורת המצרית מייצגים חמישה עיתונאים, ובהם שדרים משתי רשתות טלוויזיה. אחד העיתונאים סיפר לי כי דעת הקהל במצרים היא נגד קיום המשחק, אך הוסיף כי השלטונות בארצו עומדים על כך שהמשחק יתקיים. היחס של המצרים אליי היה מנומס אבל גם חשדני.
"המבוגרים שבחבורה דאגו שחבריהם ישמרו מרחק. אדל אל שארקווי, הקיצוני השמאלי של הנבחרת המצרית, נידב כמה מילים: 'יש לנו נבחרת טובה ואני חושב שנוכל לנצח את דנמרק, את ישראל ואולי גם את פולין. הערכה שלי - נסיים במקום השני בבית'. על המשחק מול ישראל: 'אין סיבה שלא יהיה משחק. מדובר בספורט. כמובן שזה המשחק שאני הכי רוצה לנצח.
"כשהיינו במקצים אמרו לי כמעט כל האוהדים - תכניסו להם, תנצחו אותם'. הביטחון העצמי של המצרים גדול. כנראה שהציפיות שלהם אינן מוגזמות. כזכור, ניצחה מצרים את רומניה לפני כחודש בצרפת, ונוצחה על חודו של שער במשחקים מול צרפת וברית המועצות. מדובר בקבוצות מדרג א'. במבנה גופם הם דומים לשחקני ישראל . שניים או שלושה מהם חזקים יותר, אבל מבחינה זו הם נופלים בהרבה מהדנים למשל".
(גולן חזני, מרס 1992)
"התחלנו את הטורניר במשחק מול פולין. היינו כל כך חלשים שזה לא ייאמן. אני עד היום לא יודע מה הייתה הסיבה. הפולנים לא היו בשיאם, אבל הם הצליחו לנצח אותנו די בקלות. הפסדנו 19:26 וכבר היה די ברור לכולם שלא נצליח לסיים בין שלושת המקומות הראשונים. המשחק השני היה מול דנמרק, אחת הנבחרות הטובות בעולם. אף אחד לא האמין שיש לנו באמת סיכוי".
(דורון דיין)
"אני חושב שהמשחק מול דנמרק צריך להיכנס לפנתאון של הכדוריד הישראלי. עד היום אני חושב שזה הניצחון הכי גדול שלנו. בערך כמו ה-2:3 של נבחרת ישראל בצרפת".
(שלמה הופמן)
"עלינו למשחק הזה בהרגשה שאין לנו מה להפסיד. ובלי להרגיש זה פשוט התחבר לנו. במחצית פיגרנו בהפרש של שני שערים, אבל בחצי השני הכול השתחרר. רזי סומך היה ענק, דני טורקניץ נתן שעריים חשובים, אני נכנסתי למשחק ומה אתה יודע, ניצחנו. נגמר 22:23 לנו. עלינו למקום השלישי שמאפשר עלייה לשלב הבא. נשאר רק המשחק מול המצרים. תיקו ומעלה לטובתנו ואנחנו עולים שלב. אף אחד לא ציפה שלמשחק מול המצרים תהיה גם משמעות ספורטיבית".
(זיו קושניר)
"אני זוכר שלא הפסקתי לבכות אחרי הניצחון מול דנמרק. השתחרר בי כל כך הרבה לחץ. אבל היינו צריכים להתאושש מהר. בתוך פחות מ-24 שעות כבר פגשנו את נבחרת מצרים".
(דורון דיין)
"רק היום, 13 שנים פחות ארבעה ימים מאז הסכם חתימת השלום בין ישראל ומצרים, ייערך משחק הכדוריד הראשון בין שתי הנבחרות. בנוסף לחשיבות הסמלית, תהיה להתמודדות הערב משמעות ספורטיבית רבה אשר להמשך דרכן של שתי הנבחרות באליפות העולם דרג ב'. תיקו יספיק לנבחרת ישראל כדי לעלות לשלב הבא באינסברוק, שכן שלוש מתוך ארבע הנבחרות בבית יעפילו. המצרים חייבים ניצחון.
"המשחק היום לא יהיה משחק רגיל ולניצחון ישראלי יש יותר מדי משמעויות מכדי שאפשר יהיה להרשות את הלוקסוס של מנוחה על זרי הדפנה אחרי השינוי העצום אתמול. המשמעות הסמלית והמורלית של ניצחון, אם יושג, חדרה לתודעת השחקנים והמוטיבציה שלהם לנצח רבה מאוד. יש לקוות כי הניצחון אתמול על דנמרק לא היה הברקה חד-פעמית".
(גולן חזני, "ידיעות אחרונות", מרס 1992)
"חשוב שתבין את האווירה לפני המשחק: אנחנו שבוע שלם נמצאים עם המצרים באותה קומה במלון. אנחנו רואים אותם כל יום. הם לא נעימים כלפינו בלשון המעטה. הם מתפללים מולנו בהפגנתיות. אנחנו שומעים קללות, הם מסתכלים עלינו בעין רעה.
"אתה לא צריך יותר מזה כדי להיכנס למוטיבציה. אני חושב שגם אם שלמה הופמן היה מדבר אתנו על גידול בננות בצפון מזרח אפריקה בשיחת התדרוך של לפני המשחק זה היה נותן לנו מספיק מוטיבציה כדי לעלות ולרצות לנצח. אני לא חושב שהיה עוד משחק שבו כל כך רציתי לנצח כמו במשחק הזה".
(דורון דיין)
מבין כל המזכרות שיש לי מהקרירה שלי, האחת שבאמת חשובה הולכת אתי עד היום: במשרד שלי יש תמונה ממסוגרת עם הקפטן המצרי יאסר לאביב. הוא ואני לוחצים ידיים לפני המשחק. זה בעצם רגע הקרבה היחיד שהיה בין שתי הנבחרות. באולם עצמו למצרים הייתה אווירה ביתית לחלוטין. גם הצופים הניטרלים הלכו אתם. ואז זה התחיל".
(זיו קושניר)
אם אני זוכר נכון זה דווקא התחיל טוב. המצרים עלו חדורי מוטיבציה ולא הפסיקו ללחוץ אותנו על כל המגרש. הובלנו 0:2 בפתיחה, אבל הם הצליחו מיד להפוך ועלו ל-3:6. המצרים המשיכו ללחוץ ובמחצית הראשונה היה לנו הרבה מאוד מזל שהשוער ואדים ואליישו היה מפוקס.
"הוא הציל ארבעה-חמישה שערים בטוחים. למרות שהמצרים הובילו, ואנחנו לגמרי לא תפקדנו, איפשהו האמנתי שזה אפשרי. שכל מה שאנחנו צריכים לעשות זה איכשהו לשרוד, למצוא דרך להישאר במשחק, ויהיה בסדר. איכשהו יהיה בסדר. בשלב מסוים לקחתי פסק זמן, ביקשתי מזיו קושניר ורזי סומך לקחת פיקוד. לא יודע למה, אבל אמרתי להם שיהיה בסדר. שאנחנו לא מפסידים את המשחק זה".
(שלמה הופמן)
"מה שאני בעיקר זוכר מהמשחק זה את הלחץ העצום בו המצרים היו נתונים. אני חושב שאם הם היו משחקים את המשחק הרגיל שלהם, היינו מובסים בקלות. הם פשוט היו בלחץ אטומי. פעולות פשוטות לא הצליחו להם, הם איבדו כדורים בלי סוף. למרות שירדנו למחצית בפיגור של 11:7, היה ברור שמשהו ישתנה. היה ברור שנכנס למשחק בשלב מסוים"
(רזי סומך)
"בתחילת המחצית השנייה נמשך אותו הקצב: המצרים לחוצים, אנחנו לא בפוקוס. אני זוכר שבדקה ה-42 הם הובילו עלינו 13:8. אבל אז נכנסו לעשר דקות קסומות. הורדנו ל-13:11 ושערים של סומך, קושניר ואיתי גיסין ופתאום 15:15. לא ייאמן".
(שלום כהן)
"אתה צריך לזכור שמאותו רגע ועד לסיום לא היינו בהרכב מלא. כל פעם הורחקו שחקנים לשתי דקות. אני זוכר ששלוש דקות לפני הסיום השוויתי ל-16:16. דקה אחר כך שרקו לטובתנו שבע מטר. כבשתי ועלינו ליתרון ראשון, 16:17".
(זיו קושניר)
"התקפה אחר כך ואליישו נתן את אחת ההצלות הגדולות שלו, אבל שחקן מצרי השתלט על הריבאונד והשווה ל-17:17. המצרים לחצו על כל המגרש וחמש שניות לסיום התברר שדני טורקניץ', שהורחק קודם לשתי דקות, נכנס למשחק. השופטים הרחיקו גם את גיסין וקושניר. על המגרש היינו באותן שניות ארבעה ישראלים מול שבעה מצרים. אפילו השוער שלהם עלה להתקפה אחרונה. המצרים הוציאו אאוט, איכשהו הצלחנו לחטוף את הכדור. וזהו. זה נגמר. חשבתי שאני עומד להתעלף".
(שלמה הופמן)
"סיום המשחק מצא את המצרים בועטים בשלטים ולא משלימים עם התוצאה. השוער המצרי איימן עבד אל חמיד הכה ישראלי שנשא את דגל ישראל וחטף לו אותו. אחר כך ישבו השחקנים שעה ארוכה בחדר ההלבשה כשרבים מהם ממררים בבכי".
(גולן חזני, "ידיעות אחרונות", 1992)
לאחר המשחק עם מצרים העפילה ישראל לסדרת המשחקים בבית העליון. אחרי הפסד לנורווגיה, תיקו עם הולנד וניצחון על איסלנד שיחקה ישראל מול סין בקרב על המקום השביעי. ישראל ניצחה 20:24. בשקלול עם הנבחרות שבדרג א' סיימה ישראל את הטורניר במקום ה-15 בעולם. היה זה המקום הגבוה ביותר אליו הגיעה נבחרת הבוגרים אי פעם.
"אחרי המשחק מול מצרים היו לנו כמה ימים של מנוחה. באחד מהם הלכתי עם עוד שני שחקנים לסאונה במלון. כשנכנסנו פנימה ראינו שלושה שחקנים מצרים. באותו רגע החלטנו שלושתנו שאנחנו הולכים עד הסוף, מסירים את המגבות ויושבים בסאונה עירומים.
המצרים, מוסלמים אדוקים, היו כמובן עם מגבות עליהם ובגדי ים. ברגע שנכנסו הורדנו את המגבות ועמדנו מולם עירומים. המצרים היו כל כך נבוכים שבתוך שנייה וחצי הם נעלמו מהסאונה. אחרי ההתעללות שעברנו מהם במשך שבוע ימים זו הייתה נקמה משובחת. סוף-סוף הם ראו מה אנחנו חושבים עליהם".
(דורון דיין)
"כמה שנים מאוחר יותר, באחת מהנסיעות לאירופה עם הפועל ראשון, יצא לי לפגוש בגרמניה את קפטן נבחרת מצרים יאסר לביב, ששיחק נגדנו באותו משחק. הוא שיחק באחת מהקבוצות בגרמניה. ישבנו כמה דקות ודיברנו לנו בשקט ובנחת. שחזרנו קצת את אירועי המשחק, התעניינו כל אחד בשלומו של האחר ונפרדנו. נדמה לי שגם שתינו קפה. לכמה רגעים זה הרגיש ממש נורמלי".
(זיו קושניר)
אם נתעלם לרגע ממעלליהם של אלון ורפי, הלוא הם הספורטאים הצעירים מספריו המיתולוגיים של אבנר כרמלי (שרגא גפני), שבין היתר הטילו חיתתם גם על הכדורגלנים הנבזיים של שכנתנו מדרום והסעירו את נפשותיהם של חובבי הספורט הצעירים בשנות ה-50 וה-60, הרי שהמפגש הראשון בין ישראל למצרים מאז קום המדינה התקיים שנים מאוחר יותר.
ב-1953 הייתה אמורה נבחרת ישראל בכדורסל להתמודד מול מצרים באליפות אירופה בכדורסל שנערכה במוסקווה, אבל המצרים – נאמנים לרוח התקופה והשעה - העדיפו להימנע.
בשנים שלאחר מלחמת יום כיפור וערב חתימת הסכם השלום עם מצרים נעשו ניסיונות שונים (בעיקר על ידי מזכ"ל פיב"א באותה העת, ויליאם ג'ונס) להפגיש בין נבחרות הכדורסל של ישראל ומצרים, אך אלה לא יצאו בסופו של דבר אל הפועל.
במאי 1980, 14 חודשים לאחר חתימת הסכם השלום בבית הלבן, נערך המשחק הראשון: נבחרות הכדור-מים של שתי המדינות נפגשו, כמעט בחשאי, בטורניר הקדם-אולימפי שהתקיים בסופיה.
המשחק ההוא (3:4 לישראל) כמעט ונעלם מהתודעה. לימים סיפר מאמן הנבחרת עודד רוזנפלד: "היה מתח גדול לפני המשחק, אבל הם היו מאוד ידידותיים. בלילה שלפני המשחק ישבתי עם המאמן שלהם לילה שלם בלובי של המלון ודיברנו. בסוף המשחק הוא נתן לי אפילו קמע של מזל. המשחק היה מתוח, אבל הוגן וכל עימות פיזי הסתיים בלחיצות ידיים. בסוף המשחק היו חיבוקים ונשיקות בין השחקנים".
באותה עת אידאלית נראה היה כי נפתח השער להתמודדויות ספורטיביות נוספות בין שתי המדינות כשהפנטזיה הגדולה מכול הייתה משחק קבוע בין אלופות הכדורגל של ישראל ומצרים מדי שנה על "גביע השלום".
שנה מאוחר יותר הקיץ הקץ על השאיפות והתקוות: נשיא מצרים אנואר סאדאת נרצח, מלחמת שלום הגליל פרצה והיחסים בין שתי המדינות הידרדרו. הדבר השליך גם על המפגשים הספורטיביים. ביולי 1983 עקבה העיתונות הישראלית אחר המשקולן הישראלי גיל ידידיה, שיצא לאליפות העולם לנוער שהתקיימה בקהיר. ידידיה סיים במקום העשירי, אך ההשתתפות החד-פעמית לא הוליכה לנורמליזציה ספורטיבית בין המדינות.
שנות ה-80, הסכמי הנסיגה השונים של ישראל (בין היתר מסיני וטאבה) והקיפאון המדיני, ציננו עוד יותר את היחסים בין שתי המדינות. שתי המדינות היו אמורות להיפגש בנובמבר 1986 בטורניר כדוריד בינלאומי בהולנד, אך זמן קצר לפני תחילתו החליטו המצרים לפרוש "מסיבות טכניות".
שאר המפגשים באותה העת היו אזוטריים: באוגוסט 1988 עלה דוד פיזנטי כמחליף במשחק של קבוצתו האנגלית, ק.פ.ר, מול אל אהלי ממצרים והיה לישראלי הראשון ששיחק מול קבוצת כדורגל ממדינות ערב. שנה מאוחר יותר יצאה קבוצת הכדורעף של הפועל עילבון, המייצגת כפר ערבי בגליל התחתון, למסע של שלושה משחקים במצרים. בכך הייתה לקבוצה הישראלית הראשונה במשחקי הכדור שיצאה לסיור במצרים. עילבון הפסידה בכל שלושת משחקיה.
בתחילת שנות ה-90 נישאו באוויר, לתקופה קצרה, רוחות השינוי. עשרה חודשים לאחר מלחמת המפרץ אולץ ראש הממשלה דאז יצחק שמיר לצאת לוועידת מדריד כדי לקדם את תהליך השלום בין ישראל, הפלסטינים ומדינות ערב. בעקבות ההתפתחות המדינית נתנו שלטונות מצרים את האישור ו-13 שנים (פחות ארבע ימים) מאז חתימת הסכם השלום עם מצרים יצא לדרך משחק הכדוריד המיתולוגי בין שתי המדינות.
חודש מאוחר יותר, במסגרת טורניר ארבע האומות בכדור-מים, נפגשו שתי המדינות שוב. ישראל ניצחה 15:18. בנובמבר 1996, בהמשך ישיר לפרעות שליוו את משחק הכדוריד בין שתי המדינות ארבע שנים קודם לכן, ניצחה נבחרת ישראל בכדוריד את מצרים 16:20. המשחק התקיים במסגרת טורניר בהולנד ובסופו הובהלו שלושה שחקנים ישראלים (אבי רש, דב ישועה וארז גורלנד) לבית החולים בעקבות פציעות שנגרמו להם במהלך המשחק.
שני המחנות הטיחו זה בזה האשמות אשר להלהטת האווירה והיצרים. כעבור שנתיים, במרס 1998, התקיים המפגש השלישי. המצרים, שסיימו במקום השישי באולימפיאדת אטלנטה (1996) ובאליפות העולם ב-1997, הצליחו סוף-סוף לנצל את יתרונם האיכותי ולנצח את ישראל 21:28 במסגרת טורניר באיסלנד. המארגנים, אגב, בחרו שלא לקחת סיכון ולא השמיעו את ההמנונים לפני המשחק מחשש להתלהטות היצרים.
בשנות האלפיים נמשכה הדואליות ביחסים בין שתי המדינות, דבר שנתן את אותותיו גם במפגשים הספורטיביים. בינואר 2002 נטשה מצרים את אליפות העולם בטקוואנדו בפריז לאחר שהתגלה לאנשיה כי ישראל משתתפת בה.
כעבור שלוש שנים השתתפו סייפים מישראל בסבב גביע העולם שנערך בקהיר. באותה שנה נערכה במדינה גם אליפות העולם בג'ודו. שמונה ג'ודאים יצאו למצרים, אבל המטרה "להשמיע את התקווה בקהיר", כפיח שהגדיר אותה אריק זאבי, לא יצאה לפועל. המשלחת הישראלית חזרה לארץ בידיים ריקות ובלי מדליות.
"הלוואי וניתן יהיה לקיים מפגשים קבועים ורצופים מול המצרים", אמר השבוע זיו קושניר בשיחת טלפון מלונדון. "אולי תצחק עליי, אבל אני באמת חושב שזה אפשרי. הכול מתחיל ונגמר בחינוך. אם אנשים בישראל ובמצרים יתעלו מעל שיקולים פוליטיים זולים, דברים עדיין יכולים להשתנות. הרעיון שלי הוא לקיים טורניר קבוע בין שתי המדינות לאורך כל השנתונים בגילאי הנוער.
כדוריד הוא הענף עם הכי הרבה מפגשים מול המצרים וצריך לנצל את זה. יש כבר היסטוריה. צריך לדעת להמשיך אותה, למרות כל הקשיים. לאור הבדלי הרמות אני בטוח שהכדוריד הישראלי רק יכול לצאת נשכר מכך".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם