ראשי » מקומי » שפלה » חולון ובת-ים

"הוא היה אנרכיסט בנשמתו": רפי קישון נזכר באביו

לרגל מופע המחווה לאביו "סלאח וארבינקא" שייערך היום (ו') בחולון, רפי קישון, בנו של איש האשכולות אפרים קישון, נזכר ביצירותיו האהובות של אביו ושופך אור חדש על אישיותו של אחד מענקי התרבות הישראלית

"אותו בוקר השכם נתרוממה האישה במיטתה, הסתכלה שעה קלה באפלה ולבסוף נגעה בגבי: התחיל – בישרה – תזמין טקסי. קמנו בשקט והתלבשנו בלי חיפזון כלשהו. מלמלתי מספר מילים מרגיעות, הגם שלא היה כל צורך בהן. שנינו אנשים נאורים בעלי רמה אינטלקטואלית נאותה היודעים היטב, שהלידה היא כורח ביולוגי שכולו חיוב".

כך נפתח "ספר משפחתי", ספרו של אפרים קישון ז"ל, המאגד הומורסקות פרי עטו שהופיעו בעבר בספריו השונים, רובם ככולם על משפחתו וקרוביו, שם הוא מתאר בצורה חדה ושנונה מציאות ארצישראלית, בה משולבות דמויות מכל הקשת העדתית והפוליטית.

הסיפור הראשון, "אב נולד", מתאר את האופן בו חווה קישון את לידת בנו הבכור, רפי (רפאל קישון), כיום בן 54, שיישא דברים במופע המחווה לאביו "סלאח וארבינקא" שייערך היום (שישי, 12.00) במסגרת הסדרה "תן למילים לעשות בך" במדיטק חולון.

"אני כמובן לא זוכר כי רק יצאתי לאוויר העולם, אבל נחמד לי לקרוא ולראות את תחושותיו של אבא שלי כשאני יוצא מרחם אמי", נזכר רפי קישון. "אבא, מצדו, כששאלתי אותו על יום הולדתי, שלח אותי לספרות לקרוא".

הסיפור מתואר מנקודת מבטו של קישון האב שחלק עם אשתו דאז, חוה, קור רוח ראוי לשמו עת הגיעה שעת לידת בנו הבכור. במהלך הסיפור מפנה האדישות את מקומה לפאניקה, ההולכת וגוברת, עד כדי היסטריה מוחלטת.

איך אמך תיארה את הסיפור מצדה?
"היא סיפרה לי שאז האבות לא הורשו להיות ליד האמהות ולהחזיק להן את היד והן נאלצו להיות לבד. מה שיפה בסיפור זו כל ההתפתחות הזו. אבי מעיד על עצמו כאדם אירופאי נבון ומשכיל, שתהליך הלידה טבעי בעיניו ולכן אין ממה להתרגש ולאט לאט הוא משתגע.

"היכולת שלו לתפוס את המציאות הישראלית היא השיא: הוא רץ בתחתונים ברחוב ועושה סלטות ופתאום בא שוטר ומתריע שיעצור אותו אם לא יחדל, ואבי משיב לו 'שלושה וחצי קילו!' כי כך שקלתי. השוטר מתרגש איתו ומוציא מהארנק תמונה של בתו הקטנה. אבא שלי ידע לשים לב לפרטים וקלט דברים והוא תיאר אותם בצורה אמינה ואמיתית עם ההומור המייחד אותו".

בהמשך הספר, ייתקל הקורא בסיפור "מסע ארוך לתוך הלילה", המתאר את הלך הרוח בו בחרה המטפלת של רפי, רגינה פליישהאקר, לספר לפעוט את סיפור הילדים "כיפה אדומה". פליישהאקר

מכונה על ידי קישון האב "שמרטפית ותיקה" והיא פורשת בפני קישון הצעיר את הסיפור ללא רחם:
שמרטפית ותיקה: "מה עשתה כיפה אדומה הקטנה? הלכה לבקר אצל הסבתא שלה. הסבתא גרה באמצע יער גדול מאוד, שרק להיכנס אפשר לתוכו, אך לצאת ממנו לעולם לא! יש שם עצים גבוהים עד לב השמים וחושך, אוי איזה חושך שמה, איזה חושך איום ונורא...".

רפי: "אני לא אוהב את הדיבורים האלה".

"אני זוכר אפילו, לימים, שסבתא שלי הייתה גם מספרת לי סיפורים ושאלה אותי מה אני רוצה לשמוע ואמרתי 'לא משנה, מה שאת רוצה, רק בלי זאבים!' צוחק קישון.

"היו לי אז פחדים מהסיפור הזה שהמטפלת סיפרה לי. עוד לא ידעתי שיום אחד אהיה וטרינר ואטפל בצאצאיהם של הזאבים, הלא הם הכלבים. היה לי פחד באמת ואמונה תמימה של ילד קטן שאם רגינה מספרת, כנראה הזאבים מסוכנים ומפחידים".

כשהיה בן שנה לערך, התגרשו הוריו של רפי קישון והוא עבר להתגורר עם אימו. את רגינה, הזכורה לו כמטפלת אהובה אך קשוחה, פגש בפעמים שהגיע לבקר בבית אביו. רפי שופך אור על הכינוי שהעניק אביו לאשתו בספר, "הקטנה". "אבא עובר בלי לשים לב מ'אשתי הקטנה' א' ל'אשתי הקטנה' ב', הוא דאג שגם אשתו השנייה, שרה ליפוביץ, תהיה קטנה ובשלב מסוים בספר, בלי שהקורא ישים לב, הוא עובר מאחת לשנייה".

אשתו השנייה שרה, העניקה לאפרים קישון שני ילדים ולרפי שני אחים צעירים – עמיר ורננה. בסיפור "הכל ייחוסי" מתואר כיצד עשו הילדים יד אחת כשדרשו מהוריהם כלב וכיצד התמודד קישון עם דרישת אשתו לכלב גזעי בלבד, במורא השמור רק לגברים במצויים במערכת יחסים זוגית:

"טוב – אמרתי - אקנה כלב. איזה? – גזעי - אמרה אישתי - עם פדיגרה. מזה הבנתי שהיא כבר הספיקה להתייעץ עם השכנים בעלי המפלצות המגודלות מסביב. ואמנם, נזכרתי, הם מסתכלים בי זה כמה ימים אגב חיוך נבזי מאוד...".

בהמשך הסיפור מתאהב קישון בכלב אשפתות ומשכלל את אומנות השקר בעודו מנסה לגרום לאשתו להאמין כי מצא את הכלב הגזעי האידיאלי, טרם יביא לביתו את הכלב אותו עשו "מכל מיני גזעים", שלימים יתגלה ככלבה ושמה בישראל – מקס.

"גם הסיפור הזה זכור לרפי כחוויה משעשעת מילדותו: "שרה רצתה כלבה גזעית, אך הכלבה שאבי הביא הייתה מלטזית מעורבת, מאוד שנונה וחכמה. מצחיק שעד כמה ששרה התעקשה על כלב גזעי ובסוף התגלגלה אליהם כלבה מעורבת וחביבה מלאת חוכמת חיים".

רפי קישון זוכר כי בילדותו נהג אביו לצלם אותו ולערוך מהצילומים סרטים. חלקם אף הוקרנו לראשונה בסינמטק חולון ביום פתיחתו. "בגלל שהייתי הבן הבכור", הוא נזכר, "אבא שלי השקיע ובא לבית הספר ולגן וצילם המון סרטי 8 מ"מ ועוד ערך אותם עם מוסיקה. הם הרי היו סרטים אילמים והוא ממש השקיע בהם. אחד הסרטים היה 'רפי בגן החיות', ראו אותי מול החיות עושה תנועות ומחקה אותן.

"אבא הגיע לכיתה שלי לכבוד יום ההולדת שלי, הייתי בכיתה ב' או ג', על מנת להקרין את הסרט. התרגשתי מאוד, אבל מה - הייתה בסרט סצנה של קוף הולך עם הטוסיק בחוץ ואני חיקיתי אותו וצולמתי גם עם טוסיק חשוף. התחננתי שלא יראה את זה והוא הלך וחתך את הסרט והדביק כדי שלא ייגרמו לי בושות".

לימים למד רפי את מקצוע הווטרינריה ועתה הוא מתעתד להוציא לאור ספר המאגד אוסף סיפורי חיות שכתב אביו, כשכל סיפור מלווה בהקדמה מטעמו, מנקודת המבט של וטרינר. ומה לגבי יתר כתביו של אפרים קישון? בנו מגלה כי בחודש האחרון נושא זכויות היוצרים על יצירותיו של אביו הוסדר מבחינה משפטית והן ניתנו במלואן לו ולשני אחיו – עמיר ורננה:

"אנחנו שלושתנו בעלי זכויות היוצרים על מכלול יצירותיו של אבינו בארץ ובעולם וזה היה מאבק לא פשוט מול אשתו השלישית, ליזה ויטאסק. אנו השגנו ממנה בסוף את זכויות היוצרים בחו"ל. זה היה לא הגיוני ולא צודק  שאישה אוסטרית  תחזיק את זכויות היוצרים של סלאח שבתי והשוטר אזולאי. עכשיו אנחנו מתכוונים להעלות הילוך עם החומר הזה בכל הרבדים".

לפיכך קהל נאמניו של קישון צפוי ליהנות, בין היתר, מהוצאות מחודשות של ספריו ומהצגות פרי עטו שתעלינה, בתקווה, בשנים הבאות על במות התיאטראות השונים.

מהם הסיפורים האהובים עליך שאביך כתב?
"יש סיפור שאני מת עליו, 'הפושטים נשרו עם שחר' (הומאז' לספר של אליסטר מקלין, "הנשרים פשטו עם שחר", שהפך גם לסרט מצליח – ר"פ). מסופר על במאי שמנסה להפיק סרט ישראלי. חברי הצוות אמורים לכבוש בסיס טילים בטנג'ר וככל שהצילומים מתקדמים השחקנים מתחילים לנשור לו – זה מצא עבודה אחרת, זה צריך לנסוע. אז אין לו ברירה אלא להרוג את הדמויות בסרט, והוא כל פעם הורג דמות אחרת והתסריט הולך ומסתבך.

"בסוף נשאר רק אחד מהקיבוץ שמעצבן את הבמאי כי הוא מבקש ממנו הפסקת אוכל, ומאחר ותאוות הרצח השתלטה עליו כל כך, הוא כותב 'הסתכלתי עליו במבט קר ונחוש. המוות שלו היה קצר!'. לדעתי אבא עשה מהסיפור הזה פלאים על פלאים. וגם פה הוא מבטא את אופיו של האדם, שכלום לא מספיק לו. הבשורה שהחבורה לא הצליחה להגיע ליעדה מתארת את כיסופיו של האדם לשלמות וללא נודע".

סיפור נוסף אליו מתחבר קישון במיוחד הוא "יצחק הסוף": "מסופר על עורך בעיתון שצריך למסגר באחד הימים מאמר על ההסתדרות, אבל הוא לא מוצא את סוף המאמר. הוא כותב למגיה העיתון, יצחק, הערה: 'ההסתדרות במסגרת, אבל יצחק, הסוף איננו'. למחרת העורך פותח את העיתון ומתחלחל: הוא רואה מסגרת שחורה במדור האבל וכתוב בה – 'יצחק הסוף איננו, מרכינים את ראשנו. ההסתדרות'.

"הוא רץ לעורכים הראשיים כדי להודות על הטעות הנוראה, אבל הם יושבים מדושני עונג כי הגיעו כבר עשר מודעות אבל מכל הארץ, מהסתדרות העובדים בישראל, סולל בונה ועוד חברות המרכינות ראשן על לכתו בטרם עת של יצחק הסוף. בהמשך יש המון נאומים ומוקמות כיכרות על שמו של יצחק הסוף והעורך כבר משתגע מזה וצועק – 'אין איש כזה! זה לא נכון! ומאשפזים אותו במוסד לחולי נפש על שם יצחק הסוף, כמובן, והוא יושב שם ומתבונן בספל של יצחק הסוף, מניף את ידו על רקע הנוף שכל כך אהב. זה רק מצביע על טבע האדם, זה כל כך מדויק, איך שאבא ראה שאנשים מגיבים".

השיחה גולשת בטבעיות לדיון על אחת מיצירותיו הבולטות של קישון, הסרט "סלאח שבתי" המייצג עבור בנו את תמצית ההומור והשקפת עולמו של אביו: "הדמות של סלאח שבתי, למשל, אנשים חסרי הבנה בספרות או בהומור אומרים שאבא מציג את סלאח שבתי כדמות סטריאוטיפית של ספרדי מסרטי הבורקס, וזה לא נכון, זו דמות נאצלה של אדם בעל מידות ומוסר גבוה שנלחם בקיבוץ ובממשלה ועומד על זכויותיו.

"הרמאות מרגיזה אותו והוא דורש את הצדק שלו, ובסוף, כשהוא מתווכח עם חברת הקיבוץ שמבקשת שישכח את מנהגיו והוא עונה לה: 'למה לשכוח? למה אום כולתום פחות טוב ממוצרט?'. זה מעמיד אותו באור אנושי וגורם לאנשים להזדהות איתו".

רפי שופך אור על הדיוק בו תיאר אביו, שמוצאו הונגרי, את עדות המזרח: "זו הגאוניות שלו, הוא ידע לדייק בהתבוננות וראה את היתרונות והחסרונות וידע להציג את הדמויות בצורה משכנעת ואמיתית.

"אם היה מציג את סלאח שבתי כמכוון פסנתרים יהיר, זה לא היה מצחיק, הוא ראה דמות אמיתית ועמוקה עם אהבה למשפחתה וחוכמת חיים ומוסר גבוה וככה הוא הציג אותו. עובדה שכל עדה רצתה בסופו של דבר לנכס את דמותו של סלאח שבתי לעצמה, כי לא צוין במהלך הסרט מאיזו עדה הוא. בגלל זה אנשים ראו את הסרט הזה ארבע או חמש פעמים. לדעתי זה גיבור בסדר גודל של זורבה היווני.

"האנשים ה'קטנים' לא ראו את הסרט, כי כשהוא יצא הוא קיבל ביקורות איומות. רק אחרי שהסרט היה מועמד לאוסקר וקיבל שני פרסי גלובוס הזהב, אותם גמדים טיפשים - במקום להתנצל שלא ראו, אמרו 'לא, העולם כמנהגו נוהג'. זה תמיד שיגע את אבי שאנשים לא מתנצלים על טעויות ולא מכים על חטא".

אביך ידע להתנצל על הטעויות שעשה?
"כן, בהחלט. הוא היה מאוד הגון. בזמנו אבי נחשב לאיש ימין, למרות שהיום זה היה נחשב למרכז ושמאלה, כי הוא כתב לרבין מכתב תמיכה על ועידת אוסלו. אבל אבי תמיד אמר שהוא לא ימני אלא סתם פרו~ישראלי".

רפי קישון מעיד כי אינו שלוחה פוליטית של אביו וכי מאז ומעולם החזיקו בדעות מנוגדות על הספקטרום הפוליטי, אם כי בשנותיו האחרונות של קישון התמתנו בדעותיהם ומצאו עמק שווה. הוא משוכנע כי המאבק החברתי המתנהל במדינתנו בימים אלו היה מספק לאביו פנינים רבות:

"אבא חי כביכול אורח חיים בורגני, אבל בנשמתו הוא היה אנרכיסט. הוא לא ראה את השלטון כחבורה מכובדת של אנשים נבונים וחכמים שרוצים לעזור לעם, אלא כחבורה של אנשים בינוניים המתנהלים בין שלומיאליות לבין נוכלות ורמאות שמשימתם העיקרית לנסות להיאחז בקרנות השלטון ולייצר מיסים חדשים שיוכלו לגבות מהעם כדי לממן את כל הטעויות שהם עושים ואת בזבוז כספי הציבור מטעמם. את זה אני אומר גם בשמי וגם בשם אבי, ואני בטוח שאבא היה תומך במאבק החברתי שמתנהל היום".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...