לא סותמים ת'ג'ורה: הביוב הצה"לי ממרר את החיים
תחקיר: חלק מבסיסי צה"ל בנגב אינם מחוברים למערכת הביוב העירונית או היישובית ומטפלים במי קולחין ע"י בריכות חמצון יחידתיות. בתיאוריה זה אמור לעבוד יפה, כשהטבע עושה את שלו. במציאות, ישנה הזנחה וגם פגיעה של גנבי מתכות. התוצאה: סירחון, יתושים ומזיקים הממררים את חיי החיילים והתושבים
מדובר באלפי מטרים מעוקבים של קולחין, המוזרמים לבריכת חמצון, בה הטבע עושה את שלו: חיידקים המצויים בסביבה מפרקים את החומרים האורגניים שבשפכים (שתן וצואה) והנוזלים מתייבשים. זהו הליך עתיק יומין, בו משתמשים בין היתר בבורות ביוב. בסיסים במקומות מרוחקים, בעיקר בנגב משתמשים בשיטה זו.
אבל כאשר בריכות האידוי אינן מטופלות כראוי, נוצרת ביצה. היא נוצרת אם סביב הבריכה צומחת צמחיית פרא המסתירה את אור השמש, אם לא קיימת צנרת ניקוז מסודרת, אם אין מעקב הכולל תצפית ודגימה.
בנגב הפכו בריכות האידוי ליעדים לגנבי מתכות: הצנרת המובילה אליהן נעקרת ומי הקולחין זורמים למעמקי הקרקע, ללא השגחה. גדרות וכיסויים של בורות נעקרים, תוך סכנה לסביבה. כאשר הבריכה אינה מטופלת, חלים בה תהליכים כימיים, הגורמים לפליטת גזים גופרתיים (אותו "ריח ביצים סרוחות").
לדברי גורמים מקצועיים המכירים את תמונת המצב, ההזנחה, בצירוף תנאי אקלים כמו ימים מעוננים או אצות המתפתחות בשל אידוי לא מספיק, הופכים את בריכות החמצון
ראשוני הסובלים הם החיילים בבסיס הסמוך ובמעגל רחב יותר, קיבוצים, מושבים או יישובים המצויים בקרבת הבסיס. ביישובים הסמוכים לחלק מהבסיסים מריחים ומרגישים את הביוב הצבאי היטב.
באתר בריכת האידוי של בסיס גדול בנגב בו ביקרנו בשבוע שעבר, המצוי בסביבת כמה יישובים, לא רק שהצמחייה צמחה פרא, אלא שמעל פני המים נראו צפים כתמי דלק גדולים. גורם בקיא בנושא הסביר כי דלק במי הקולחין מעיד על טיפול לא נכון עוד ברמת הבסיס. לטענתו, דלקים ושמנים אמורים להיות מטופלים ולא מוזרמים אל הביוב הכללי. הסיבה: הם מחלחלים לקרקע ועלולים לזהם מאגרי מים.
הנגב נותן לצה"ל מרחב אדיר לצרכיו השונים. לא בכדי, יוקם בו אחד הבסיסים הגדולים, קריית ההדרכה או "עיר הבה"דים". הבעיה היא עם בסיסים ישנים יותר, אשר התשתיות שלהם נשחקו ולא ניתן לטפל עוד בצורה ראויה בקולחין שלהם.
הטיפול, כך מתברר, נעשה באופן בלעדי על ידי הצבא. לפעמים התושבים מוצאים עצמם אובדי עצות מול השלטונות. עם זאת, קיים מעין קשר של שתיקה בנושא. אנשים רבים עימם שוחחנו במסגרת התחקיר, סירבו שנצטט אותם לכתבה הזו, מתוך חשש כי יבולע להם במקום עבודתם.
דווקא ביום בו יללו הצופרים באחד היישובים בנגב והיו נפילות טילים "בשטח פתוח סמוך לעיר", שמנו פעמינו לאזור. בסיס גדול, השוכן מהלך דקות נסיעה ספורות מאחת הערים. המציאות הביטחונית המעורערת ניכרה היטב בעיניי הנהגים ובאזור כולו. הייתה פחות תנועה בכביש, בתחנות הדלק אנשים מיעטו להתעכב יותר מכפי הצורך.
הבריכה הגדולה מוקפת גדר, אך זו נפרצה. במקום צמחה צמחייה עבותה, שמקשה על תהליך הפירוק הטבעי של מי הקולחין. אומנם ישנה שמירה במקום, שכן המתקן לא מרוחק מהבסיס, אבל את המטרדים אי אפשר לסלק. לא רחוק מהבסיס, ממוקמים כמה מושבים שתושביהם נאלצים לסבול, לטענתם, ריחות לא נעימים מכיוון הבריכה. ליד הבריכה, בחסות הצמחייה, התנחל לו קן צרעות.
אולם, לא הכל מוזנח: ישנם בסיסים אחרים, בהם מקפידים לטפל בצמחייה ונעשית ביקורת תקופתית. כמו כן דואגים למנוע גניבת פריטי מתכת. בעיקר בסיסים ישנים יותר ומבודדים הם אלו שמתמודדים עם בעיית מטרד השופכין.
בריכות החמצון הן מקווי מים מעשה ידי אדם, אליהן מתנקזים שפכים של יישובים קטנים ומבודדים, לשם טיהור שפכים ביתיים.
כיצד זה עובד? תהליכי הטיהור המתבצעים בבריכות חמצון מבוססים על הימצאותן של אצות ירוקות המבצעות פוטוסינתזה בשכבת המים העליונה, אליה חודרות קרני השמש, ובכך מעשירות את המים בחמצן, וחיידקים המנצלים את החמצן כדי להתקיים ולפרק את החומר האורגני המצוי בשפכים. כמו כן, מתבצעים תהליכים כימיים בהם נוצרים חנקות.
התהליך תלוי בגורמים סביבתיים רבים: הוא רגיש לתנאי האקלים, לטמפרטורה, לאורך היום, להיפוך שכבתי של המים וכדומה. לפיכך, ככל שמוזרמים יותר שפכים לבריכות, הן הופכות למטרד בגלל היחס בין קצב ייצור החמצן הנגרם על ידי השמש והאצות (פוטוסינתזה), לדרישת החמצן הנגרמת על ידי כמות השפכים.
המים בבריכת חמצון הם סביבה עוינת לבעלי חיים, בשל חומציותם והעדר החמצן שבהם. אולם ישנם בעלי חיים שמעדיפים התפתחות במים מזוהמים בחומר אורגני ולא מדובר במינים הידידותיים לאדם, בלשון המעטה. כאלה הם למשל מיני יתושים המתרבים בכל אגני החמצון, תעלות הביוב והנחלים המזוהמים שבהם מוזרמים שפכים. אלה מהווים מוקדי דגירה עיקריים של היתושים.
במקווי מים בלתי מזוהמים מתפתחת אוכלוסייה של אויבים טבעיים לזחלי יתושים כמו דגים, זחלי חיפושית המים, זחלי שפיריות וראשנים. אבל במקווי מים כאלה מתפתחים בדרך כלל מעט מאוד זחלי יתושים או שהם נעדרים כליל. אולם בניגוד לטורפיהם, מסוגלים הזחלים של היתושים להתקיים בסביבה העוינת מאוד של חלק ממקווי המים המלאכותיים, משום שטווח התנאים לקיומם של הזחלים רחב בהרבה מן הטווח הצר שבו מתקיימים אויביהם.
התפתחות הזחלים מתקיימת במים מתוקים או מליחים, בטווחי חומציות וטמפרטורה רחבים ובמים שבהם העומס האורגני גבוה וריכוז החמצן נמוך.
בנוסף להעדר כמעט מוחלט של אויבים, מצויות במי בריכות החמצון תרכובות של זרחן ושל חנקן בריכוזים גבוהים, המדשנות את גדות הבריכות וגורמות להתפתחות צמחייה עשירה על שפת המים, שהיא חביבה על יתושים אלה. גם הזרימה האיטית בבריכות ופני המים השקטים הם גורמים ההופכים את בריכות החמצון לבתי גידול אידיאליים לזחלי יתושים.
אחד המקרים של זיהום שנוצר כתוצאה משפכי בסיס גדול הוא זה שהתרחש בתחומי המועצה האזורית אשכול. שם מאוד כועסים על הנזק שצה"ל גורם לסביבתו הקרובה. במועצה מספרים, כי השפכים של אחד הבסיסים הגדולים בנגב אינם מטופלים כראוי, המתקנים מיושנים ומחלחלים לנחל הבשור.
"לפני כשנה וחצי גלשו בריכות הביוב של בסיס בתחום המועצה האזורית אשכול לתוך נחל הבשור. מיד הוצא מכתב למשרד הביטחון לפי כל דין ומאותו רגע הופסקו ההזרמות לנחל הבשור", אמר ראש מועצת אשכול, חיים ילין.
"כיום השפכים אומנם לא מוזרמים לנחל, אך הם מחלחלים פנימה לאדמה מאחר והמתקן לטיהור שפכים הקיים בבסיס בנוי לפי שיטה מיושנת שיצאה משימוש ולא תואמת את התקן. משרד הביטחון מתעלם לחלוטין מהצורך בבניית מתקן טיהור שפכים לבסיס שיעמוד בסטנדרטים של משרד הבריאות. כנראה שלצה"ל מותר מה שאסור לאזרחי מדינת ישראל", אומר בכאב ילין.
ראש מועצת אשכול מסכם: "צר לנו שאחד מבסיסי האימונים המתקדמים ביותר במזרח התיכון ובעולם כולו, לא דואג לשפכים שלו. מי שמשלם את המחיר הם תושבי המועצה האזורית אשכול וכל המבקרים באזור שמגיעים ליהנות מאוצרות התיירות שלנו ובהם נחל הבשור".
ממשרד הבריאות נמסר בתגובה: "כל מה שנוגע לתברואה בבסיסי צה"ל הוא באחריות צה"ל בלבד".
מדובר צה"ל נמסר בתגובה: "הבסיסים המדוברים אינם סמוכים לתשתיות עירוניות ולכן מקפיד צה"ל לייצר פתרונות לפינוי ולטיפול בשפכיהם באמצעות בריכות חמצון או אידוי, שמתוחזקות על ידי צה"ל באופן שוטף. עבודות התחזוק הינן בכפוף לתכנית עבודה שנתית ובתדירות הנדרשת, הן מבוצעות על ידי קבלן חיצוני בהיקף של כ-1.5 מיליון שקלים בשנה. נציין, כי מבוצעות באופן שוטף ביקורות תברואתיות לבדיקת תקינות הבריכות על ידי הגורמים הצבאיים הרלוונטיים".
בנוסף, אמר גורם צבאי, כי במסגרת תכנית "צה"ל שומר סביבה" הוגדר חיבור מחנות צה"ל לביוב בסדר עדיפות עליון. התכנית מתייחסת לחיבורם של 150 מחנות צה"ל בעלות של 400 מיליון שקלים בתכנית הרב השנתית הקרובה, בהם מחנות הדרום. יישום התכנית והבקרה אחר מימושה מתבצעים בתיאום ובשיתוף פעולה מלא בין גופי צה"ל למשרדי הממשלה הרלוונטיים. בנושא הסבה של המים לטובת השקייה, בימים אלה מתבצעת עבודת מטה מקיפה בנושא בשיתוף כלל הגורמים הרלוונטיים (משרד הבריאות, המשרד להגנת הסביבה, רשות המים, משרד הביטחון וצה"ל).
מהמשרד להגנת הסביבה נמסר בתגובה: "טיפול בשפכים באמצעות בריכות חמצון קיים בארץ ומיועד ליישובים קטנים וגם לבסיסי צה"ל. כמות השפכים במקומות הללו הינה קטנה-בינונית. בריכות החמצון בתנאי תחזוקה תקינים אמורות לספק קולחין למטרות השקייה מוגבלת, בכפוף לאישורי משרד הבריאות, ואינן אמורות לגרום למטרדים סביבתיים, לרבות מטרדי ריח ויתושים. המשרד להגנת הסביבה יבדוק את הנושא לעומק ויטפל בהתאם לממצאים, על פי כל האמצעים החוקיים העומדים לרשותו".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם