האבטיחים דיממו למוות, איטו אבירם הבין שהקיץ תם
שדה האבטיחים בשרון נראה חרוש, ובתוכו דיממו, כמו בעלי חיים שנטבחו, חלקי אבטיחים מפוררים ופזורים לכל עבר. נראה כי בעל הבית העדיף לרמוס את פרי טיפוחיו מאשר למכור במחיר הפסד. כך יודעים שהסתיימה העונה החמה
אבל זה לא זה. זה כבר לא קיץ, אני אומר לכם. אני יודע את זה משדה האבטיחים שבקצה העיר .
איזה שדה אבטיחים? אתם שואלים. הו, אז תשמעו. שדות פורחים וקמלים בשרון בכל עונה.
שיחי הפסיפלורה מתעוררים במרץ ומניבים פרי חמצמץ, ואז חוזרים באוגוסט ומניבים פרי מתקתק. שדות הגזר עולים בירוק עז באביב, ובאבחת מקצרה נעלמים ומותירים אדמה חומה. וכך גם הדלעת, תפוחי האדמה ושאר הירקות שמתעקשים פה ושם לגדל סביבכם, תושבי השרון.
והנה, יום אחד בתחילת מאי אני מבחין בטרקטור שהופך את האדמה בשדה בור ענקי בין רעננה לכפר-סבא. זה השדה שלידו חולף השביל שעליו אני רץ לעתים. למחרת היום כבר עמדו שם תלמים ישרים, ופועלים זרים מתחו ביניהם צינורות השקיה שחורים. יומיים אחר כך כבר נשמע קול הממטרות שהשקו בצקצוק מוכר את האדמה הצמאה.
החופש הגדול הגיע, והשדה שלידו אני רץ התכסה בגבעולים ארוכים שהתפתלו כמו נחשים וכבשו כל חלקת אדמה פנויה. בדרך הם הצמיחו כנפי עלים, שנראו כמו כנפי דרקונים ענקיות. עוד שבוע-שבועיים, ופריחה צהובה לבנבנה חסרת חן הופיעה בחיבורי העלים אל הגבעול. בשבוע הראשון של החופש הגדול יכולתי להבחין בנפיחויות ירקרקות קטנות שהתנפחו והלכו ככל שחלפו הימים. אבטיחים.
שבועיים מאוחר יותר כבר הגיעה משאית והורידה בקצה השדה מכוּלה ישנה. אל המכולה היה צמוד שומר דובר עברית עילגת וערבית מצוינת. לא ראיתי שרשרת, אבל אין ספק שהאיש היה קשור אל הבקתה המאולתרת שלו. שם הוא רבץ 24 שעות ביממה. אכל את מה שבישל על גזייה קטנה בחוץ, עישן סיגריות מסריחות וחייך אליי בלי שיניים בכל פעם שעשיתי לו "שלום".
באמצע יולי כבר ראו יפה את האבטיחים, ולשומר התחילה להיות עבודה. אמנם אף אחד כמעט לא עובר שם, אבל לכל מי שבכל זאת עבר יצאו העיניים. אבטיחים צומחים ליד העיר... למה לא ניקח אחד. לא. אסור. השומר לא מרשה:
"אני לא נותן. רק בעל הבית", הוא אומר וגם לא מסכים למכור. כלום. תחילת אוגוסט. רוב האבטיחים כבר בשלים. שדה ענקי מלא כדורים צהבהבים ירקרקים, מנופחים כדבעי ומתחממים בשמש הקיץ הקופחת. לא חראם?
עוד שבוע חולף, ואני רואה כמה טיפוסים הדומים למוכרי אבטיחים מתפזרים בין התלמים ומרימים אבטיחים. שומע משא ומתן, טפיחות על השכם. השומר מתבקש להכין קפה שחור. עוברים הימים וכלום לא קורה. האבטיחים מתחילים להצהיב, ואני מבין שאולי בעל הבית מבקש מחיר שהקונים לא רוצים לשלם. אז בינתיים הוא נשאר עם אלף אבטיחים בשדה, והשמש קופחת והזמן נוקף בעצלתיים.
לפני שלושה שבועות היו כבר לא מעט אבטיחים מבוקעים. האדום בצבץ מתוך הקליפה צרובת השמש כמו כתמי דם של פצוע המת בשדה הקרב, והזבובים חוגגים עליו. מחזה קשה. השומר עדיין שומר, הגזייה עובדת והזמן חולף.
בשבוע שעבר, כשהגעתי כמנהגי
עמדתי המום מול האדמה החרושה, צופה בדממה בעורבים ובאינסוף החרקים שנוגסים בדמם המותר של הכדורים העגלגלים הידידותיים, שבעיניי הם-הם המסמלים את הקיץ. השמש שקעה במהירות במערב, נראה שהתביישה והעדיפה להיעלם, אולי עוד יאשימו אותה בביזיון. רוח מערבית קלה עלתה מכיוון מערב וליטפה את שדות השרון הנדחקים בין הערים והמושבים, ומתעקשים להמשיך ולהניב את יבולם.
הדמדומים אחזו בי באלף אצבעות, מנסים למשוך אותי אל תוך השדה בטרם יחשיך. פסעתי על התלמים הרכים, נזהר שלא לדרוך בתוך חלקי הפרי האדום המעלה ריח סמיך של ריקבון וידעתי שהקיץ חלף עבר לו, והשאיר אותנו עם עוד כמה ימים שמתקצרים במהירות וריח רקבון אבטיחים שאיש כבר לא יאכל אותם. ובשבוע הבא ישתלו שם תותים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם