ראשי » מקומי » השרון » כפר סבא/רעננה/הוד השרון

"צריך רק בדיחה וחרוז": החינוך ע"פ עליזה הילמן

התלמידים בישראל אלימים? עדיף להתמודד איתם במילים ולא בעונשים. עליזה הילמן מהוד השרון לימדה במשך 40 שנה במסגרות הקשות ביותר. היא התמודדה עם בעיות משמעת, סמים ואלימות - ובכל זאת הצליחה להביא את תלמידיה להישגים באמצעות בדיחות וחרוזים. כעת, עם פרישתה, היא מתארת את שיטתה הייחודית בספר

מערכת החינוך בישראל מתמודדת בשנים האחרונות עם אלימות קשה ובעיות משמעת שגורמות לירידה ניכרת בהישגי התלמידים. משרד החינוך מנסה להתמודד עם הבעיות באמצעות רפורמות שונות ומשונות (מרפורמת דוברת שלא הבשילה לכלל מעשה ועד אופק חדש השנוי במחלוקת), אבל אם תשאלו את עליזה הילמן, תושבת הוד-השרון, אין צורך במהפכות בחינוך. "כל מה שצריך", היא אומרת. "זה רק בדיחה טובה וחרוז קולע. כל השאר מסתדר מעצמו".

הילמן, שפרשה לאחרונה ממערכת החינוך אחרי 40 שנות הוראה, עוסקת כיום בהנחיית קבוצות וכתבה ספר משעשע ("חינוך עם חיוך", הוצאת גוונים) על השיטה המיוחדת שפיתחה סביב רעיון פשוט למדי: במקום להשליט משמעת בבית הספר צריך ליצור במוסד אווירה משוחררת של הומור וכיף.

"בית הספר זה לא צבא ולא מפעל ציונים", היא אומרת ומחייכת מאוזן לאוזן. "התקופה בבית ספר היא היפה בחיים, והמורים צריכים לזכור את זה".

בכלל, גם כאשר הילמן מדברת על בעיות קשות, כמו עישון סמים בשטח בית הספר, החיוך התמים שלה לא מש מפניה. "עדיין לא נתקלתי בבעיה שנעלמה בגלל ארשת פנים חמורה", אומרת מי שהייתה מורה לפילוסופיה, ספרות והבעה. "מניסיוני, ככל שאדם מחויך יותר הוא מפחית מתחים בסביבתו ויוצר תנאים לפתרון כמעט כל בעיה".

הילמן החלה את קריירת ההוראה שלה לפני 40 שנה כמורה חיילת בבאר-שבע ובדימונה. במהלך לימודיה באוניברסיטה החלה ללמד בלוד והמשיכה ללמד שם כמה שנים. לאחר מכן עברה ללמד בתיכון אחד העם בפתח-תקווה. במהלך השנים נתקלה, כמו כל מורה בישראל, במקרים קשים בין כותלי בית הספר: אלימות, שימוש בסמים וצריכת אלכוהול.

"התלמידים היו חצופים מאוד, וזה גרם להרבה מתחים בכיתה", מתארת הילמן. "יום אחד אמרתי לאחד התלמידים שהתחצף: 'מי שידבר למורה בחוצפה - מעמדו יירד עד לרצפה'. הילדים, שהיו רגילים לכך שמורים נוזפים בהם על התחצפות, לא הבינו מה פתאום אני מדברת אליהם בחביבות, ועוד משתמשת בחרוזים.

"אני זוכרת את המבט ההמום שלהם שהתחלף לחיוך. הם פרצו בצחוק גדול. באותו רגע הבנתי את מה שכל הסטנדאפיסטים מבססים עליו קריירות שלמות - הפתעה יוצרת קומדיה והומור שובר כל

מחיצה".

מאותו יום החלה הילמן לייצר אמרות שפר. כשהיא ראתה תלמיד שותה בירה היא אמרה לו: "אל תרבה בשתיית אלכוהול - הוא עלול להורידך לשאול". כשהיא תפסה תלמיד מעתיק היא לחשה לו באוזן: "את הדפים שהכנת להעתיק - הכנס מיד אל התיק".

בדרך כלל נקשרו הפתגמים של הילמן לנושא הנלמד בשיעור. "כשלימדתי את 'אנטיגונה' מאת סופוקלס, למשל, התלמידים הבינו שכל טרגדיה יוונית מתחילה במעשה מביש שגורר אחריו תמיד סבל ועונש. באותו שיעור אמרתי להם: 'מי שבשיעור מרעיש, עושה מעשה מביש. מהכיתה ייצא חיש ועל דלת המנהל יקיש'. התלמידים פרצו בצחוק, מחאו כפיים והאווירה בשיעור הייתה שונה מכל השיעורים האחרים שהתלמידים היו רגילים אליהם. החרוזים שברו את המתח שקיים בדרך כלל בין המורה לתלמידים בשיעור. החרוזים קירבו לבבות ויצרו בכיתה אווירה של אחווה, פיוס ושמחה".

הגישה המרעננת של הילמן עשתה את שלה. מהר מאוד פחתו באופן משמעותי בעיות המשמעת, וציוני התלמידים טיפסו בהדרגה. "התחיל להתפתח ביני לבין התלמידים מעין משחק. כשהם יצאו להפסקה, הם היו אומרים לי: 'תני לנו חרוז טוב שישכנע אותנו לחזור לכיתה'. ברוב המקרים אלתרתי על המקום, אבל בעקבות הביקוש הייתי צריכה לשבת בבית ולנסות את 'החומר' על המשפחה שלי. לראות מה יכול לעבוד עם בני נוער".

היו משפטים שלא עבדו?
"ודאי. כשיש פער בין הדורות קורה לפעמים שהשפה של המורה נשמעת לתלמידים כמו סינית. פעם אמרתי לתלמיד: 'במקום על כל דבר לקטר, התחל מיד את חלקתך לקלטר'. הוא הסתכל עליי כאילו נפלתי מהירח. אתה יודע מה זה לקלטר?".

אני מתבייש לומר שלא.
"לקלטר פירושו לעבד את האדמה סביב השתילים בעזרת מגרפה מיוחדת. בביטוי הזה התכוונתי לומר לילד שהוא צריך לעבוד בצורה יסודית יותר".

השקפת הלימוד יוצאת הדופן של הילמן קנתה לה שם בכל האזור והיא הוזמנה להופיע בקרב מורים ותלמידים. "התייחסו אליי כאל קמע. תלמיד שהיה במתח לפני מבחן ביקש שאתן לו חרוז משעשע שירגיע אותו. נבחרת הכדורסל לא הסכימה לעלות למגרש בלי שאדקלם להם חרוז. אמרתי להם: 'אין לנו רגע דל, כל כדור נכנס לסל'. המשפט הזה הוכיח את עצמו והם זכו באליפות המחוזית".

זה לא מעייף לחשוב כל הזמן על חרוזים?
"לפעמים זה מעייף, אבל זה היה שווה כל רגע. התלמידים לא ויתרו לי. אם לא הייתי פותחת את השיעור בקטע מחורז, או עונה על השאלות שלהם בחרוזים, הם היו דופקים על השולחן כאילו אנחנו במשחק כדורסל וצועקים לי 'ע-לי-זה!!! ע-לי-זה!!!' אחד המורים היה אומר לי בהומור: 'אין לך תלמידים, יש לך מעריצים'. זה קצת מביך, אבל זו הייתה תחושה נפלאה להיכנס לכיתה ולהרגיש שאני בבית".

התלמידים היו קמים לכבודך?
"בהתחלה כן, אבל מהר מאוד ויתרתי על הגינונים האלה. מניסיוני, מי שמתעסק כל היום בגינונים וכבוד לא מצליח לעבוד. סליחה, יצא לי חרוז. לא יכולתי להתאפק".

בספר של הילמן כל ביטוי מלווה לא רק באיורים מעניינים (שאייר שוקי אלוני) אלא גם בהסברים על הרגע שבו הוא נולד. כך, למשל, בפרק שעוסק בביטויים מעולם הספורט ("מי שבמחברתו לא יכתוב - יקבל מיד כרטיס צהוב"... "מי שבשיעור מפריע - גול עצמי הוא מבקיע") הילמן מסבירה כי אמנם אינה בקיאה בספורט, אבל היא הבינה שזה תחום חשוב בעולמם של בני הנוער.

"כשהם היו חוזרים משיעור ספורט מזיעים לא היה להם כוח ללמוד, לכן חשבתי על אנקדוטות משעשעות מתחום הספורט שיצרו מעבר חלק משיעור שבו מפעילים את הגוף לשיעור שבו פותחים את הראש".

אפרופו לפתוח את הראש, באחד המקרים המפחידים שבהם נתקלה הילמן בתחילת דרכה, הביא אחד התלמידים לכיתה נפץ שהתפוצץ וגרם לבהלה רבה. הילמן לא התבלבלה וגם כאשר כל גופה רעד היא אמרה לו: "במקום לשחק בחומרי נפץ - עדיף שתקרא את המחזה 'חפץ'".

איך הוא הגיב?
"איך אתה חושב שהוא הגיב? בהתחלה הוא צחק. אחרי שבוע הוא בא אליי ואמר שהוא קרא את 'חפץ'".

במהלך השנים יצרה הילמן דיאלוג פורה עם תלמידיה, שלא נשארו חייבים והחלו ליצור ביטויים משלהם כגון "אם לא תשתדל לרכוש קולטורה - סופך שתאלץ להתפרנס רק מחלטורה".

"ברגע שהתלמידים נכנסו לעניין ידעתי שהצלחתי באמת", אומרת הילמן בגאווה. "אתה יודע מה זה לשמוע תלמידים עם בעיות משמעת קשות מתחילים לדבר בחרוזים ומנסים להצחיק? בעיניי זה מקסים".

הספר שלך מיועד לתלמידים, אבל רובם לא קוראים ספרים. זו לא בעיה?
"אני מסכימה איתך שרוב הילדים היום נמצאים מול המחשב והטלוויזיה ולא קוראים מספיק, אבל עובדה שעדיין יוצאים לאור ספרים לילדים ורובם מוצלחים מאוד. הסיבה לכך היא שאין ילד שלא אוהב חרוזים. יש משהו בצלילים שמפיקים החרוזים שהופך את כל העניין לכיף גדול".

ביטויים רבים בספר של הילמן מתייחסים להשפעות שליליות של לחץ חברתי, כמו "ההולך כעיוור אחרי הקבוצה - ימצא עצמו שקוע בביצה", או "ברגעי מצוקה אל תושיט יד לסמים, אלא הטל את יהבך על היושב במרומים". הביטוי האחרון נולד בעקבות תהליך של חזרה בתשובה שעברה הילמן לפני כעשור.
"התחלתי להתחזק בדת בעקבות לימודי קבלה", היא מספרת.

"זה לא התחיל בגלל משבר או טראומה, אלא מסקרנות לגלות עולמות חדשים. כמו שהלכתי ללמוד ספרות עברית ופילוסופיה, רציתי להתעמק גם במקורות שלנו. אני לא פנאטית, ועובדה שאני היחידה שחזרה בתשובה במשפחתי".

יש קשר בין ההתקרבות שלך לדת לבין השיטה החינוכית המקורית שלך?
"אף פעם לא הקדשתי לזה מחשבה מעמיקה. עשיתי פשוט את מה שעושה לי טוב וזה עבר לתלמידים. כעת, כשאני חושבת על זה, יש קשר בין החזרה בתשובה להומור. רבי נחמן מברסלב אומר: 'מי ששמח תמיד, על ידי זה הוא מצליח'. הכתבים של רבי נחמן מאוד השפיעו עליי, אבל גם דברי חז"ל העשירו את חיי".

אפשר להתפרנס ממכירת ספרים?
"אני לא עושה את זה בשביל הכסף, אלא כדי לזכות את הרבים. אחד המשפטים שלא נכנסו לספר הוא: 'אל תחשוב כמה לכיסך תכניס, אלא כיצד את היצר הרע ממך תניס'. אנו נמצאים כאן לזמן קצר, ואם אנחנו עסוקים כל הזמן בחשבונות לא נשאר זמן ליהנות".

שוב יצא לך חרוז. זה גדול ממך, אה?
"אתה רואה? זה כיף גדול להסתכל על העולם בהומור ובחיוך. זה המסר שאני רוצה להעביר עם הספר הזה. מבחינתי, הוא תרומה לקהילה".

יהיה ספר המשך?
"בעזרת השם. אני מתרכזת כעת בהרצאות על הספר ועל השיטה. ניגשים אליי מורים, שאומרים שהספר השפיע עליהם ושינה את התפישה החינוכית שלהם. איש רוחני גדול אמר לי שהייעוד שלי זה להשפיע על אנשי חינוך בארץ, על מידות ודרך ארץ. בעיניי, זו זכות גדולה לא פחות מללמד בכיתה".

זו עדיין זכות להיות מורה בישראל?
"אמנם מעמדו של המורה בישראל נמצא בירידה, אבל מי שאוהב את התחום לא מתחשב בכסף ולא בכבוד. אני, למשל, ידעתי כבר בגיל 6 שאהיה מורה. ידעתי שיש לי מסר להעביר והרגשתי טוב בכיתה. ממה שהתרשמתי גם התלמידים שלי הרגישו כך".

אם היית שרת החינוך מה היית משנה במערכת?
"הייתי מעבירה לכל מורה קורס בסיסי בהומור. זה היה משנה הרבה מאוד דברים בקשר עם התלמידים ובהישגים הלימודיים שלהם".

את לא חוששת שזה עלול ליצור מצב שבו מורה יתבטל בפני תלמידו ויאבד מסמכותו?
"נהפוך הוא, הומור מעיד על חוזק ולא על חולשה. תשאל כל שחקן מה יותר קשה - להצחיק או לדקלם טקסטים כבדים ומשעממים. הוא יגיד לך להצחיק.

"מורה שנצמד לתקנון ולמסגרת הנוקשה לא מצליח ליצור קשר עם התלמיד, וזה שורש הבעיה. מורה, טוב ככל שיהיה, לא שווה כלום בלי התלמיד. זה כמו שחקן ללא קהל. מורה שמתחבר לקהל שלו לא רק שמצליח להעביר את החומר טוב יותר, הוא גם נהנה יותר ללמד. וזו כל החוכמה על רגל אחת".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...