בקרוב אצלנו: גם ברעננה מכינים את המקלטים
מדוע התקשיתי להיפרד מערמת ההיסטוריה שנערמה במקלט? למה הפקח התעקש לרשום לי דוח? והאם עכשיו אני יכול לישון בשקט? ההשלכות של המצב הביטחוני בדרום כבר ניכרות ברעננה ובסביבתה
ניגשתי אל הדלת ופתחתי אותה. אל מול עיניי ניצב פקח מהעירייה שבא לבדוק את מצב המקלט בביתנו וביקש שאתלווה אליו. ריח קל של עובש כמעט הצליח להסוות את סירחון פגר החתול שנפטר בשיבה טובה במקלט לפני חמש שנים. כבר בעיקול המדרגות חסמה את דרכו של הפקח הטלוויזיה השחורה הישנה שלנו. אני עדיין מאמין שעם דפיקה פה, דפיקה שם, היא תחזור לפעול.
אחר כך נאלץ הפקח החרוץ להסיט הצדה את הסולם המתקפל שכבר אינו יכול להזדקף. הוא נדחק בין קופסאות הקרטון ודחף את שני זוגות התלת-אופן של התאומים שלי (כיום בני 8), שערכם הנוסטלגי רב בעיניי. לבסוף הפקח נעצר, מעט חסר אונים, מול שקיות הניילון הענקיות שבהן רוכזו בעיקר צעצועים ישנים.
"אדוני, אתה מבין שבשעת חירום לא תוכלו להיכנס לתוך המקלט שלכם?", קולו עלה בציוץ בלתי רצוני. "לא נכון", מיהרתי לתקן אותו. "הנה כאן יש מחילה קטנה בין הרהיטים הישנים. בוא אחריי ותראה איך בזחילה קלה אני עוקף את כל המכשולים ונכנס בקלות פנימה".
להפתעתי הוא הסכים לזחול אחריי. אחרי 5 דקות של זחילה עיקשת חשתי את הבל נשימתו המואצת מכה בעורפי. אפלולית עמדה בין צללי הרהיטים, השקים, כלי הבית והחפצים הישנים שגדשו את המקלט.
"אולי תדליק אור?" גנח הפקח. "המנורה שרופה", הודעתי. "פשוט קשה להחליף אותה. המזרן הזוגי חוסם". התיישבנו שנינו על הרצפה, בתוך מחסה טבעי קטן ומשולש שנוצר בין דלתות הארון הישן והספה שבורת הרגליים. "אתה מבין שאני צריך לרשום לך דוח?", הוא ניסה לשלוף את פנקסו, אך הרדיאטור הענקי והמיושן הפריע לידו הימנית להגיע אל תיקו.
"מה הקטע שלכם?", ניסיתי לפנות אל ההיגיון שבוודאי קיים במוחו. "הרי אנחנו לא חיים באשקלון או בבאר-שבע. אנחנו גרים ברעננה!". "אדוני... היום בגדרה - מחר בחדרה", הוא סינן. לעזאזל. נראה כי מישהו בעירייה הכין אותו לשיחה הזאת. הן גם אני מבין, בסתר לבי, שאנחנו חיים על זמן שאול, והטילים סופם ליפול גם בקרבתנו.
לשמחתי, האינטימיות שנוצרה בין הפקח לביני או שמא ריחות נושנים שעלו מן החפצים במקלט ונגעו בזיכרונו, עשו את שלהם והוא חס עליי. "תראה, אני מוכן להסתפק באזהרה, אדוני. אבל תבטיח לנקות את המקלט".
יתוש, או אולי פרעוש עקץ אותי בצוואר, והפקח פירש זאת כהבעת הסכמה אילמת. עליתי הביתה וסיפרתי לאשתי על החוויה התת-קרקעית. "טוב, הרי הזהרתי אותך בעניין הזה כבר שנים. באמת הגיע הזמן שתיפטר מכל הרהיטים הישנים, החפצים בעלי הערך הנוסטלגי והזבל שצברת במשך שנים", היא הפטירה לעברי. מבטי הסרבנות שלי שכנעו אותה להחליף טקטיקה.
"היא חיבקה אותי, נשקה באהבה גדולה ומלמלה אל תוך אוזניי: "יאללה, רד למקלט, מתוק. שעה אחת והכול בחוץ, על המדרכה. בינתיים אנצל את הזמן לעשות קצת ניקיון בבית. הרי אתה מעדיף לא להיות בבית כשאני מנקה, נכון?".
צודקת. וכך החלפתי את בגדיי הלא אופנתיים בסמרטוטים של ממש, וירדתי לעשות סדר. שעתיים מאוחר יותר, עם כאב לב בלתי נסבל, מצאתי את עצמי אומר שלום להיסטוריה המשפחתית שלי,
טיפסתי חזרה הביתה, מוחה את הזיעה, מכווץ את שריריי עד שנתקעתי ליד דלת הכניסה. אינספור שקיות ושקי פלסטיק גדולים שתוכנם אינו ידוע חסמו את פתח הבית. מיד חשדתי שמדובר בפירות הניקיון של אשתי. לא יכולתי להישאר אדיש ופתחתי בזו אחר זו את השקיות הקרובות אליי.
בראשונה גיליתי את נעלי הבית הישנות שלי וערמה של נעלי ילדים. בשקית השנייה מצאתי את חוברות ה"נשיונל ג'יאוגרפיק" משנות השבעים והשמונים. ובשקית השלישית דליתי את הווקמן, מסרטת הסופר-8 וכמה מקלדות מחשב שעליהן נכתבו מיטב ספריי. בלי אף מילה מיותרת אחזתי בשקים והתחלתי להוריד אותם אל המקלט. איך שסיימתי להתקלח, נשמע צלצול הפעמון בדלת.
"אולי הפעם זה משלוח גלידות חדשות משטראוס"?, נגעה אשתי בנקודת חולשה רגישה שלי. ניגשתי לפתוח. זה היה ידידי, הפקח מהעירייה. "מצטער, אדוני. עכשיו אני חייב לרשום לך דוח", הוא אמר בצער אמיתי. "אתה לא יודע שכיום אסור להוציא פסולת אל המדרכה?".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם