הכול זה מלמעלה: חוויה שמימית ברוטשילד
לילה. מנוף. עגורן. שמלה יפה. גרביונים ורודים. ידיים מלוכלכות מגריז. פועלים סינים, רוסים ונחמניסט תורן. על החוויה השמימית שעברתי ברוטשילד פינת הרצל
ערב חמישי אחד לפני כמה שבועות היה אמור להיות רגוע. שום סימן לא העיד על גל האוהלים שעמד לשטוף את הרחובות ולטלטל את הקיץ. עייפות החום והשגרה הצטברו בגוף ובנפש, ואיכשהו הצלחתי לגרור את עצמי לסרט ולמפגש חברים קטן בגלריה "אפרט. ארט", בית מגורים שהסלון שלו הפך לחלל תצוגה.
לקראת חצות חברה שכנעה אותי להצטרף לדרינק קטן ב"שסק". משקה אחד ולישון, אמרתי לעצמי, אבל במעלה רחוב הרצל נגלה לפנינו מחזה: בין כל הבליינים שהציפו את האזור בסוף השבוע, הבליחו בעוצמה פוטוריסטית אדירה מנופים עצומים ועגורנים. צומת הרחובות רוטשילד-הרצל נסגר כשטח בנייה ופרוז'קטורים חזקים האירו את השמים.
מפגן הכוח המכני ומלא התנופה היה כל כך מרשים שרבים עצרו לצלם. תמונה לא הספיקה לי. ניגשתי לשאול מה בדיוק הם עושים שם. מנהל העבודה הנחמד הסביר לי שעם תום בניית המגדל הם מפרקים את העגורנים בעזרת מנופי ענק שמורידים אותם, חלקים-חלקים, למטה ומשם מנוף נוסף מעלה אותם על משאית אימתנית.
"הייתי מתה לעלות למעלה", אמרתי למנהל. "אז בואי", ענה. "אני רצינית לחלוטין", השבתי. "גם אני". קשרתי את אופניי ונכנסתי לשטח העבודה. "חכי פה", אמר ונעלם. "הוא רק רוצה להתחיל אתך", הזהירה חברתי הספקנית מעבר לפס ההפרדה, "הוא לא באמת ייתן לך לעלות". מנהל העבודה בא והלך. "באמת תיתן לי לעלות?" "בחיי", ענה. "את רואה שם את הגדר? פני אחריה שמאלה ותראי פתח לתוך השסי של העגורן, שם נמצא הסולם שייקח אותך למעלה".
הלכתי, אבל לא מצאתי פתח. חיפשתי שער מסודר, אולי שביל מרוצף, אבל בשטח הבנייה החוקים אחרים. פועל נחמד שראה שאני מבולבלת ליווה אותי והצביע על חריץ לא חריץ בין גדרות הפח דרכו אפשר לטפס פנימה. טיפסנו ונכנסנו לשטח האפס - עגורן בלב חפירות. "תתפסי את זה", אמר וזרק לי חבל, "ותמשכי". החבל היה קשור לזרוע העגורן שהתנוססה בגובה של כחמש קומות מעלינו. משכנו יחד את החבל וקיבענו אותה, לפחות זה מה שנדמה לי שעשינו.
"יש לך חבר?" שאל. "כן, שיקרתי". "חבל, זה ממש מבאס, את בחורה יפה". הבנתי, הפועלים החלקלקים האלה יעשו הכול כדי להביא אותי לבדי לשטח בנייה סגור בלילה. כבר התחלתי לחשוב על דרך מילוט לפני שיגלו את גופתי בין החפירות. "איפה הסולם?" שאלתי בקוצר רוח. "שם", הצביע, "בואי".
השסי של העגורן התגלה כפיר בטון שעליו כמה מוטות נטויים שתמכו במבנה הבסיס. "תטפסי על הסולם, תעברי את הפיר ותגיעי לפתח ממנו תוכלי להגיע למעלה". טיפסתי, הלכתי בזהירות על פס בטון דק, והגעתי לתחתית הסולם הגדול במרכז מבנה העגורן. עכשיו כשהבנתי שזה אמיתי ושאף אחד לא עובד עליי, לבי התחיל להאיץ. מימינו, הכבד שלי, שהיה עסוק בפירוק של כוסית ויסקי, סיפק יריב הולם וגבר עליו. זה היה המינון הנכון כדי להתגבר על הפחד בלי לאבד שיווי משקל.
התחלתי לטפס בסולם - שלבים אנכיים ודקים בחלל עגול ששכן בסבך זרועות מתכת צהובות. כל מה שיכולתי לחשוב עליו הוא להיות יציבה. להציב רגל בוטחת על השלב הבא. בסוף כל מקצה של סולם חיכה משטח שלא היה פשוט להגיע אליו. אלו היו הרגעים האהובים עליי, שבהם לא היה ברור איפה בדיוק צריך להניח את הרגל או היד כדי למשוך את עצמי למעלה. זה היה משחק מפחיד של תושייה.
אחרי זמן מה, ואני לא יכולה להעריך באמת כמה, הגעתי למעלה. במקום שבו אין תחתית ואין קצה עליון, אין גם זמן. בשמלה יפה וגרביונים ורודים, ידיי ורגליי מלוכלכות מגריז ואבק, הופעתי על קצה העגורן למרבה תדהמתם של הפועלים שעבדו שם. בכל צעד שעשיתי אמרו לי "לאט-לאט, תיזהרי", וניסו לעזור, ומתוך תחושה מוזרה של גאווה התעצבנתי.
"אני יכולה לבד", התעקשתי. העובדים החמודים, תערובת של רוסים, ערבים וכמובן החסיד הנחמניסט התורן, סיפרו לי קצת פרטים טכניים על מה שהם עושים וכיבדו אותי במעמולים ובמאפים נוטפים דבש. "למה עלית?" שאלו אותי. ידעתי שהתשובה 'פשוט כי יכולתי' לא תספק אותם כמו שהיא לא סיפקה הרבה אנשים שתהו בהמשך אותו הלילה.
"אני עיתונאית", עניתי. התשובה שמניחה את הדעת בכל מעשה לא שגרתי שאתה עושה. "אני יכול לספר לך סיפורים מדהימים", אמר אחד מהם. "לכי לקצה הזרוע", הורה לי. "עכשיו אנחנו מחברים אותה מהקצוות למנוף ואת תרדי אתה למטה".
האדרנלין אחז בי ועטף אותי. לא עלה בדעתי להסס או לא להקשיב להוראותיו. כבר הגעתי למעלה, מכאן הכול נראה אפשרי. צעדתי לקצה הזרוע והמנוע שלה החל לרעוד ולהתאמץ. "תחזיקי חזק". הזרוע שעליה עמדתי חגגה סביב צירה, וכל העיר נפרסה תחתיי. אני עומדת להינשא כמו בובה בסל, באוויר למטה, חשבתי לעצמי. כמו התינוקות שמביאה החסידה, רק על זרוע של עגורן.
צלצול מתכתי חזק טלטל אותי. "מנהל העבודה אומר שתרדי למטה", צעק אחד האנשים. אולי בכל זאת מעוף החסידה היה קצת מסוכן מדי לטעמו. ירדתי חזרה בסולם. "לאט-לאט", ביקשו. "כל הזמן אומרים לי לאט-לאט, לאט-לאט, מה כבר יכול לקרות?" שאלתי בטרוניה. "את לא רוצה לדעת", ענו.
ירדתי למטה לקול צהלתם של עובדי הקרקע שחיכו לי בחצי גורן ושטפתי את ידיי מהגריז.
"לא פחדת?" שאלו אותי. "רק קצת פחד בריא", עניתי. חיפשתי את האיש שרצה לספר לי סיפורים ולא מצאתי אותו. באותו רגע הוא נישא באוויר על זרוע העגורן כמו רב-חובל של ספינה מרובת מוטות צהובים. "מי נתן לך לעלות?" שאל אותי בסמכותיות גבר שלא ראיתי קודם. "מנהל העבודה", עניתי. "מה זאת אומרת? אני מנהל העבודה".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם