ראשי » מקומי » שפלה » ראשון לציון

שלום ויצחק נהרגו, חבריהם ימשיכו את מסורת הרכיבה

"מי שלא רוכב יתקשה להבין זאת. ההווי שנוצר הוא כמו זה שיש ביחידות מובחרות, ואיבדנו את יחידי הסגולה, את המובחרים שבקבוצה". חבריהם של שלום גרוסמן ויצחק סימון ז"ל מביאים את סיפורה של קבוצת הרכיבה "ליאור", שספגה לפני שבוע אובדן טראגי

בכל סוף שבוע, מוקדם מאוד בבוקר, מציפים את כבישי השפלה מאות רוכבי אופניים בדרכם לעוד עונג של שבת. חובבי הז'אנר מכירים מן הסתם אתרי אינטרנט פופולאריים כמו "גרופי" או "הרים" המציעים בכל עת שפע של מסלולים נהדרים לרכיבה וקבוצות לרכיבה, אולם נדמה שאף אחד לא באמת מפנים שהתחביב צובר המעריצים הוא בעצם מאוד מסוכן.

מותם הטראגי בשבת האחרונה של  שלום גרוסמן ויצחק סימון ז"ל,  תושבי ראשון לציון, ופציעתם של עוד חמישה מחבריהם, שנדרסו על ידי נער צעיר שנרדם על ההגה ולא היה ער לחבורת הרוכבים שדיוושה בשולי כביש מספר 3, סמוך לנחל שורק, הפך במהירות לטרגדיה של כל רוכבי האופניים בארץ.

לעתים נדמה שאחוות הרוכבים הפכה עם השנים דומה לאחוות לוחמים, אולי נוכח ריבוי התאונות בין מכוניות לבין הרוכבים בצדי הכבישים. רבים מרוכבי האופניים מתעוררים בשבתות, לעתים גם באמצע השבוע, כאשר השמש עדיין בתרדמת. בין אם בחודשי הקיץ החמים או החורף הגשומים והקרים, הם תמיד מתייצבים שם, רוכבי האופניים – למפגש החברתי.

מחוויית הספורט המשותפת ועד להפסקת הקפה באמצע הדרך, שעבור רבים מסמלת יותר מכל את הרכיבה. כאשר שאלתי את מריק, רוכב ותיק מראשון לציון וחבר בעמותת "ליאור" בה היו חברים גם גרוסמן וסימון ז"ל, מהו אותו הדחף להשכים כה מוקדם בבוקר עבור מאמץ פיזי עילאי, הוא חייך במבוכה.

עמותת "ליאור" בראשון לציון, במסגרתה רכבו כאמור גרוסמן וסימון המנוחים וחבריהם מקאנטרי גלי הדר בעיר, הוקמה בשנת 1999 כאשר בין מטרותיה "הכנה, אימון והדרכה של רצים וטריאטלתים לתחרות, וארגון מרוצי טריאטלתים".

 העמותה מנציחה את זכרו של ליאור שבתאי, שנהרג בלבנון בפברואר 1997 בעת שטיל נורה לעבר הטנק שלו. לאחר מותו קיבל ליאור צל"ש מאלוף פיקוד הצפון, עמירם לוין, שכתב: "הנני לציין לשבח את סמל שבתאי ליאור ז"ל על גילוי מקצועיות, דבקות במשימה, נחישות וקור רוח בקרב עם מחבלים".

לאחר מותו, החליט אביו בני שבתאי, רוכב אופניים, לאגד את קבוצת הרכיבה בראשון לציון תחת כנפי העמותה. באותם ימים

מנתה העמותה עשרה רוכבים. כיום חצתה את קו הארבעים.

לפני כמה ימים פגשתי כמה מהרוכבים הוותיקים של העמותה, בה כאמור היו חברים גם גרוסמן וסימון. "הייתי בחו"ל במהלך סוף השבוע. חזרתי ביום שבת בבוקר ופספסתי את הרכיבה. בהמשך קיבלתי טלפון, חבר סיפר לי בקול שבור ששני החברים שלי נהרגו", סיפר מריק.

צביקה, רוכב ותיק, רכב באותו בוקר שחור עם גרוסמן וסימון ויתר החברים. "אני זוכר שיצאנו בבוקר בשעה שש מהקאנטרי בראשון כמו תמיד", סיפר, "רכבנו בכיף בכביש 3 דרך יבנה וחפץ חיים. לאחר מכן החלפנו מובילים. סימון אמר שצריך לפנות ימינה לצומת ראם, ושם הסתובבנו לכיוון הקפה, כמיטב המסורת".

מה מסמלת עבורכם עצירת הקפה?
צביקה: "הרכיבה היא דבר נפלא. זאת פעילות ספורטיבית יוצאת דופן, אבל המהות של הרכיבה זה המפגש החברתי. אנחנו תמיד עוצרים באמצע הדרך לקפה, וזה היה התחום של שלום.

"הוא הנהיג את השיטה של הקפה בלטרון. בכל כמה זמן היינו אוספים מכל אחד מאה שקלים, ושלום תמיד היה אחראי כל הקופה ועל הזמנת הקפה. הוא אהב את זה מאוד. תמיד לאחר הפסקת הקפה יצאנו מחוזקים עוד יותר מהמפגש החברתי".

מריק: "התחביב הזה התפתח לפני שנים רבות, וזו בהחלט שריטה. זה ספורט מאוד קשה, פיזי, שמאתגר את הגוף ומביא את האדם לקצה גבול היכולת, ממש למתוח את הכוח שלך. זה ספורט אישי כי אתה מתמודד עם עצמך ועם המגבלות שלך, אבל כשאתה מתארגן כקבוצה לטריאתלון וכעמותה, זה הופך את הספורט לקבוצתי, וזה בדיוק מה שהיינו, קבוצה".

איך באה לידי ביטוי החברות בקבוצה?
מריק: "הקשר החברתי שלנו הוא קשר יוצא דופן. מעבר לרכיבה המשותפת בשבתות אנחנו גם יוצאים לארוחות ערב משותפות עם בנות הזוג, אנחנו מבלים ביחד, מרבים לדבר על ענייני היום והשעה. זה כיף".

יאיר, חבר נוסף בקבוצה: "יש ברכיבה כוח מיוחד שמחבר אותך לאנשים. סוג של שותפות גורל מיוחדת לך ולהם. ההנאה ברכיבה היא צרופה מהסוג המשובח ביותר, אבל החברות שנוצרת סביב הרכיבה היא תופעה שאין דומה לה".

עד כמה יצחק ושלום היו דומיננטיים בקבוצה שלכם?
צביקה: "הם היו מאוד דומיננטיים. מעבר לכך שסימון היה עורך דין מעולה, הוא היה גם ידען גדול. הוא צילם בצורה מרהיבה, ערך לנו טיולים שלא במסגרת הרכיבה אלא טיולים ברחבי הארץ והיה המדריך שלנו. הוא ידע לספר לנו סיפורים מיוחדים על האתרים שאליהם הגענו ובהם ביקרנו. שלום היה מאוד חברותי, חבר אמיתי בנפש. אפשר היה לדבר איתו על הכל".

עוד לפני התאונה הנוראה, לא היה לכם חשש לרכוב בצדי הכביש? לא פחדתם?
מריק: "אחרי שהבן של השופט חשין נהרג בעת רכיבה על אופניים, חשבנו שיש סיכון לרכוב על אופניים לבד, ולכן החלטנו שיהיה דגש על נסיעה כקבוצה כי חשבנו שבמידה שאתה רוכב לבד, לא רואים אותך. זה היה החשש של כולנו".

צביקה: "כקבוצה אתה בולט, רואים אותך, אתה רוכב בשיירה עם עוד הרבה אנשים כך שלמעשה אתה סוג של דבוקה. קשה להתעלם מהנוכחות שלך. היינו מודעים לכך שזה יכול להיות מסוכן, אבל לא חשבנו על הפחד. רצינו מאוד להגיע למפגש של החברים".

המשפחה לא דואגת כאשר אתם יוצאים לרכיבה בשבתות?
מריק: "כמובן שיש חשש, וזה מובן כי בכל זאת הנהיגה היא על הכביש, אבל אין סיכוי שנעזוב את הרכיבה. זה חלק מאיתנו. מי שאוהב רכיבה, לא יכול להפסיק".

"הרכיבה היא חלק מהותי בחיים שלי", אומר מוטי, גם הוא חבר בקבוצה, "אני רוכב כל כך הרבה שנים ואי אפשר לנתק את הרכיבה ממני". לפתע מוטי עוצר את תשובתו ומספר כי באותו בוקר התעורר מעט מאוחר, ובירר את המסלול של הקבוצה.

"אמרתי לעצמי שבגלל שהם כבר התחילו את הרכיבה, אני אבדוק מה המסלול, ואגיע מהצד השני, כלומר אעשה את הדרך ההפוכה כדי לפגוש אותם באמצע הדרך. כשהגעתי אחרי מושב טל שחר, ראיתי את מה שקרה".

מריק ומוטי מספרים כי תחילת דרכם ברכיבה על האופניים הייתה כבר לפני שלושה עשורים, כאשר עבדו יחד בתעשייה האווירית ובכל בוקר הגיעו למקום עבודתם ברכיבה על אופניים למרחק כמה עשרות קילומטרים. כאשר אני מבקש מהם להגדיר מהי העמותה עבורם, משתרר שקט. צביקה עונה ראשון:

"זה בית. החברים האלה הם משפחה עבורי. משפחה לכל דבר. אני מחכה לרגעי הבילוי איתם".
יאיר: "החברים והעמותה הם סיבה לקום בבוקר מוקדם מאוד, לעלות על האופניים ולדווש עד להפסקת הקפה. הצחוק, השיחות, הכיף שיש שם הוא כיף שאין באף מקום אחר".

מריק: "קשה לתאר ולומר מה משפחת הרוכבים עבורי, כי עובדה שאני יושב כאן ומתאבל על מות חבריי כאילו היו אחיי".

איך לדעתכם אפשר להבטיח את שלומם של הרוכבים?
מריק: "זאת בעיה שקיימת כבר שנים. הרי הרכיבה היא לא ספורט חדש, פשוט המודעות כיום גבוהה הרבה יותר. בעבר חשבנו אולי לסגור מסלול בנתב"ג לרכיבה אבל זה לא יצא אל הפועל. חשבנו בעבר על מכונית ליווי שתאבטח אותנו, אבל היא לא יכולה לנסוע בשוליים, ועל הכביש היא לא יכולה לנסוע במהירות נמוכה. קשה למצוא לזה פתרון".

מוטי: "אנחנו לא מתכוונים לוותר וזו סוגיה שנמשיך לנסות למצוא לה פתרון. הועלתה הצעה אולי לסגור קטעי כביש כי המקרים הללו מטלטלים משפחות שלמות וגודעים חלום".

צביקה: "הספורט הזה הצמיח קבוצות רכיבה קטנות ולאט לאט הן גדלו. העסק טפח והפכנו למשפחה מלוכדת אחת גדולה. יש תחושה של שותפות גורל, אנחנו משתפים אחד את השני בחיינו האישיים וזה אושר גדול. צריכים שכל הגופים הנוגעים בדבר יחשבו איך ניתן למנוע את האסון הנורא".

מריק: "מי שלא רוכב יתקשה להבין זאת. ההווי שנוצר הוא הווי שדומה ליחידות מובחרות, והשבוע איבדנו את יחידי הסגולה, את המובחרים שבקבוצה".

מאות רוכבי אופניים הגיעו אתמול (ש') לקאנטרי קלאב "גלי הדר" בראשון לציון והצטרפו לקבוצת הרכיבה "ליאור", שבוע ימים אחרי ששניים מחבריה, עו"ד יצחק סימון ושלום גרוסמן, נדרסו למוות בעת שרכבו בכביש מספר 3.

לאחר טקס קצר ברחבת הכורכר, שממנה יצאו הרוכבים בכל סוף שבוע למסע הרכיבה בכבישי המרכז ואזור השפלה, פתחו הרוכבים ברכיבת זיכרון באותו המסלול שעשו חבריהם. הפעם הם לוו על ידי כמה כלי רכב, שאבטחו את השיירה. לרכיבה המיוחדת הצטרפו הפעם גם בניהם של גרוסמן וסימון

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...