אזרחים סוג ב': על ההבדל בין רעננה לטירה
יש הרבה ערבים בשרון ועוד יותר מאחורי גדר ההפרדה. וכשאני פוגש את פקיד הבנק הערבי שלי או נזכר בידיעות העגומות המתפרסמות חדשות לבקרים על הנעשה בטירה ובטייבה, אני מבין מדוע נפגעת גאוותי כישראלי
המזגן מקרר, הרדיו משמיע תערובות של קולות, ופניי מועדות צפונה. מימיני הרי השומרון. ציבורי בתים כפריים, פה ושם צריח מסגד. פלסטינים. משמאלי שדות ומטעים. יהודים. באמצע, מהססים אם להשמאיל או להימין, כמו שיטפון של בתים שקפא באמצע השדה, כפרים של ערבים ישראלים.
אני חושב על אלפי הילדים מאחורי גדר ההפרדה. גם אצלם חופש גדול. גם הם שומעים את רעש המכוניות העולה מכביש 6. גם אליהם מגיע העשן מארובות תחנת הכוח בחדרה. בעצם, הם גרים כל כך קרוב לים, אך רובם לא ראו אותו מעולם. נכון, היה יכול להיות אחרת. אנחנו אולי לא אשמים שזו המציאות, אבל קשה לחשוב על כל כך הרבה ילדים שגרים קרוב לים ומעולם לא ראו אותו.
בכל פעם שאני נוסע צפונה על הכביש הזה עיניי נמשכות אל המראות הקרובים של הארץ האסורה, שאליה לא אבוא. ארץ אבותיי. אני נזכר איך בנעוריי ראיתי את הר החרמון וידעתי שאליו לעולם לא אגיע. שנה אחר כך פרצה מלחמת ששת הימים.
יש הרבה ערבים בשרון, ויש עוד יותר מאחורי גדר ההפרדה. את הערבים "שלנו" אני רואה הולכים מולי ברחוב. הם מתקנים את הסלולארי שלי במעבדה של אורנג' ולוקחים ממני דם במרפאה. גם הפקיד בבנק, שיודע הכול על האוברדראפט שלי הוא ערבי.
אחר כך אני הולך לקנות משהו בבית מרקחת בעיר, והמוכר שמחייך אליי הוא ערבי. אני מחייך אליו בחזרה, ושומע את העברית השגורה בפיו. לעתים אני מופתע, אך לעולם לא מאוכזב מכך שאינני מצליח לזהות שרידי מבטא.
מבחינתי, הוא אזרח ממש כמוני. כל כך טבעי ויפה בעיניי שהוא ערבי ואני יהודי, ואנחנו יחד מסתדרים ככה בלי לעשות מזה עניין. אזרחים באותה המדינה. ובכל זאת, תמיד אני חש צורך להתנצל בפניו על משהו. אבל לא ידוע לי על מה בעצם.
ואז אני נזכר בידיעות שמתפרסמות חדשות לבקרים על הנעשה בעיר טירה, או אולי בטייבה, ומיד מבין על מה אני בוש ונכלם. איך זה ייתכן שבטירה, מטר אחד מכפר-סבא, שולט הטרור ברחובות כאילו מדובר במדינת
בושה על הגאווה הפגועה שלי כישראלי שבחצר האחורית שלו שולט הטרור והוא לא מנסה ברצינות לעשות סדר. אני חש בושה בשוטרי ובקציני משטרת ישראל. אני חש בושה בממשלה ובשריה. ואני מתבייש בכך שבעירי אין פשע וטרור כאלה, אף על פי שגם כאן יש טיפוסים שהיו שמחים להטיל את חִתתם, רק שלא מניחים להם לעשות כן.
ולכן, כשאני פוגש את הפקיד שלי בבנק, אני מתבייש ממנו. כי אני יודע שהוא מטירה, והוא יודע שאני מרעננה. ושנינו חשים היטב, בכל יום מחדש, את ההבדל.
2. יש לי כמה חברים מעט מוזרים בין נתניה להוד-השרון. שרון היא אשת היי-טק, המתגוררת בכפר-סבא ובכל בוקר נוסעת לעבוד בגדרה. בוריס הוא גמלאי. בכל בוקר יושב בקפה בהוד-השרון ואחר כך יוצא להתנדב בבית אבות. איתי הוא תלמיד י"ב במגמה ספרותית, גבוה כמו כדורסלן. אביבה, בשמלה עד הקרסוליים, מתגוררת במושב ליד נתניה ויש לה שורשים מסורתיים.
אז מה מוזר בהם? מה שמוזר הוא שעל אף אחד מהם לא רואים שהוא סופר. כשתראו אותם ברחוב תגידו עליהם הכול פרט לכך שהם סופרים.
אני פוגש את כולם בסדנת הכתיבה שלי. איש-איש וחלומו הפרטי - להוציא לאור ספר שיהפוך לרב-מכר. לפעמים הם משקיעים כמה עשרות אלפי שקלים שאותם חסכו במאמץ ראוי להערכה והולכים לבית דפוס לעקוב אחרי פליטת העמודים מהמכונות המפלצתיות.
חנויות הספרים לא מוכנות להחזיק את הספרים שלהם, ולכן אין לכם סיכוי לקרוא אותם. חבל, כי מקצת הספרים יכלו בקלות להיות רבי-מכר פופולאריים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם