רמזור אדום: הקהילה האתיופית מרימה ראש

קהילת האתיופים השקטה הולידה דור חדש שהולך להשמיע קול. והקול הזה לא יהיה נעים ומלטף כשל חגית יאסו

אסנת סקובלינסקי | 22/8/2011 14:59 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
תגיות: ערה בדרך
לרגע אחד, ללילה אחד, תל אביב הפכה לעיר שהיא יכלה להיות, עיר עשירה, פלורליסטית, צבעונית, קוסמופוליטית ותרבותית. העיר שאנחנו אוהבים לחשוב שהיא - טבור רותח ושפוי באמצע המזרח התיכון. זה קרה בערב ההשקה של הגיליון השני של "קול הפליטים" בבר רדיו אי. פי. ג'י. בי.
הפגנת הקהילה האתיופית
הפגנת הקהילה האתיופית צילום: אסנת סקובילנסקי


דווקא בהשקה של גיליון שכלל חדשות קשות מהמציאות שישראל יצרה לפליטים, האסקפיזם מעולם לא נראה פוטוגני כל כך. בחלל אחד התאספו בליינים, אקטיביסטים, פליטים מאפריקה, תיירים מרחבי העולם, ונהנו מהופעות של ראפר מדרום מזרח לונדון, רקדני להקת בת שבע, ומתופפים אפריקנים.

ביום שלישי לפני שבועיים נזכרנו איזו עיר תל אביב היא באמת. אורי בריהון, מנהיג תנועת אתיופים מאוחדים, שהצטרפה למאהל לוינסקי, נעצר. אין ספק שבריהון הוא סכנה לציבור, קודם כול הוא חוצה רמזורים באדום, אסור לתת לפושעים כאלה להסתובב ברחובות.

מעבר לכך בריהון הוא איום רציני. הוא הקים את התנועה "אתיופים מאוחדים" ויכול להוביל מחאה גדולה וכועסת, כזו שתגרום לזעקת מעמד הביניים להישמע כמו אוושה חלושה. מעמד הביניים נדפק בשנים האחרונות, קהילת האתיופים נדפקת מהרגע שרגליה הגיעו ל?ארץ הקודש".

די להיזכר בבתי הספר הדתיים בפתח תקווה שסירבו לקבל תלמידים אתיופים או להתעדכן בנתונים שפרסם משרד הבריאות, לפיהם שיעור המתאבדים הצעירים בקרב עולי אתיופיה גבוה פי 13, כדי להבין כמה האוכלוסייה הזו מקופחת.

לפני שלוש שנים מבקר המדינה יצא בביקורת קשה נגד הרשויות המקומיות והרווחה על הטיפול הלקוי בקהילה. מיותר לציין כי דבר לא השתנה. העדה האתיופית הפכה לסמל של הגזענות והרפיסות של רשויות הרווחה בישראל.

אבל זה לא יימשך זמן רב. הקהילה שהייתה שקטה עד היום הולידה דור חדש שהולך להשמיע קול, והקול הזה לא יהיה נעים ומלטף כשל חגית יאסו. הקול הזה יתקע אצבע מאשימה בתוך פצע הגזענות הישראלי.
כשל מערכתי בממסד הישראלי

מאוחר יותר בערב מעצרו של בריהון נערכה בגינת לוינסקי מסיבה אתיופית. דג'ן, נגן מסנקו (כלי נגינה אתיופי) מופלא, הופיע בבימת המאהל וסביבו פרצה מסיבה אפריקנית מרגשת. בני ובנות הקהילה האתיופית הרטיטו בכתפיהם עם שאר יושבי המאהל, את כולם הקיף מעגל אוהלים, ומעבר להם עמדה חגורה של פליטים שהתבוננו מהצד.

מהיום הראשון של המאהל הפליטים, שהופכים את גינת לוינסקי לאחת הגינות השוקקות בעיר, ראו בו נטע זר. בהתחלה בקושי העזו להתקרב. אחר כך באו לצפות מבחוץ בהופעות בריחוק וסקרנות. במהלך המסיבה חגורת הפליטים סביב המאהל הייתה צפופה ועבה. בשיא ההופעה הגבול נפתח, וחלק מהפליטים הצטרפו למסיבה שלא הייתה מביישת רחבת ריקודים של חתונה מרובת משתתפים.

תל אביב יכולה להיות עיר קוסמופוליטית אמיתית. עם רובע בינלאומי בו יהיה אפשר לאכול דמפלינגס אלוהי במחיר מגוחך, לשתות קפה אריתריאי ריחני

ולאכול אוכל סודאני מזין. לאופציות הבילוי בעיר יצטרף בר קריוקי בסגנון אסייתי בו אפשר ללגום בירה מתאילנד, לקשקש עם פיליפינים ולצרוח בון ג'ובי לתוך מיקרופון כאילו מודעות עצמית היא רק מושג של רוחניקים ממאהל רוטשילד. למעשה הרובע הזה כבר קיים סביב התחנה הישנה, ואפשר לשמוע שם עברית צברית יוצאת בטבעיות מפיהם של ילדי פיליפינים או סודאנים.

נכון, האזור הזה סובל מפשיעה רבה וגם היא נובעת מכשל מערכתי בממסד הישראלי. אנחנו מעדיפים לא לתת אשרות עבודה לאפריקנים שבורחים לכאן כדי שבמקרה הטוב יעבדו בתנאים מחפירים ללא זכויות בסיסיות, ובמקרה הרע יפנו לאלכוהול ולפורענות מתוך שיעמום ובטלה. קחו אדם שעולה של אפריקה על כתפיו, התייחסו אליו כאל פולש, אל תתנו לו לעבוד ותראו מה קורה. אלו לא הפליטים שמביאים צרות, כפי שטוענים תושבי השכונות סביב התחנה המרכזית, אלא המדיניות שלנו.

בתודעה אנחנו עדיין פליטים

עד היום היינו רגילים להומוגניות אתנית, מפחדים שאם לא נשמור עליה בקנאות אז אחרים יבואו, וישתלטו לנו על הטריטוריה, יהרסו את המורשת היהודית, יגזלו לנו מקומות עבודה ויחיו על חשבוננו.

אנחנו חרדים כל כך לשמירה על הבידוד האתני שלנו, שלא יתערבבו בינינו "זרים", עד שאנחנו חושדים גם ביהודים בעלי עור כהה יותר, ומיד מעמידים אותם לאינספקציה מתמדת של הממסד הרבני החשוך.

הפגנת הקהילה האתיופית
הפגנת הקהילה האתיופית  צילום: אסנת סקובלינסקי

בתודעה שלנו אנחנו עדיין פליטים, ואין מקום במדינה אחת ליותר מפליט אחד. אנחנו מרוכזים כל כך במה שעשו לנו ולא מקשיבים בכלל למה שנעשה לפליטים החדשים, אוטמים את אוזנינו כל כך חזק, וכשהידיעות מחלחלות פשוט בונים להם בית כלא כדי שלא נצטרך אפילו לשמוע הד של סיפורי זוועה מודרניים.

אותה קסנופוביה מחברת את הגזענות הישראלית כלפי אתיופים וכלפי פליטים. אותה מדיניות רווחה כושלת היא שנכשלה בטיפול באוכלוסייה הישראלית הוותיקה ובאוכלוסייה החדשה שמבקשת לחיות בכבוד.

כשמעמד הביניים צועק צדק חברתי, זו ההזדמנות שלנו לשכוח מהפחדים הקמאיים ולדרוש צדק חברתי ביחד עם האוכלוסיות שמגיע להן יותר. המחאה העכשווית היא הזדמנות מושלמת לתת קול לכולם. אם נעשה זאת, גם אלף מעצרים של חוצי רמזורים אדומים לא יצליחו לעצור אותנו.

כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

ערה בדרך

צילום: נאור רהב

אסנת סקובלינסקי, משוררת, צלמת, הדוניסטית ואקטיביסטית, בהכרח לא בסדר הזה. בעלת פטיש לבנייני באוהאוס מתפוררים, סולדת ממרפסות סגורות. חברה בכל הרשתות החברתיות, מנהלת חיים כפולים בכולן. משתדלת להיכנס לצרות

לכל הכתבות של ערה בדרך

מדורים

  

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים
vGemiusId=>/local/center/ -->