ספורטאי נכה צה"ל טוען: בית הלוחם שם לי מקלות בגלגלים
מה כבר מבקש שי לוי? בסך הכול שבית הלוחם ומשרד הביטחון ישתתפו במימון המשלחת הישראלית של רוכבי אופני ידיים למרתון בינלאומי. במקום זאת מוצא עצמו נכה צה"ל מרמת-השרון מתמודד מול גופים שמקשים עליו את החיים. "נתתי בראש לכל מי שבית הלוחם הציב מולי, ועדיין הם לא מוכנים לסייע לי"
שבית הלוחם ומשרד הביטחון ישתתפו במימון ההשתתפות שלו ושל חבריו הרוכבים בתחרויות בארץ ובחו"ל. במקום זאת מוצא עצמו נכה צה"ל לבד במערכה מול גופים שמקשים עליו את החיים.
סיפור חייו של לוי (58) מרמת השרון הוא יוצא דופן. הוא גדל בבית דתי חרדי, ובגיל 14 מצא עצמו חוזר בשאלה ומאז מנהל את חייו לבדו. לאחר גיוסו לגדוד 890 בחטיבת הצנחנים הוא נפצע פעמיים.
על הפציעה הראשונה עוד התגבר, הפציעה השנייה הייתה כבר הרבה יותר קשה והפכה אותו למשותק בפלג גופו התחתון. לוי לא איבד את הטעם בחיים. להפך. הוא החל להתאמן ברכיבה על אופני יד והפך כעבור כמה שנים לישראלי המוביל בתחום. לאחרונה אף פתח חנות ספורט המיועדת לנכים בלבד.
הרומן של לוי עם אופני יד החל אחרי שלמד לגלוש סקי שלג באוסטריה. הוא התאהב בענף האקסטרים והחל להתחרות בתחרויות כיסא מירוץ. "אולי זה לא נוח ואפילו קשה, אבל התמכרתי לאדרנלין ולא יכולתי להפסיק".
בתחרות שנערכה ב-1996 איבד לוי כל תחושה ביד שמאל. "למזלי, הייתי לקראת סוף התחרות והמשכתי עם יד אחת, ובכל זאת סיימתי במקום הראשון. כשהגעתי לארץ בישרו לי שיש לחץ עצום על היד בגלל הפציעה שלי והציבו בפניי שתי אפשריות: להמשיך לרכוב ולאבד את היד, או להפסיק".
לוי
באותה שנה הוא הציב לעצמו מטרה ברורה: להתברג בעשירייה הראשונה בעולם. בדרך לשם הוא השתתף באליפות ישראל במרתון טבריה ושבר את השיא הישראלי. "כשהגעתי לצרפת נגסתי עוד קצת בזמן והרגשתי שאני על הגל", הוא מספר בגאווה. "מאז, בכל תחרות שהשתתפתי בה, הצלחתי להתברג בעשירייה הראשונה".
לפני כשנתיים החל לוי להתאמן במרץ לקראת אליפות העולם 2010 והיה משוכנע שהוא בדרך למעלה. אלא שאתרע מזלו ואירוע בריאותי טרפד את תוכניותיו. "לפני אחד האימונים החום שלי עלה. ניגשתי לבית חולים והתברר שיש לי זיהום שנוצר עקב פצעי לחץ בגב. בעקבות זאת נמנעה ממני האפשרות לצאת לאליפות העולם והודחתי מסגל נבחרת ישראל".
בהדחתו מהנבחרת ספג לוי מכה כפולה. לא זאת בלבד שלא השתתף באליפות העולם, הוא גם התבשר על ידי בית הלוחם כי אינו זכאי עוד למימון של מלווה ממונע ולמאמן אישי. "ידעתי שזה יגיע מאחר שהייתה המון פוליטיקה בארגון והם ניסו לשים לי מקלות בגלגלים, תרתי משמע, אבל זה לא מנע ממני להרגיש סוג של ריקנות. היה ברור לי שהם האחרונים שישברו אותי ולכן לא ויתרתי".
לוי עזב את בית הלוחם ועבר לקבוצת רוכבים בתל אביב. הוא מימן בעצמו עלות של מאמן אישי ונאלץ להתמודד עם ציוד מיושן במשקל 16 ק"ג, הרבה יותר כבד מהציוד החדיש שיש כיום בשוק.
"אתה יודע מה זה לרכוב עם משקל עודף? זה אומר שאני חייב להשקיע הרבה יותר מרוכב רגיל. שאר המתחרים יושבים בקדילאק ואני יושב על גרוטאה, ובכל זאת אני מצליח לעקוף אותם ולהתברג בראש הטור. ברור שאם היה לי ציוד חדיש, הייתי יכול להגיע הרבה מעבר למיקום שלי כיום. הייתי יכול להיות בשלישייה הראשונה בעולם".
לוי הוא ווינר בנשמה. הוא לא ייתן לאיש לנצח אותו, לא על המסלול ולא מחוצה לו. "כיום אין בקטגוריה שלי מישהו שיכול לנצח אותי", הוא מתגאה. "כל מי שבית הלוחם הציב מולי נתתי לו בראש, ועדיין בית הלוחם ממשיך בשלו ומקבל את ההחלטה לא לייצג אותי".
גם ממשרד הביטחון לא הגיעה ישועתו של לוי. לדבריו, בעבר הייתה במשרד הוראת אגף שקובעת כי כיסא ספורט וכיסא נוסף יינתנו במסגרת תקציב הציוד המיועד לאנשים שעובדים במשרה קבועה. לאחרונה הגיע ארגון נכי צה"ל להסכם עם משרד הביטחון שלפיו תקציב הכיסאות יעבור לאחריותו. "פניתי למשרד הביטחון יחד עם כמה נכים, והם אמרו לנו: 'לכו לארגון, הם צריכים לדאוג לכם לכיסאות'", הוא מספר בכאב.
"הרגשתי תלוי באוויר ושאף אחד לא מוכן לעזור לי. נוסף לכך, הם רצו לקחת ממני את הכיסא הישן שלי ואיימתי עליהם שרק ינסו לקחת. אני לא מבין בפוליטיקה הזאת. החלטתי להתרכז בעצמי וזה מה שעשיתי. אם אחכה מהם לתשובות, אז לא אשמע דבר. אני בכלל לא רוצה את העזרה שלהם. הסתדרתי עד עכשיו לבדי ואמשיך לעשות זאת".
כשלוי מתבקש להפנות אצבע מאשימה לגוף שמתנכר אליו, הוא מתקשה לבחור בין בית הלוחם לבין משרד הביטחון. "זו סוגיה מורכבת", הוא אומר. "לאחר שהתנדבתי כאחראי על הנכים הקשים בארגון נכי צה"ל נחשפתי לסיפורים קשים ביותר של חוסר אכפתיות והתייחסות מצד המדינה.
"קשה לי לראות מקרים קשים של נכים שלא יודעים למי לפנות. חשוב לי שיהיה מישהו שיהיה שם כדי לעזור ולהושיט להם יד. הם חלק מהחתך של החברה הישראלית וצריך לתת להם את הפתרונות הבסיסיים. זה כואב לי שהדברים לא עובדים נכון ולא נותנים תשומת לב לנושא השיקומי בארץ. הלו חבר'ה, תתעוררו! הפציעה היא לא בראש, אלא ברגליים. עצוב שהחברה הישראלית מוקיעה את הבנים שנפצעו והקריבו את עצמם למען המדינה".
איך אתה היית מציע לשנות את היחס הזה?
"אני חושב שמדינה שעובדת עם הרבה חברות ציבוריות שנותנות שירותים לסקטורים שלמים, אמורה לחייב אותן בחוזה שיעסיקו נכים על פי הכשרתם המקצועית. כך תהיה אפשרות לנכים לעבוד ולהחזיר למדינה ולא רק לקבל ממנה.
"אחר כך עוד באים אליהם בטענות שהם רק דורשים ורוצים לקבל. בואו תעזרו לנו כדי שנוכל לתת בחזרה. אני בטוח שאפשר אחרת. אם אני בגילי ובמצבי הצלחתי לעבוד, אז אני חושב שצריך לדעת איך לעשות את זה. לכל אחד יש פתרון. אנחנו מפספסים רבים ואני מקווה שזה ישתנה".
לוי, כאמור, מעדיף שלא להזדקק לטובות. לכן החליט להקים חנות ספורט לאנשים בעלי צרכים מיוחדים ולהתפרנס בכוחות עצמו. "פניתי אל יזמים שהכרתי בחו"ל ושאלתי אותם: 'למה שלא נעשה משהו שאין בארץ ונפתח חנות ספורט לנכים?'. הם התלהבו מהרעיון וכך לפני כמה חודשים פתחתי בקאנטרי ברמת-השרון חנות שצוברת תאוצה מיום ליום".
בחנות של לוי תוכלו למצוא כיסאות גלגלים לצרכים שונים בכל תחומי הספורט, כגון אופני ידיים, כדורסל, סקי, ואפילו כיסא קל לצורכי יומיום. "פשוט רציתי לחסוך לאנשים כמוני את כל הפרוצדורה, הזמן והכסף לנסיעה ורכישת הציוד בחו"ל", הוא מסכם. "בזכותי נוצר בארץ משטר אימונים שלא נראה כמותו בארץ. כל נכה יכול להתאמן מתי שהוא רוצה בלי להצטרף לקבוצת אימונים מסוימת".
מארגון נכי צה"ל נמסר בתגובה: "כל הטענות המועלות על ידי שי לוי חסרות בסיס. בשנים שבהן יוצג לוי על ידנו הושקעו בו מאות אלפי שקלים. למרות זאת, הוא לא הצליח להגיע להישגים. טענותיו בדבר הישגים המציבים אותו במיקום המוביל בין רוכבי אופני היד בעולם אינן נכונות ואפשר לאמתן בקלות"
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם