ראשי » מקומי » מרכז » תל אביב-יפו

ואיפה אתם עושים את זה? המקומות ההזויים לקיים יחסי מין בת"א

בימים אלו של מצוקת דיור, ולכבוד חג האהבה היהודי, כתבי זמן תל אביב ומעריב מגישים לכם: המקומות ההזויים ביותר שעשינו בהם סקס

הטנק של דורון ברוש

זה קרה לכולנו פעמים רבות ברבות השנים - כשהיצר תקף אותנו היינו רחוקים ממקום נוח. זה לא מקרה: כשבא לנו, זה כאן ועכשיו, ולעתים גם הנסיבות משחקות תפקיד, למשל עניינים של בעל או אישה חוקיים שלא בדיוק הם הנמצאים לצדנו עכשיו ואי אפשר לקפוץ אליה או אליו, גם דברים מה לעשות קורים, ואז עושים איפה שאפשר. בים, באוויר, ביבשה. גם במחסן מלא לבנים. גם על צמרת עץ. גם על רגל אחת. כולנו היינו שם. כשמדובר בסקס אנחנו הג'אגלרים הגדולים ביותר.

 
אני משוכנע שאין מרבץ מינרלי כלשהו שלא נכנס לי בתחת במשך השנים. לא היה שיח שנברא שלא ביקר לי בישבן. סרפדים צרבו אותי. ריצוף הולנדי חדש של חולדאי הכיר אותי הכי אינטימי שניתן. חול ים עשה לי בדיקה רקטאלית. עשיתי סקס בכל מקווה מים אפשרי סביב העיר. אפילו בירקון עשיתי, בתוך הג'יפה והפטריות של סשה מאוסטרליה, ונשארתי חי לספר.

אבל המקומות הצרים, אני חושב, הם הסיפור האמיתי של הסקס. בעניין הזה ידועות המיתולוגיות הגדולות על השירותים של הפינגווין אשר שקקו מעשי מין, וכאן דווקא יש לי הצהרה: אף פעם לא עשיתי את זה בשירותים. לא בפינגווין ולא במועדון אחר. גם לא יכולתי להבין איך אחרים יכולים לעשות את זה בשירותים, כלומר להתפלש שם, עם כל הקקה והפישה מסביב. אצלי כל הניחוחות והמראות כיבו כל שביב של תשוקה. כנראה שבכל זאת תשוקה לא מעוורת אותי לגמרי.

זה לא שאני חסר יכולת אקרובטית. עשיתי את זה במחסנים דחוקים. עשיתי את באינוצ'נטי - פעם הביאו לארץ אוטו שדומה לאוטוביאנקי, טרנטה מיניאטורי שלא יצא מהמוסך אלא לגיחות קצרות, ועשינו את זה בחשכת ליל שקט אחד, אני וד' אחת חמודה.

חניתי ברחוב ריינס, ואני זוכר במיוחד שזה היה לילה שקט, כי הדבר היחיד שעבד באינוצ'נטי כמו נמר היה הצופר, ובאיזה טק של תשוקה ניתרה ד' מעליי למעלה, ראשה נחבט בתקרת האינוצ'נטי ובמלוא ישבנה העירום והאולימפי התיישבה שלא על פי התכנית על ההגה ועל הצופר שבלט מעליו, ואת הצפירה המחרידה שקרעה את דממת הלילה זוכרים בהתמרמרות רבה תושבי ריינס מכיכר דיזנגוף עד פינת בן-גוריון עד היום.

עם השנים הפכתי, כמו שקורה לנו עם השנים, לאדם שמעדיף את הסקס שלו במקומות נרחבים וממוזגים יותר. אם לנסח את זה במילים מדויקות, גיליתי שכאשר אני מגיע לענייני תשמיש עם גברת, אני מבכר פחות לקפוץ איתה לירקון, ויותר להיכנס איתה בין סדינים ריחניים ומגוהצים על מיטה כפולה.

אבל הייתי זקוק לעוד שיעור מכאיב אחד שילמד אותי שהעלומים חלפו, הגוף התרכך, ויש צורך לחדד היטב-היטב את ההעדפות שלי. זה קרה לפני כמה וכמה שנים, כשניהלתי קשר עם איזו עלמה צעירה, וברצותי להדגים לה את השובבות שעדיין נטועה בי עשיתי טעות תרנגולית קשה. בכיכר רבין, שאז נדמה לי קראו לה כיכר מלכי ישראל, הציגו את תערוכת השריון, ואמרתי לעלמה הצעירה בקריצה, בואי ניכנס פנימה.

זו הייתה שעת לילה מאוחרת, הכיכר הייתה ריקה. הייתי בצבא טנקיסט, והשתמשתי במושגי השריון המוכרים לי כדי לעשות רושם על השומר ובאמת לא התקשיתי לשכנע אותו, והופ, היינו שנינו, העלמה ואני, בתוך הטנק. הסרנו מהר בגדים, הנחתי יד אחת על כוורת

פגזים, יד אחת על המקלע המקביל שיש ליד התותח, והופ, נכנסנו לעסק. אני לא מתכוון לרדת כאן להמשך הפרטים. למרות הזמן שחלף, הזיכרון עדיין צורב בי מאוד. הבחורה, אחרי אותו ערב לא רצתה להמשיך את הקשר בינינו.

אני לא מאשים אותה. עד היום כשאנחנו נפגשים בעיר אנחנו מעמידים פנים שאנחנו לא מכירים. אני מבקש גם לציין עוד שדיירי רחוב בלוך היו בטוחים לאורך כל התהליך. כי כשהשומר בא למשוך אותי מתוך הטנק-הבחורה רצה לקרוא לו, זה היה אחרי שנתפס לי הגב בפנים ונתקעתי מתחת לתותח.

הוא גם עזר לי להתלבש בחוץ, הוא באמת היה בחור טוב, השומר - אז כדי למשוך אותי החוצה היה צריך לצודד את התותח, שהיה מכוון על הבניין ההוא ברחוב בלוך, אבל אני מבטיח שלא הייתה שום סכנה כי הטנק לא היה חמוש - ורק אם תותר לי מילה אחרונה, אז הייתי רוצה להוסיף שאם מישהו עדיין מתכנן לעשות את זה בתוך טנק, שיידע שלקבל מקלע מקביל בתחת במשך רבע שעה, גם אם דוהרת עליך בחורה צעירה ועירומה, זה כואב, כואב מאוד.

אז בגלל הפרויקט הזה הבנתי שאני בעצם שמרנית. מתברר שרק אהבה גדולה יכולה להוציא אותי מנוחיותו של חדר המיטות - גג הספה בסלון או המקלחת-לטובת סקס לא הכי נוח אי שם בחוץ.

היינו זוג צעיר ומאוהב מעל הראש. הוא, קיבוצניק ציני ומבריק שבדיוק חזר מטיול מאוחר של אחרי צבא; אני, חיילת ירוקה ופעורה שחיכתה לו חצי שנה שיחזור אחרי שהכרנו פחות או יותר יומיים לפני שנסע. היינו יחד בדיוק שבועיים, בראשית הלהט של יחסינו, כשאז הוא נאלץ לארח זוג חברים בדירתו הקיבוצניקית הצנועה ונטולת הדלתות בסוף השבוע.

לכו תגידו את זה להורמונים המשתוללים שלנו שסירבו להירגע. אחרי עוד ערב שישי בפאב של הקיבוץ, בו בעיקר התלטפנו והתלחששנו עד שהבנו שבעצם, כמו כל זוג עירוני וחרמן בגילנו, אין לנו לאן ללכת.

אחרי שיטוט ברחבי הקיבוץ, בו שודלתי לבוא לסיבוב בגורן הנטוש וסירבתי בתוקף, הוביל אותי העלם אל המועדון לחבר של הקיבוץ השמוצניקי, איפה שהחברים באים להחליף ספרים בספרייה הקטנה, מקיימים מיני חוגי העשרה ואספות שונות ובעיקר מרכלים על כל מי שלא הגיע.

את השיחה המשכנו על מדרגות המועדון. אף אחד לא ציין בפירוש את מה שעתיד לקרות, כשלאט-לאט התקרבנו זה לזה יותר ויותר. בשלב מסוים כל המעצורים, ולפחות חלק מהבגדים, הוסרו. בסיום של אותו אקט אינטימי, בו הבטנו זה לזה בעיניים מההתחלה ועד הסוף, פלט הבחור "יופי מיה". חתמנו בנשיקה מתוקה.

משם, אגב, המשכנו בחזרה לדירתו של הבחור והמשכנו לפעילות סוערת והרבה פחות רומנטית שנמשכה עד הבוקר. כשקמנו, שני החברים שלו, שככל הנראה הערנו והבכנו בטירוף, כבר לא היו שם, ולדעתי הוא לא שמע מהם עד היום. אני והוא לא ביחד כבר מזמן, אבל גם כיום, אני בטוחה שכשהוא הולך אחת לכמה שנים להצביע בבחירות באותו מועדון לחבר, הוא מטפס למעלה במדרגות ומחייך.

בהיותי סטודנטית בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב חשבתי לעצמי שכדאי לכוון גבוה. אז במקום לשבת ללמוד בספרייה של החוג, בו ההיצע הסתכם בכמה יוצאי הודו, אמנים מיוסרים וגייז רוחניים, הייתי יושבת ללמוד בספרייה של הפקולטה למדעים מדויקים. למזלי הרב, בכניסה לספרייה שם אין סלקציה שמודדת איי-קיו, וביחס לבנות המעטות שיושבות שם נראיתי כמו בר רפאלי.

הביקורים שלי שם היו חד-שבועיים בערך, בחלון שהיה לי בין שיעור לשיעור. בניגוד לכל האגדות האורבניות על הבחורים השווים שמסתובבים שם, הספרייה הייתה ריקה מאדם, למעט כמה חנונים מנוזלים, שמרוב משקפיים קשה לראות פנים.

ככל שהתקרבה תקופת המבחנים נראו ניצנים של בחורים סבירים, וגם ביקוריי הפכו תכופים יותר. כבר היה לי את השולחן הקבוע שלי, שתמיד חיכה לי פנוי ומזמין. ואז, בצהריים חורפיים וגשומים אימים, כשסיימתי להודות לבורא עולם על כך שיש בקמפוס מקום כל כך חמים ויבש, שכמעט כולם בו מכוערים, אז זה לא משנה שהשיער שלי רטוב והאיפור נמרח, נכנס בסערה בחור, עם מיני-מוצ'ילה, סנדלי הרים וסווטשירט מהוה - כיאה לקלישאת מלח הארץ - עם הדפס סוף מסלול בגבו, והתיישב מולי.

בפנים מושפלות סימנתי לו שישים לי עין על הלפטופ, ורצתי לשירותים לסדר את עצמי. חזרתי, הודיתי לו בחיוך, והוא אמר שבכיף, ושבהיעדרי ניסו לשדוד אותו, אבל הוא גבר על השודדים בקלות. צחקתי צחוק מוגזם, והתיישבתי במקומי.

לא יכולתי להתרכז עוד בדבר, במיוחד כשהסווטשירט הגזור שלו נשמט הצדה וחשף כתף שחומה וקטיפתית. הוא ישב שם ושקד על נוסחאות וגרפים מוזרים, ולרגע לא זכר שאני מולו. ניסיתי להזכיר לו שאני שם, בשיעולים קטנים וחינניים, אבל כלום. אז ביימתי אפצ'י קולני - והוא הרים את הפרצוף המשורטט שלו, ואמר "לבריאות ".

הגעתי גם למחרת, והוא כבר ישב שם שקוע עמוק בספריו. הוא חייך כשראה שהגעתי ואמר ששמר לי את המקום. שאלתי אותו לשמו, והוא אמר משהו כמו "עידו", אז אמרתי לו - "תודה עידו, אני לירון", והוא הושיט יד ענקית וחזקה ואמר "נעים מאוד".

הוא שאל אותי מה אני לומדת, אז הסברתי לו שאמנם אני לא מהפקולטה, אבל כאן הרבה יותר שקט ונעים, ואז הוא אמר שיש אצלם שמועות שבפקולטה למדעי הרוח מסתובבות הבנות הכי שוות. בכל פעם שהיינו נפגשים שם, במקום הקבוע שלנו, היינו מחליפים רק משפט או שניים, אבל המתח הלך והתעצם עד שהפך בלתי נסבל.

אחרי חודש של מפגשים "אקראיים" כאלה הגעתי למקום שלנו והוא לא היה. ואז ראיתי אותו באזור המדפסות ומכונות הצילום. שלפתי ספר, והתייצבתי מאחוריו כדי לצלם פרקים נבחרים. זאת הייתה פעם ראשונה שנפגשנו ככה בעמידה, וכל כך קרוב. הוא הריח בדיוק כמו שחשבתי. עמדנו שותקים, ופתאום הוא שאל "רוצה לראות משהו מגניב?" עניתי שבטח.

הוא סימן לי לבוא אחריו, הסתכל מסביב, פתח איזה דלת, הציץ פנימה, ומשך אותי ביד להיכנס אחריו. הספקתי לקלוט שאני בחדרון שירות מלא בחומרי ניקוי וניירות טואלט, והוא תפס אותי חזק, ונישק אותי נשיקה לוהטת במיוחד. לא האמנתי שזה קורה לי. חשבתי שנשמתי פורחת מגופי מרוב אושר. ואז הוא נישק לי את הצוואר, וקילף אותי בקלות ובמקצוענות מפתיעה מכל שכבות הבד, הפשטתי אותו בחזרה וגיליתי טורסו מפואר.

הוא היה ממש ערוך לאירוע, ושלף באלגנטיות קונדום מהארנק, והיה כל כך טוב, שלא יכולתי לא לצעוק. אז הוא שם לי יד על הפה ולחש לי באוזן - "הנך נמצאת בספרייה. נא לשמור על השקט". צחקנו , סיימנו, התלבשנו, וחזרנו למקומותינו. הוא לא ביקש טלפון, ובקושי אמר לי ביי, ואני עברתי ללמוד בספרייה של בית הספר לחינוך.

לפני שנסעתי לטיול אחרי צבא כל בוגרי דרום אמריקה הציפו אותי בטיפים שימושיים, אך טיפ אחד ליווה אותי באמת לאורך הטיול. חבר טוב אמר לי: "אתה לא חוזר לארץ לפני שאתה עושה וי על חוק השלושה". שאלתי מיד מהו אותו חוק, והוא מצדו הסתכל עליי כעם הארץ: "מה זאת אומרת? בחו"ל חייבים לעשות שלושה דברים, כלומר, גברים: תייר, מקומי ולקינוח ישראלי. אמרתי שקטן עליי.

כך חלפו להם שישה חודשים בארצות לטיניות. ובאמת בשוק הבינלאומי הייתה לי הצלחה מסחררת. דווקא כחול-לבן מאוד קשה למצוא ביכות טובה בניכר. נחתתי בברזיל, היעד האחרון לטיול לסגירת הרשימה.

הגעתי אל ההוסטל העמוס בריו דה ז'נירו וכאילו מישהו מלמעלה תכנן את המהלכים - הוא עמד שם בלובי לוגם לו בירה סקול. מבטים נשלחו, חיוכים הוחלפו ואז  הוא התקרב ואמר: "יש אצלנו מלא מיטות ריקות בחדר, אתם מוזמנים להצטרף". תודה לאל - עברית.

הגיע הלילה, מסיבת רחוב ענקית מחוץ להוסטל ואנחנו יושבים על המרפסת, משקיפים על ההמונים ולא מפסיקים לשתות. דיברנו קצת על חוויות מהטיול ועל מקומות שאני כבר ביקרתי והוא עוד לא היה בהם. בתמימות הצעתי לו לראות תמונות במצלמה שבחדר והוא נענה בשמחה.

כמובן שברגע שהגענו לחדר שכחנו את סיבת בואנו והתחלנו להתנשק. בחדר מלא בזרים ישנים, בקומה התחתונה של מיטת הקומתיים, הוא ואני מתלהטים וגונחים כאילו אנחנו על אי נטוש. תוך כדי אנשים נכנסו ויצאו מהחדר ואנחנו ממשיכים במופע. בשלב מסוים מישהו צעק עלינו בשפה זרה שלא הצלחנו לפענח מרוב שכרות, וחמקנו עירומים כביום היוולדנו מהחדר אל המקלחות המשותפות של ההוסטל. אמנם מקום ציבורי, אך פרטי לאין ערוך.

לפני שנתיים, כשעברתי לתל אביב, פגשתי אותו במסיבה בעיר. תקראו לזה עולם קטן, אני אומר פשוט קהילה קטנה בעיר קטנה יותר. חלפה לי מחשבה בראש לשחזר את אותו ערב מדהים ופרוע שחלקנו, אבל שום להט לא נרשם וגם המשיכה כאילו לא הייתה מעולם. החלפנו מספר מילים ונפרדנו לשלום. כנראה שמה שקורה בריו - נשאר שם.

כלומר, גברים: תייר, מקומי ולקינוח ישראלי". אמרתי שקטן עליי. כך חלפו להם שישה חודשים בארצות הלטיניות, ובאמת בשוק הבינלאומי הייתה לי הצלחה מסחררת. דווקא תוצרת כחול-לבן נורא קשה למצוא באיכות טובה בנכר.

נחתי בברזיל, היעד האחרון להשלמת הטיול ולסגירת הרשימה. הגעתי אל ההוסטל העמוס בריו דה ז'נרו, וכאילו מישהו מלמעלה תכנן את המהלכים - הוא עמד שם בלובי, לוגם לו בירה סקול. מבטים נשלחו, חיוכים הוחלפו ואז

עיר קטנה היא תל אביב והזיכרונות בה רבים. אתה מטייל לך בשלווה ברחובות בהם גדלת ובהם אתה מתגורר כל 30 שנותיך, וכמעט מכל רחוב קופץ עליך זיכרון כזה או אחר.

אז כששאלה העורכת הבלונדינית על מקומות מיוחדים בעיר שבהם נתקיים לו מעשה האהבה שלי - היו לכך לא מעט מועמדים אבל בסוף ניצח בית הכנסת שברחוב לויד ג'ורג' בתל אביב (ליד בית הספר לאמנויות) כמקום האקזוטי ביותר בו יצא לי להשתעשע (אגב זה גם הוציא מהעורכת הבלונדינית איזו אסוציאציה מחייה שלה. כאן המקום לקרוא למבול מכתבים למערכת כדי לשכנע אותה לחשוף את הפרט הלוהט).

בקיצור , היה זה לפני שנים לא מעטות, בתקופה דרמטית הרבה יותר שבה מריבות עם הורים שלחו צאצאים לטיולים מתוסכלים ברחובות במקום לפייסבוק. בטיול שכזה מצאתי את עצמי עם זוגתי דאז מתמזמזים על קיר בית הכנסת.

הכפור דחף אותנו פנימה, הנעורים והטיפשות דחפו אותנו זה לזה, אל תוך חדרון קטן ליד הכניסה ושם. . . ידה ידה ידה. . . לגמרי שיר מזמור. לא ברור אם זו תחושת החטא שבקדושה, סכנת ההיתפסות הכפולה גם על ידי אנשים וגם על ידי אלוהים, או סתם השנים שעברו, אבל לבית הכנסת הזה תמיד יישאר מקום בלבי. באיזה בית כנסת עליתי לתורה, לעומת זאת, אין לי שמץ.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...