ראשי » מקומי » שפלה » חולון ובת-ים

אביאל נפטר ממחלה חשוכת מרפא, אורי איבדה את אהבת חייה

הם הכירו בתנועת נוער לילדים לקויי ראייה כשהיו בני 12 ומהר מאוד הפכו לזוג מאוהב. כעת, כשהיא בת 18, חושפת אורי מזרחי מחולון איך איבדה את אהבת חייה – החבר שנפטר ממחלה חשוכת מרפא

בגיל 12, אורי מזרחי התאהבה. בדומה לצעירים רבים היא האמינה שהאהבה תחזיק לנצח, אולם כעבור שנה וחודש של זוגיות מאושרת הגיע האסון, והחבר שלה, אביאל, נפטר ממחלה חשוכת מרפא.

כיום, שהיא בת 18, בחרה מזרחי להיחשף. למרות החששות והפחדים החליטה לדבר, לספר מה עבר עליה מאז מותו של חברה הצעיר במסגרת פרויקט "אהבה ראשונה" של חברת "סלקום", המקבץ 150 סיפורי אהבה של צעירים בגילאי 15-21.

"סלקום הם שפנו אליי", מספרת מזרחי, תושבת חולון, "בהתחלה לא כל כך רציתי לגשת כי זה לא סיפור שקל לחלוק אותו עם כולם. ביקשתי שבוע כדי לחשוב על זה. דיברתי עם המשפחה שלו כדי לראות שזה בסדר מבחינתם, והם מאוד תמכו כי מבחינתם מדובר בסוג של הנצחה".

בסרטון מצולמת מזרחי, נערה יפה, על רקע ביתה בחולון. היא לבקנית כבדת ראייה כך שעורה מאוד בהיר ושיערה בלונד פלטינה על גבול הלבן. היא כמובן לא יכולה להיחשף לשמש מחשש לכוויות.

לדבריה, לאורך התיכון נאלצה תמיד לשבת בשורה הראשונה כדי לראות את הלוח, ובבית ספר יסודי היא נעזרה בחוברות נוספות לחומר הלימוד. "אני לא נותנת למצבי להשפיע עליי, אני לא רואה בזה מגבלה", היא מדגישה, "בזכות המסגרות המיוחדות בהן אני נמצאת, הכרתי הרבה אנשים שבמצב רגיל לא הייתי מכירה. הרווחתי המון".

עכשיו, כשהסרטון מתפרסם, את מרגישה יותר בטוחה בעצמך?
"עדיין לא, אבל הפרגון שאני מקבלת מאנשים והתגובות שהם כותבים עוזרים לי להתגבר על זה. אנשים בוכים בגלל הסיפור שלי, איכפת להם".

מה משפחתו של אביאל חושבת על הסרטון?
"הם התרגשו מאוד. גם המשפחה שלי התרגשה, אמא שלי בכתה".

את אביאל ז"ל הכירה אורי מזרחי בתנועת נוער לילדים לקויי ראייה ועיוורים. בזמנו היא בכלל לא חשבה עליו באופן רומנטי, היא אפילו החשיבה אותו, לדבריה, ל"ערס" שבחבור.

"היינו חבורה מעורבת והוא שר מזרחית, גר בדרום תל אביב, ואני בגיל 12 הייתי ההפך המוחלט. לבשתי שחור, שמעתי רוק. רציתי בכלל להכיר אותו לחברה אחרת שלי, שגם היא סוג של פרחה כזו, אבל בצורה טובה".

את דעתה שינתה חברה קרובה, שייעצה לה לתת לו הזדמנות. הוא החל לבוא לבקר את שתיהן בחולון, אך לא ניתן היה להתעלם מהחיבור המיוחד שנוצר בין השניים. מהר מאוד הוא ביקר רק את מזרחי, "הוא התנהג אליי כאילו הייתי הנסיכה שלו. הוא גם לקוי ראייה כמוני ויכול להיות שבגלל זה היה לי כל כך קל איתו, כי לא היה מה להסביר. הכל כבר

היה ידוע מראש, לכן יכולנו להתחיל כמו שני אנשים רגילים".

בטיול של ארגון בני נוער לקויי ראייה, הקשר ביניהם העמיק. הם בילו את כל הלילה יחדיו, ולמחרת מזרחי נשאלה על ידי חברתה מה היא חושבת עליו. "הייתי כולה שוקיסטית בת 12, לא ידעתי מה לענות, מה עובר עליי, וכעבור כמה ימים החלטנו לנסות, ונהיינו זוג".

בסרטון מספרת מזרחי כמה היא אהבה את אביאל, איך הוא תמיד היה שם בשבילה ותמך בה כשהצטרכה, ואז אחרי כשנה הוא חלה והתפקידים התהפכו. עכשיו היא זו שהייתה צריכה לתמוך בו. "הוא נכנס לבית החולים, ובאיזשהו שלב הוא כבר לא תפקד", היא מספרת, "הוא היה מחובר למכונות כדי לנשום ולהמשיך לחיות. הייתי נוסעת לבקר אותו לפחות שלוש פעמים בשבוע, אבל אף פעם לא נכנסתי לשבת לידו".

למה לא?
"לא היה לי את האומץ להתקרב אליו. פחדתי. פשוט הייתי נמצאת שם, לא יודעת למה. נכנסתי פעם אחת, עמדתי עשרה מטרים מהמיטה שלו והייתי בשוק. הוא היה מסתפר כל שבועיים, ואחרי שלושה חודשים של אשפוז השיער שלו ארך, והוא נראה אחרת, לא כמו שהייתי רוצה לזכור אותו. היה שם בנאדם אחר".

בשלב הזה הדמעות זולגות מפניה של מזרחי. "זה היה כאילו שהוא עדיין הבנאדם שאהבתי וכולם אהבו, אך לא. הוא תמיד רצה שיסתכלו עליו כאילו הוא חזק למרות כל הבעיות שהיו לו, שהוא יכול לעשות הכל. ואני לא יכולתי לראות אותו במצב הזה, פשוט קפאתי במקום, לא יכולתי לעשות כלום. לא להתקרב, לא להתרחק, לא לבכות, לא לדבר. פשוט המשכתי החוצה".

בדיעבד, את מתחרטת שלא העזת להיכנס לחדרו?
"מאוד. אבל אז לא היה לי את האומץ, פחדתי בטירוף. אחותו שכנעה אותי חודש וחצי להיכנס לחדר, ועד ששוכנעתי, נעצרתי כמה מטרים מהמיטה שלו ופשוט נכנסתי ללחץ. קיבלתי רגליים קרות, כשאמא שלו בוכה לי על כתף אחת ואחותו בוכה לי על השנייה.

"הייתי אז כולה בת 13, לא ידעתי איך להתמודד. הוא היה נראה אחרת לגמרי, היה לי קשה לראות אותו ככה. התחלתי לבכות ואחותו שואלת אם אני רוצה להתקרב, ולא הסכמתי".

שלושה חודשים לאחר מכן אביאל נפטר. "הייתי במקלחת ואחותו התקשרה אליי", מזרחי נזכרת, "היא ביקשה לדבר עם אמא שלי, ושמעתי מהשיחה שקרה משהו לא בסדר. התחלתי לשכנע את עצמי שזה לא הולך לקרות, שלא משנה מה היא אומרת לה, זה לא זה.

אמא שלי התיישבה על הספה והתחילה לבכות, ואני מסתכלת עליה ועל אחותי, ואני מנסה להבין למה אני לא מתעוררת מהחלום הגרוע הזה. חשבתי שאולי מדובר בבדיחה לא מצחיקה, וזה לא קרה. רצתי לחדר ופשוט התחלתי לבכות".

מזרחי מנגבת בגב ידה את הדמעות הזולגות על פניה. היא עוצרת למספר שניות, קשה לה להמשיך לדבר. "זה היה אחד הימים הכי קשים שלי. עברו ארבע שנים מאז שנפטר וזה עדיין קשה".

כיצד מותו השפיע עלייך?
"הייתי כמה חודשים טובים בשוק, בסטרס, בדיכאון. יש לי מזל שיש לי חברים טובים. הם עזרו לי לצאת מהמצב הזה. לא הייתי רגע לבד".

כיום, בגיל 18, היא סיימה ללמוד בתיכון קוגל, והיא מתכננת להתנדב לצה"ל. להתגייס כמו כולם היא לא יכולה בשל ראייתה הלקויה. "אני לא מוותרת ולכן בחרתי להתנדב. אני רוצה להיות מורה חיילת לבני נוער".

למה דווקא מורה חיילת?
"לא יודעת, אני אוהבת להיות עם בני נוער, זה נראה לי חשוב. אני חושבת שאפיק מזה הרבה, אוכל לעשות הרבה בתפקיד הזה, בייחוד אם אוצב בפנימייה לנוער בסיכון. שם אני יכולה להועיל. כבר עכשיו אני מתנדבת באל"ם בחולון. אמא שלי גננת, סבתא שלי הייתה גננת, דודה שלי מורה, הרצון לחנך זורם אצלי בדם".

יש לך חבר חדש? אהבה חדשה?
"כרגע לא".

מאז שאביאל נפטר יצאת עם נערים אחרים?
"כן. היה לי חבר במשך חצי שנה, אבל נפרדנו לפני הרבה זמן. יש גם כל מיני שבאים והולכים, לא משהו רציני".

הסרטון מבחינתך עזר לך?
"הוא אפשר לי לעשות חשבון רגשי. מההתחלה היה לי מאוד קשה עם זה. לא ידעתי אם לעשות את זה, היה לי מוזר שכל עם ישראל הולך לצפות בסיפור שלי. אך זה בעיקר עושה לי טוב לראות את התגובות של האנשים, שהם התחברו לסיפור שלי".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...