ראשי » מקומי » השרון » חדרה/נתניה

בגיל 70, עם רגל אחת, סמיון שטיינבוק חי ונושם אגרוף

אפילו כריתת רגלו השמאלית לא הצליחה להרחיק את סמיון שטיינבוק מזירת האיגרוף. המאמן מנתניה, שהחל להתאגרף בילדותו רק כדי להתמודד עם האנטישמיות בבלארוס לא מוכן להסיר את הכפפות, ומודיע: "מכאן אני אלך רק לקבר". ויש לו כמובן חלום: "להגיע בתור מאמן לאולימפיאדה"

כשמאמן האיגרוף סמיון שטיינבוק התבשר לפני שנה כי חייבים לכרות את רגלו השמאלית, הוא שאל את רופאו רק שאלה אחת: "מתי אוכל לחזור לאמן?".

עשרה חודשים לאחר הניתוח הקשה, בגיל 70, שטיינבוק סיפק לעצמו את התשובה לשאלה שהטרידה את מנוחתו. כאילו לא עבר ניתוח מעולם ולא איבד אחת משתיו רגליו, הוא מאמן את חניכיו במועדון האיגרוף של מכבי נתניה.

"באופי שלי אני לוחם", הוא אומר השבוע בתום אימון מפרך שהעביר במקלט בשכונת קריית נורדאו בעיר. מי שמכיר את שטיינבוק לא ממש התפלא על ההתעקשות שלו לשוב לזירה ולאמן כנגד כל הסיכויים. אחרי הכול, הוא חב את חייו לאיגרוף.

כמי שנולד וגדל בבלארוס, הוא הצליח להתמודד עם גילויי האנטישמיות בימים שאחרי מלחמת העולם השנייה בזכות האגרופים. גם את השירות הקשה בצבא האדום הוא שרד בזכות כוחו. 20 שנה לאחר שעלה לישראל והתמקם בנתניה, שטיינבוק לא ויתר לרגע על אהבתו הגדולה. "מי שרוצה להוציא אותי מהזירה יצטרך לעשות זאת למקום אחד בלבד, אל הקבר", הוא מודיע.

שטיינבוק נולד וגדל בעיר גומל בבלארוס, המרוחקת כ-300 ק"מ מעיר הבירה מינסק. במשך שנים נחשבה עירו למרכז יהודי תוסס, אך מלחמת העולם השנייה הביאה את הקץ על הקהילה התוססת שחיה שם. היהודים שנותרו בעיר לאחר המלחמה ההיא נאלצו להתמודד עם גילויי אנטישמיות קשים. והאנטישמיות היא שהובילה את שטיינבוק הצעיר למועדון האיגרוף המקומי.

"כבר מגיל צעיר אני זוכר את עצמי מסתובב הרבה ברחובות", הוא נזכר. "ההורים שלי עבדו מהבוקר עד הלילה כדי לפרנס אותנו, ובהיעדרם מצאתי

את עצמי מדי יום משועמם וחסר תעסוקה. באותה תקופה היו נטפלים אליי הרבה בני נוער בגלל היותי יהודי.

"היו קוראים לי בשמות כמו 'יהודון מסריח' או 'רוצח', ואפילו מרביצים לי קשות. יום אחד החלטתי שאני כבר לא מוכן לסבול את ההשפלה הזאת יותר. לאחר כמה פעמים שניסיתי להתגונן מפני אותם תוקפים והחזרתי מכות, החלטתי בגיל 14 להירשם לחוג האיגרוף המקומי שנפתח סמוך לביתי. הגעתי למועדון עם חוכמת רחוב במטרה אחת ויחידה: ללמוד להגן על עצמי מול העולם האכזר שבחוץ".

איך היו האימונים?
"ההתחלה הייתה קשה. הייתי חוטף פיצוצים לפרצוף ומגיע הביתה עם לסת נפוחה. לא יכולתי לאכול. אחרי כמה חודשים, כשהתרגלתי לעניין הזה, פשוט טרפתי את הזירה. הספורט הזה פתח אצלי משהו בנשמה. אין לי מושג לאן הייתי מגיע בלי האיגרוף".

שלוש שנים לאחר שהחל באימונים, כשהוא בן 17 בלבד, זכה שטיינבוק בתואר אלוף בלארוס באיגרוף, או בשמה המקורי "אליפות רוסיה הלבנה", בקטגוריית הקדטים. אלא שאז הגיעה הקריירה המקצועית של שטיינבוק לקצה. הוא נאלץ להתגייס לצבא הרוסי, שם שירת כמפקד בדיביזיית טנקים של חיל השריון.

"התקופה בצבא ביגרה אותי בצורה משמעותית והבנתי שם שאני רוצה להיות מאמן איגרוף", הוא מספר. "מעבר לבוקסים ולחבטות הרגילות, חשוב היה לי לחנך את הספורטאים שלי לתרבות ולערכים שהם הבסיס לענף הנפלא הזה".

בגיל 26, לאחר סיום תואר ראשון בחינוך גופני, החל שטיינבוק לאמן חניכים בקטגוריות שונות. קריירת האימון שלו בברית המועצות נמשכה 25 שנה ובמהלכה ליווה מתאגרפים רבים לאליפויות אירופה ותחרויות עולמיות. הוא הצליח למצב עצמו כאחד ממאמני האיגרוף הבכירים ביותר של בלארוס.

"הסיפוק מההישגים ומההצלחה היו עצומים", הוא מספר. "אבל גם בהצלחות הכי גדולות תמיד חיפשתי אפשרות לקבל מידע על ישראל כדי שביום מן הימים אוכל לעלות לארץ. באותם זמנים ברית המועצות הייתה מעבר למסך הברזל. לשמחתי, אחרי הפירוק של ברית המועצות ב-1991, מסך הברזל נעלם ויכולתי להגשים את החלום הגדול שלי ולעלות ארצה".

איך היה המעבר לישראל?
"היו קשיים, אבל כאן בא לידי ביטוי אחד היתרונות המהותיים של האיגרוף. הענף הזה ביגר אותי בצורה בלתי רגילה והפך אותי לסופר-קשוח, כך שחוסר ידיעת השפה והטרטורים ממקום למקום בתקופה הראשונה בארץ לא הצליחו לשבור אותי. מה שכן, חטפתי שוק מהמנטליות שלכם. הכול כאן כל כך ליברלי ופתוח. ברוסיה יש או שחור או לבן. אין דברים שפתוחים לדיון ולמשא ומתן".

אני מניח שחטפת גם שוק מרמת האיגרוף בישראל.
"ממש כך. ההבדלים בין ישראל לברית המועצות הם כמו שמים וארץ. רק לשם השוואה, כמעט בכל עיירה קטנה בבלארוס יש לפחות חמישה מועדוני איגרוף. המדינה מממנת את כל ההוצאות של הספורטאים המצטיינים ומאמניהם, ומספר התחרויות הפנימיות בתוך המדינה אינסופי.

"ואני לא מדבר על זה שמי שמתעסק באיגרוף עושה זאת במשרה מלאה. כשהגעתי לארץ הייתי צריך לחפש בנרות מקום שיסכים לקלוט אותי. הרי זה אבסורד שמאמן שעברו אצלו אלפי ספורטאים במשך חצי יובל, צריך לחפש מקום עבודה בתחום. הייתה הרגשה שיום אחד אתה למעלה ולמחרת אתה למטה".

לאחר שהתאקלם בישראל המשיך שטיינבוק בקריירת האימון שלו במועדון האיגרוף של מכבי נתניה, שם הוא משמש כמאמן ראשי כבר יותר מ-15 שנים. כדי להתפרנס הוא נאלץ לעבוד בעבודות שונות, אפילו כמאבטח. אבל על האיגרוף הוא לא היה מוכן בשום פנים לוותר.

"יש לי מתאגרפים מחדרה ועד תל-אביב", הוא מספר בגאווה. "אחד החלומות הגדולים שלי הוא להפוך את נתניה לאימפריית איגרוף. עם קצת השקעה ורצון של אנשים באזור, אני בהחלט מאמין שזה אפשרי". כשם שבילדותו ידע קשיים, כך גם בבגרותו הוא לא ליקק דבש. לפני כשנה הוא התבשר כי עליו לעבור ניתוח לקטיעת רגלו בשל מחלת הסוכרת שממנה סבל.

גם אחרי הניתוח שטיינבוק סירב להישבר. "מרגע שהבנתי שזו האופציה היחידה שעומדת בפניי, החלטתי שלא אתן לקושי הזה לפגוע בשגרת היומיום שלי", הוא אומר. "למדתי להסתובב עם רגל תותבת ולהמשיך את חיי למרות המגבלה הזאת".

לא חששת שקריירת אימון האיגרוף שלך תסתיים בעקבות כריתת הרגל?
"אפילו לא לרגע. ומי שמכיר אותי יודע זאת. אני אדם שלא מוכן לוותר לשום דבר. לא היה נעים לשמוע את ההודעה של הרופא, אבל זו החלטה שבאה כנראה מלמעלה ולא היה לי מה לעשות נגדה. תמיד צריך להסתכל על חצי הכוס המלאה.

"מבחינתי העבודה עם הנוער הבעייתי והקידום שלו היא התרופה האולטימטיבית. היית צריך לראות אחרי הניתוח את העצב על פניהם של המתאגרפים במועדון. הם כבר החלו לתכנן מעבר מיוחד לכיסא גלגלים כדי שאוכל להגיע ולאמן אותם. לראות את החניכים שלי מתייחסים אליי כמו לאבא זה לא היה דבר של מה בכך".

החום והמחנק במועדון האיגרוף הפועל במקלט הציבורי הוא בלתי נסבל. הריח החמוץ של הזיעה מתערבב בריח העובש. עושה רושם שהניחוח הזה הוא הדלק שמניע את שטיינבוק. הוא מתבונן בריכוז בקרב עיקש בין שתי נערות בנות 15 הנאבקות ביניהן. "אין לך מה להיבהל", הוא מרגיע. "זה רק נראה ספורט אכזרי, אבל כשנכנסים עמוק מבינים שיש בו כל כך הרבה מעבר".

זה נראה ספורט אלים לחלוטין.
 "זאת הטעות של הרבה אנשים. יש בספורט הזה כל כך הרבה דברים מעבר למכות. הטוהר והערכים שמסתובבים סביב הענף הזה הם אדירים ורק מבט מעמיק מאפשר לזהות אותם. אין עוררין על כך שזה ענף אגרסיבי, אבל גם בכדורגל ובכדורסל יש תיקולים ופאולים חזקים. לצערי, נוצרה לאיגרוף סטיגמה שלילית, והמטרה שלי היא לנטרל את הסטיגמה הזאת".

במהלך האימון ניגשים לשטיינבוק כמה חניכים צעירים שמבקשים להודות לו. "על זה אני מדבר". הוא מפנה את תשומת לבי. "רוב הילדים האלה הם יתומים, כאלה שאספנו מהרחובות כדי שיימנעו מקטטות ומפשע. אני מתפקד כמעין דמות אב עבורם. זה מה שממריץ אותי ונותן לי את הכוח להמשיך לעסוק באיגרוף".

איזה מסר חינוכי, אם בכלל, מעביר האיגרוף?
"הייעוד שלי כמאמן איגרוף, לפני כל ההישגים האישיים, הוא להפוך כל מתאגרף שלי לבן אדם טוב יותר. רוב החניכים שלי הם כאלה שבאים ממציאות לא פשוטה. מדובר בחבר'ה שגנבו, התנסו בסמים ודקרו. המקום הזה משמש להם מפלט מאותה מציאות עגומה בחוץ. בלעדיי, העתיד שלהם בסכנה".

ובכל זאת, איזו תועלת יש בענף הזה?
"העיקרון הראשוני שצריך להנחות את מי שמתחבר לאיגרוף הוא קודם כול לדעת להגן על עצמו. זאת זכות בסיסית שיש לכל אדם באשר הוא. מדהים לראות את אותם נערים שמגיעים אליי חפויי ראש ומתוסכלים ולאחר תקופה של עבודה משותפת הופכים לאנשים בעלי כריזמה וביטחון עצמי. גם סבולת לב-ריאה שלהם משתפרת פלאים יחד עם שיפור במהירות זמן התגובה. זהו שילוב של דברים שקשה לי למצוא בכל ענף ספורט אחר".

ועדיין, האיגרוף נחשב בישראל לענף זניח. מה הסיבה לכך?
"יש כל כך הרבה סיבות שאני יכול למלא איתן עיתון שלם. העיקרית היא חוסר הערכה בסיסית למאמנים. הנה, אשאל אותך שאלה. האם מישהו יודע מיהם המאמנים של המדליסטים האולימפיים של ישראל? מישהו שמע פעם על המאמן של אריק זאבי או גל פרידמן? גם אם כן, הזכירו אותם בשורה בעיתון.

"להבדיל אלף אלפי הבדלות, בבלארוס הועסקתי כמאמן איגרוף במשרה מלאה עם משכורת והערכה לעבודה שלי. כאן, מעבר לעובדה שאני מאמן בהתנדבות, נאלצתי לשלב בין שתי עבודות ולפעמים אף ביותר. עבדתי כמנקה וכמאבטח. זוהי המציאות, וברגע שמקבלי ההחלטות יבינו שהספורט הוא דרך חיים ופתרון לכל כך הרבה בעיות, אולי אז הענף הנפלא הזה יקבל סוף-סוף את הדחיפה שכל כך מגיעה לו".

רגע לפני שהוא פוסע בעזרת מקל ההליכה לכיוון דלת היציאה של המקלט, שטיינבוק מגלה מהו החלום הגדול שלו. "אני רוצה ללוות חניך שלי לאולימפיאדה. יש איזה שיר כזה שלפעמים חלומות מתגשמים. מלבד הבריאות, חשוב לי עד יומי האחרון להמשיך ולתרום לדור המתאגרפים הצעיר בנתניה ולהנחיל בהם ערכים חינוכיים.

"הזירה הזאת היא החיים שלי. את כל חיי נתתי ואמשיך לתת למען הענף הזה. אם יש משהו שיצליח לשמח אותי הוא שמישהו ירים את הכפפה, תרתי משמע, ויוביל את הענף הזה לעתיד מזהיר. יש כאן נערים רבים עם פוטנציאל גדול להגיע לאולימפיאדה. חבל שנפספס הזדמנות כזאת".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...