ראשי » מקומי » מרכז » תל אביב-יפו

מסיבת חייו: גיא מרוז חוגג 50 להיווסדו

טוב, זו לא הייתה בדיוק הפתעה (תודה למנשה סמירה ודנה ספקטור), אבל איזו מסיבה. כל ההכנות, הלחצים, התשבוחות והתודות למי שחגגו לי השבוע יום הולדת 50

גיא מרוז | 12/8/2011 7:28

תגיות: גיא מרוז

המדור מוקדש השבוע למובילי המחאה המתוקה ביותר במזרח התיכון. אני אוהב אתכם מקום ראשון ומצדיע לכם. יהי זכר הטעויות שלכם ושלנו ברוך.

והנה חידה: מה יקרה בשבת ואיפה?

מסיבת הפתעה

טוב, נתחיל בגילוי קורע לב. אני מטומטם. באופן סופי. אין צורך למחות או לנסות לסתור עובדה ברורה זו. אני מניח שחלק גדול מכם יודע את זה כבר הרבה זמן. גם אני עליתי על הסקופ, וזה לא פשוט לאיש בן 50.

חמישים

צילום: SXC

זהו בעצם לב העניין. אני חוגג בעוד שבועיים וחצי 50, שזה לא מעט זמן מצד אחד וגם לא (נשאר) הרבה זמן מהצד השני. לאור המאורע ששינה באופן ברור את ההיסטוריה ארגנה אשתי המדהימה, היפה והיחידה, מסיבה, כדי שגם העולם יחוש וייהנה מזיו פועלי. היא רק הלכה על הוורסיה החשאית, הסודית, זו שלא משתפת את בעל השמחה בהחלטה על המקום והתאריך, על ורסיית ההפתעה.

ההכנות, ההחלטה, הביצוע

כבר כמה חודשים שאנחנו מדברים בבית על האופן שבו אני רוצה לחגוג את היובל להיווסדי. ללא בושה, בלי להניד עפעף, הסברתי לאשת חיי שאני רוצה באופן ברור אירוע. אירוע שווה! צנעה ממני והלאה! הגעתי לגיל 50, זה לא היה פשוט, עברתי איזה חמש מלחמות מטומטמות, התחתנתי, התגרשתי, חזרתי, עזבתי, הגעתי! רק על עצם ההגעה אני רוצה פרס!

בקיצור אורלי, כך אני בבוקר שבת אחד לפני כחצי שנה, אני רוצה מסיבה גדולה. לא מנקרת עיניים, הכי טוב בבית, רק שיהיה מספיק יין.

ההכנות

אם לא הבנתם, נראה לי שהמצאתי ז'אנר חדש של מסיבות הפתעה: אתה יודע שעושים, אתה אפילו רומז שאתה רוצה, אבל אין לך מושג מי, מה מתי. אז זהו, תיקון קטן. לגבי העניין של "מי". בחודשיים האחרונים היה לי מין נוהג מנג'ס שכזה להטריד את הגברת המתולתלת מדי לילה בשאלה "האגבית" - תגידי, את משה את מזמינה? כי אני מאוד מחבב אותו.

אורלי: איזה משה עכשיו?

אני: נו משה, הוא היה אתי בפעוטון של חווה. אנחנו לא בקשר 49 שנה ושלושה חודשים, אבל מאוד חיבבנו אחד את השני כשהיינו בלול ביחד... ככה אמא שלי מספרת... את אמא שלי הזמנת, אגב?

בשלב הזה אורלי נהגה להסתובב לצד השני של המיטה ולנסות לחנוק את עצמה עם השמיכה. מה לעשות, נורא רציתי הפתעה, נורא היה לי קשה לא להיות בשליטה. השיא היה כששאלתי אותה אם הזמינה את שלום חנוך. כן, אני מעריץ שלו מגיל 16, וזה כמובן מחייב אותו לעמוד דום בכל פעם שאני מכבה נרות.

אורלי: לא, שלום חנוך לא יהיה. אתם גם לא חברים.

אני: לא הזמנת את שלום? אז מה את עושה כבר חודשיים אם שלום חנוך לא יהיה?

כפי שאתם מבינים, אחרי המשפט הזה סקס לא היה בלילה. אבל לא רק אני כמעט קלקלתי. תמיד הרי יש את הגאון שכמעט מחרב. קבלו אותו.

מנשה סמירה

היינו בשדרות רוטשילד, יום אחד לפני האירוע (שעדיין לא ידוע לי), מרצים בפני אנשי האוהלים ומנסים להסביר מחויבות חברתית מהי. תוך כדי דברי להט על ניצולי שואה רעבים, אני מקבל מסרון ממנשה סמירה, מנכ"ל הרשות השנייה, חבר ותיק של המשפחה ואיש שאני מת עליו בפרטי, בזו הלשון: מתי זה מחר ביפו?? אני מראה את ההודעה למתולתלת היפה ושואל - אז זהו? זה מחר ביפו? אגב, למה ביפו? (ישר אני מתלונן).

האישה השווה בעולם לא מתבלבלת לרגע, ותוך כדי הסבר על מצוקת ניצול שואה מהי, היא מודיעה לי כך:

אורלי: תקשיב, ותקשיב לי טוב! אין שום מסיבה מחר ביפו, אין!

אני: אז על מה מדבר סמירה?

אורלי: אין לי מושג, נתקשר אליו תכף ונבין. היום אני כבר יודע מה סמירה, שמתורגל בשאילתות, בהפרות של זכיינים, בתלונות אין-ספור, מה הוא עבר בעשר דקות מהרגע שבו טעה ושלח את המסרון. כ-40 אנשי צוות המטירו עליו הודעות, שיחות איומים, נדמה לי שגם נצר ממשפחת אלפרון נשלח לביתו על ידי עליזה אריה, העורכת המסורה, כדי שישלח מיד הודעת הרגעה על טעות כלשהי. וסמירה, ששקל ירידה מהארץ, ביצע.

אבל זה לא הסיפור! הסיפור הוא שגם לזה האמנתי!

אני כל כך רציתי להיות מופתע, שכנראה גם אם היו מתקשרים אליי ושואלים אותי באיזה צבע אני רוצה את הבלונים, הייתי מתרצה ומבין שמדובר בבלוני חמצן לחולי אסתמה שאורלי בדיוק תומכת בהם. וכאן מגיע סיפור המלפפונים שתאמינו לי, בדקתי, אין איש בעולם שערכו לו מסיבת הפתעה שהאמין לסיפור כל כך אידיוטי כמו שאני, בחפץ לב ובששון, קניתי כמו קרח ענוג באמצע המדבר.

המלפפונים

יצאנו מהצגה בקאמרי, יום שישי, בדרכנו (כאילו כך התברר) ליומולדת של אבא של אורלי במסעדה ביפו. עד כאן הכול בסדר, זה התאים לתאריך, לא נראה מוזר.

אורלי: אמא שלי שלחה הודעה שבדרך נקנה בנמל יפו מלפפונים חמוצים. בסדר?

אני: מלפפונים? בנמל? למה עכשיו?

אורלי: כי יש שם שוק מיוחד כמו בנמל תל אביב עם מלפפונים מעולים. מה אכפת לך? זה כמעט בדרך.
אני: ה"כמעט" הזה מפריע לי. למה אני צריך בדרך למסעדה להביא מלפפונים לאמא שלך? מה, היא בהיריון? כאילו אחלה, אבל היא כבר עברה את ה-40, לא? את כבר כמעט בת 40! למה צריך מלפפונים עכשיו??

אבל תאמינו או לא, גם לזה האמנתי. נסעתי, בעצבים מסוימים, אני מודה, לנמל יפו לקנות מלפפונים לאמא של אורלי. ואז ראיתי את דנה ספקטור יוצאת ממונית והעיוורון חדל. כן, דנה איחרה למסיבת הפתעה וכאילו חשפה את הקומבינה.

היא ניסתה לעשות הכול כדי לכסות על "המחדל הביטחוני" הנורא, הסתכלה חצי דקה לשמים כמחפשת ציפור, שאלה שאלות מבריקות כמו מה אתם עושים כאן וכאלה, אבל בדיעבד אני אפילו מודה לה כי היא עזרה לי "להחליק" את השוק ולהתחיל להפנים שהאירוע, שכל כך רציתי בעצם, קורה. מוקדם משתכננתי, אבל קורה, ונכנסתי עם האישה שאני מעריץ ואוהב, בלי מלפפונים, למסיבת חיי.

התשובה: כנראה בכל הארץ, ובענק.

gmeroz@maariv.co.il