ראשי » מקומי » שפלה » חולון ובת-ים

"מצידם שנירקב פה": במאהל בבת ים מאבדים סבלנות

מאהל מחאה הוקם לפני כמה ימים מול בניין עיריית בת ים. קברניטי העיר מוזמנים להתעניין בגורלה של אידית ביטון, אם חד-הורית העובדת בשתי עבודות, שנזרקה לאחרונה מביתה, או לשוחח עם שאול פרץ, שעובד מבוקר ועד ליל ופשוט לא מצליח להחזיק את הראש מעל המים

המחאה החברתית ברחבי המדינה ממשיכה להכות גלים ולפני כמה ימים הגיעה עד לפתח בניין העירייה, כאשר ביום ראשון בלילה הקימו כתריסר מתושבי העיר מאהל ברחבה הסמוכה לבניין.

המניעים אינם פוליטיים וגם לא חברתיים, לא תמצאו שם סיסמאות מודפסות או שמחה של מדורת שבט. כן תמצאו שם מספר תושבים עייפים שנזרקו מדירותיהם, ולהם באמת שאין איפה לגור.

עבורם האוהל מול בניין העירייה הוא הבית. אותם מפונים, שרובם התגוררו בעיר בדירות מטעם עמיד, פונו משום לאחר שחלקם הוכרזו כפושטי רגל, וחלק פשוט לא עמדו בקריטריונים של הוועדות השונות.

אידית ביטון, תושבת העיר בת 43, הסכימה לחשוף את סיפורה האישי, שהביא אותה למצב בו הכתובת החדשה של ביתה היא למעשה האוהל מול העירייה. לאידית שתי בנות, האחת בת 26, שמתגוררת בעיר בדירה שכורה וקטנה עם בעלה ושתי בנותיה, כלומר נכדותיה של אידית.

הבת השנייה (14) התגוררה עימה עד לתחילת השבוע. כעת, לאחר שנזרקו מהדירה בה התגוררו, היא עברה לביתה של אחותה הגדולה. "אני מגיעה מרקע מאוד קשה של סבל במשך שנים רבות", היא אומרת. "הרבה מאוד אנשים מכירים אותי".

איך הגעת למצב שאת ברחוב?
"ביום ראשון בבוקר נזרקתי מהדירה שלי ברחוב ניצנה בבת~ים. אני התגוררתי שם בשכירות. לפני כעשרים שנה הפגנתי בגן העיר יחד עם כמה נשים נוספות וישנו שם באוהלים במשך כחמישה חודשים. אז הבטיחו לי שיטפלו ויעזרו. מאז אף אחד לא עזר".

כדי להבין עד כמה מצבה

של אידית מסובך, יש לחזור לילדותה. הוריה היו מכורים לסמים קשים ורצונה העז לצאת מהבית הביא אותה להתחתן בגיל 17 וללדת כמעט מיד לאחר מכן את בתה הבכורה. "זאת הייתה תקופה קשה מאוד", היא משחזרת ."חיפשתי חום ואהבה ועשיתי טעויות שאסור היה לי לעשות".

מה גרם לך להפגין אז?
"המצב אז היה קשה מאוד, אבל לא כמו היום. הפגנו במשך חמישה חודשים ורק לאחר מכן התחילו לעזור לנו, אבל ככל שהזמן עבר העזרה לא הייתה אותו דבר. פעם הרווחתי 5,000 שקלים אבל המצב כיום אחר לגמרי".

את עובדת?
"כן, אני עובדת כבר תשע שנים בחברת כוח אדם כעוזרת לקשישים ומשתכרת כ~2,000 שקלים בחודש, ומקבלת עוד כ~1,200 שקלים מביטוח לאומי.

"אני עובדת בעוד עבודה שמשלמת לי 'שחור' כדי שהכסף לא ייבלע לי בחובות ואני אוכל להתקיים. הדירה שבה התגוררתי עד לתחילת השבוע הייתה בגודל של 37 מ"ר, ומשם פינו אותי. אין לי כיום לאן ללכת. הגעתי למצב הגרוע ביותר שיכול להיות".

איך בתך הקטנה מתמודדת עם העניין?
"היא עברה להתגורר עם אחותה הגדולה בדירה הקטנה שיש לה פה בעיר. גם ככה צפוף שם. היא פשוט מתביישת להגיע לפה. היא צריכה להתחיל בחודש ספטמבר את הלימודים והיא אמרה לי 'אמא, אם אני אהיה איתך כאן באוהל יראו אותי. איך אני אלך לבית הספר? אני מתביישת'. אני כל כך מבינה אותה, היא מאוד בוגרת לגילה ומאוד תומכת בי ומבינה את המצב הקשה שלנו".

כאשר אני מבקש ממנה להראות את האוהל בו היא לנה מיום ראשון בלילה, אידית מציגה אותו כשדמעות גולשות על לחייה. "יש לי עובדת סוציאלית במשך 11 שנים", היא מספרת, "שמה עופרה סמואל, היא יודעת עד כמה המצב שלי קשה ועוזרת בכל מה שהיא רק יכולה.

"אני מאוד מקווה שכל מי שיכול לעזור יעשה את זה. אני לא רוצה שהילדה שלי תעבור את מה שאני עברתי. החובות שלי לבנק הם בסדר גודל של כ~150 אלף שקלים. אני מתחננת בפני הבנקים שיאפשרו לי לקחת משכנתה כדי שיהיה לי בית, ולו הקטן ביותר. אני אישה עובדת שמעולם לא נרתעה מעבודה קשה. אני עובדת בשתי עבודות כדי להתפרנס, רק שיאפשרו לי לגור בבית".

אידית מספרת כי ביום שני בבוקר היא פגשה את שלומי לחיאני, ראש העירייה, כאשר הוא הגיע ללשכתו שבבניין העירייה. "שלומי מכיר אותי והיה בהלם כאשר הוא ראה אותי ברחוב. הוא שאל אותי מה אני עושה פה ואמרתי לו בכאב שזה המצב, אין לי איפה לגור, אין מקום משלי, ואני נזרקתי לרחוב. שלומי מכיר אותי טוב כי בעבר עבדתי במסעדה של אח שלו. הוא יודע שאני עובדת בכל מה שייתנו לי".

ביקשת ממנו שיעזור לך?
"כן, אמרתי לו שאני מבקשת שייקח את הנושא שלי וינסה לעזור לי. הוא נמצא בראש המערכת. הוא יכול להזיז דברים, לזרוק מילה, להעביר את התיק שלי לטיפול. אני לא רוצה להגיע למצב שאני מוכרת את עצמי. אני חסרת אונים היום. לחיאני אמר 'מה שאני יכול אני אעזור', בינתיים אף אחד לא הביא לנו אפילו כוס מים. כלום. בעוד חודש ימים הבת שלי תתחיל את בית הספר ואפילו כסף לעפרונות אין לי".

עד מתי תשבי כאן עם האוהל?
"עד שיפתרו את הבעיה שלי. עד שיתנו לי מקום לגור בו. זה לא יכול להיות שהמדינה לא תעזור לי. אני עובדת, מתפרנסת, משלמת את כל החובות שלי למדינה. שביבי נתניהו יגיע לפה ויראה את הכאב שלי. אני אשב כאן בחום של אוגוסט ובקור של ינואר כי אין לי לאן ללכת, פשוט אין לי".

שני תושבי בת ים נוספים שהגיעו לרחבת העירייה והקימו אוהל היו שאול פרץ (41) ועופר (44). השניים, מכורים לסמים בעבר שנמצאים מחוץ למעגל הסם כבר למעלה מעשור, עומדים על סף סילוק מדירותיהם בעיר השייכות לעמידר.

פרץ עובד כבר 13 שנים בעיריית תל אביב, ומפרנס את שתי בנותיו בנות השש שגרות עימו. "רוצים לפנות אותי מדירת העמידר בה אני גר", הוא מספר. "אין לי לאן ללכת. נכון שבעבר עשיתי טעויות, אבל אני כבר הרבה שנים מעבר לזה.

"אני נקי, עובד בצורה מקצועית 13 שנים ובכל זאת אני לא יכול להתקיים בכבוד. הבנות שלי פה איתי ואני לא מתכוון לעזוב את המקום. אנחנו באים ואומרים בצורה חד~משמעית שהחברה בישראל קורסת. אנחנו אנשים שעובדים, ועובדים קשה, אבל לא מצליחים להתקיים. החיים שלנו מאוד קשים".

תן דוגמה.
"לכל מקום שאני הולך עם הבנות שלי אני מחשב כל הוצאה של שקל. פשוט ככה. אני יודע שאם אני אקנה להן משהו אחד מעבר למה שאני יכול להרשות לעצמי, לא יהיה לי כסף במהלך החודש לקנות אוכל הביתה. עד כדי כך. אי אפשר לחיות בתנאים האלה".

גם מצבו של עופר אינו טוב, בלשון המעטה. "אני מגיע למצב שאני חושב שאולי הפתרון הוא שצריך לשבור את הכלים. לעשות משהו שאנשים יבינו את הכאב שלנו. ללכת לעירייה ולא להתפנות משם עד שימצאו לי פתרון, שיעזרו לי. זה התפקיד שלהם. אני רואה אותם מגיעים בכל בוקר לעבודה ופשוט לא אכפת להם מכלום. לא אכפת להם מהתושבים שבחרו אותם, שנמצאים היום זרוקים כמו כלבים בחוץ. כאילו הבעיה שלנו לא נוגעת אליהם בכלל. מצידם שנירקב פה".

תגובת עיריית בת ים: "בעייתה העיקרית של הגב' ביטון הינה דיור – נושא אשר נמצא באחריות ובסמכות משרד השיכון. העירייה פעלה במרב המאמצים לסייע בידה על מנת שתקבל את המענים המקסימאליים. צוות האגף לשירותים חברתיים בעירייה ימשיך לסייע בטיפול ובליווי המקצועי השוטף ככל שיידרש".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...