להרוג את הזמן: מלכודת דבש ושמה קניון
משפחות שלמות פוסעות בקניון כדבוקות של חיילים ומחפשות להעביר שעה-שעתיים במינימום נזק. ככל שחולף הזמן גובר כוחו ההרסני של השיטוט ההזוי על תחושת הכיף. ולמה אני נחשב המשוגע היחיד בארץ
משפחות-משפחות הם פוסעים כדבוקות של חיילים. המטרה היא להעביר שעה-שעתיים במינימום נזק. אך ככל שחולף הזמן גובר כוחו ההרסני של השיטוט ההזוי הזה על תחושה כלשהי של כיף, שאולי פיעמה אצל מי מהם כשנכנסו אל הקניון.
"ילדים, אולי תרדו ממני?!", הוא גוער בהם. "כבר קניתי לכם כל מה שרציתם, אז מה אתם רוצים עכשיו?!"
"רוצים מקדונלד'ס".
"אבל תראו איזה תור יש שם". מבטו המיואש נשלח לצדדים, כמו טובע המחפש קש להיאחז בו.
אור נדלק בעיניו. הנה, הוא מצא קש: "אולי פיצה?"
"אני לא אוהבת פיצה".
"אני כן אוהב. פיצה. כן, פיצה, אבא. פיצה".
"אז אני לא אוכלת. תודה". היא נעצרת, ומישהו כמעט נתקע בה.
"אל תעשי לי טובות. אבל דעי לך שאת לא מקבלת שום דבר ממה שקנית היום".
היא שומעת את האיומים ופניה נופלים, והיא עוזבת את ידו של אביה ומתרחקת. עד שהוא טורח להסב ראשו לאחור והיא כבר נעלמה בתוך ים האדם הגודש את הקניון.
אולם אף אחד אינו מתרגש. לאן תלך? הקניון הוא מלכודת דבש אחת גדולה. כולם יוצאים ממנה, בסופו של דבר, דביקים ומיוזעים, למרות המיזוג המקפיא.
"אבא, לא אמרת שנאכל פיצה? אז למה אתה עומד בתור למקדונלד'ס"?
"די. במקום לשאול שאלות לך תחפש את האחות שלך... עד שתמצא אותה אולי יגיע התור שלנו".
2. שעת צהריים בשדות שבין בצרה לרישפון. אני המשוגע היחיד שרץ, ככל הנראה, בשעה זו בין חדרה לגדרה. בימי קיץ אלה מתעטפות החורשות בשרון בשתיקה אביכה. עצי האיקליפטוס עבי הגזע מניעים את ריבוא עליהם ברוח הצהריים המתעוררת, כמו היו רקדניות מחול עייפות. את השתיקה, העוטפת את השדות המתעלפים, קוטעת קריאתם הצורמת של העורבים. נראה כי תלבושתם השחורה כלל אינה מפריעה להם לנהל חיי חברה פעילים גם באמבטיה המהבילה שבה הם מרחפים.
הברושים והאורנים, הסדורים בשורות בין הפרדסים ומטעי האפרסמונים, משתדלים לעמוד זקופים בשמש הקופחת. מצולקי ענפים, מקצתם שרופי גזע, אינם מוחלים על כבודם ומתעקשים להטיל את צלם הקטוע על חלקות קוצים ושבילים נידחים, באין איש מלבדי שיעבור בהם.
אך הנה הפתעה. טנדר פתוח, מכוסה אבק, מתקרב באטיות אל שורת עצי הברוש והאורן. מתוכו קופצים שני פועלים, המחליפים ביניהם צעקות בשפה מזרח-תיכונית מוכרת. כתובת דהויה על דלת הטנדר רומזת כי מדובר דווקא בחברת גיזום עצים כשרה למהדרין.
אחד
האורן המובס כורע כמעט ללא מאבק, נופל ליד שורה של עצי הדר. אשכוליות בוסר מציצות בין העלים, מבועתות מגורלו של האורן. אני עוצר מריצתי ונעמד כדי לצפות במחזה. אחר כך מפטיר אנחה וממשיך לרוץ. אולי אינכם יודעים זאת, אבל בכל יום נכרתים בשרון עשרות עצי נוי. איקליפטוסים, ברושים, אורנים. שורות-שורות של עצים בוגרים שניטעו פעם כדי להגן על הפרדסים מרוחות החורף נופלות.
מסורים תאבי זלילה מבתרים אותם לבולי עץ. מישהו משלם כסף טוב על בולי עץ. מישהו שיודע רק לכרות, אך לעולם לא לנטוע עצים חדשים. וכך, בכל יום יש לי קצת פחות צל בשעת הריצה וריח שרף חריף מגרה אותי לצעוק על מישהו. אבל על מי?
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם