למה עכשיו? כל הסיבות לפרוץ המחאה דווקא בקיץ 2011
מהחופש של הסטודנטים עד "עונת המלפפונים" של התקשורת. מעליית מחירי הקוטג' ועד "ילדי הנרות". במלאת חודש למחאה החברתית הגדולה, כל הסיבות לכך שפרצה דווקא עכשיו
זה היה סיפורו של מאהל הדיור שהקימו בכיכר אנטין פעילי תא חד"ש באוניברסיטת תל אביב בתחילת שנת הלימודים האחרונה, בדרישה לפתרון מצוקת הדיור של סטודנטים. כמותו ראינו בעיר ובארץ עוד רבים וטובים בשנים האחרונות, סיפורים של מחאות דיור או מחאות כלכליות-חברתיות שלא הצליחו לפרוץ כמאבקים כלל-ארציים לשינוי השיטה.
היעדר המחאה, למרות יוקר המחיה והשכר הנשחק, התבטא בריאיון שנתן ראש הממשלה בנימין נתניהו במרס האחרון, ובו התגאה בכך שישראל היא המדינה היחידה באזור שאין בה מהומות או מחאה. "אנחנו המדינה היציבה היחידה באזור", אמר נתניהו, "שבה כולם שווים תחת החוק, שיש לה צבא חזק, בגלל שיש לה חברה חזקה".
לא עברה חצי שנה מאז הנאום, ואמרותיו של ראש הממשלה נראות תלושות מתמיד. בימים אלה מתמודד ראש הממשלה עם המחאה הכלכלית-חברתית הגדולה ביותר בתולדות המדינה, שיש המכנים אותה מהפכה, ואשר התחילה מאוהל אחד בשדרות רוטשילד. מה קרה הפעם? למה דווקא עכשיו, עם האוהל הזה, הצליחה המחאה להתפשט כמו אש בשדה קוצים?
מפתיע, אבל כן: כמו בכל שרפה בשדה קוצים, גם במאבק למען צדק חברתי הקיץ משחק תפקיד לא מבוטל, ויש למנותו כאחת הסיבות הראשונות להצלחת המאבק.
דרי המאהלים, שמתמודדים עם חום קיצוני, לחות ומקקים, אולי לא יסכימו עם הקביעה הזו - ועדיין, האקלים הנוכחי הוא כמעט אידאלי למהפכות ומחאות, ומאפשר בילוי של ערבים ארוכים ברחוב ובאוויר הפתוח.
יש לציין כי החולצות הרטובות והפנים
זו גם העונה שבה סטודנטים רבים נאלצים לעבור דירות ולחפש לעצמם מקום מגורים במעין משחק "כיסאות מוזיקליים" אכזרי, שמחדד את המצוקה, את השרירות והכוח של בעלי הבתים, ואת הצורך למחות על כך.
כנראה לא בכדי פרצה המחאה - שלכאורה עוסקת בבעיות שנוצרו במשך שנים - דווקא במשמרתו של בנימין נתניהו.
"אחד מההסברים לכך שמחאה פורצת ברגע נתון מתייחס למה שנקרא מבנה ההזדמנויות הפוליטיות", מסבירה פרופ' תמר הרמן מהאוניברסיטה הפתוחה ומהמכון הישראלי לדמוקרטיה. "יש אלפי מונים יותר מחאות שלא היו פחות צודקות, אבל לא הצליחו פשוט כי לא התקיים סביבן מבנה הזדמנויות מתאים. לפעמים הוא נוצר אחרי טראומה לאומית גדולה, ולפעמים כשיש הרגשה שההומוגניות של האליטות מתערערת, כשיש בתוך האליטות חילוקי דעות שמאפשרים לציבור להיכנס ברווח ביניהן, וכשגורמים באליטה מתחילים לדבר ישירות אל הציבור מעל ראשי ההנהגה הנבחרת.
"מדובר גם במצב שבו הנכונות של המדינה לדכא מחאה ולאכוף בכל מחיר את הסדר הציבורי הקיים יורדת כי יש אתגרים אחרים שבשבילם היא צריכה לגייס את הציבור, ולכן היא לא רוצה לפעול נגדו בכוח. כנראה שזה מה שקורה עכשיו. הייתה תחושה שהממשלה עוסקת בעיקר בהתמודדות עם ספטמבר, ויש מפלגת אופוזיציה ראשית שיוצאת נגד הממשלה כל הזמן, פחות על נושאים ספציפיים ויותר על שאלת היכולת של הממשלה להנהיג ולפעול".
למצב זה מצרפת הרמן גם את אי הנחת הציבורית הגוברת ממשנתו הקפיטליסטית של ראש הממשלה, ולחלופין, מקשרי הון-שלטון, שהתגלו הן בפרשות השחיתות האחרונות; הן במאבק סביב ועדת ששינסקי ותמלוגי הגז; והן בחתונה של משפחת תשובה, שנעשתה על קרקע ציבורית ושאליה הגיעו בכירי המשק וההנהגה הפוליטית.
אי הנחת הזו תדלקה בתקופה האחרונה את מחאת העובדות הסוציאליות, הרופאים, הקוטג', ואפילו - אפשר לומר - את המחאה בתל אביב וסביבתה נגד הרפורמה בתחבורה הציבורית. לאט-לאט האצבעות כולן מופנות כלפי הממשלה, שכאמור נתפסת כחסרת מנהיגות, כידידת ההון, וככזו שזקוקה לפטריוטיות וללכידות חברתית לקראת האתגר המדיני הצפוי בספטמבר, ולכן לא יכולה להילחם במחאה בכוח.
גם התקשורת להוטה יותר ל"אקשן" בקיץ, "עונת המלפפונים" של העיתונות, שבה הכול "רדום" יותר, ויש פחות חדשות (בהנחה שלא פורצת מלחמה, והיא לא פרצה, בינתיים). לצד זה, עוזי בנזימן, עיתונאי ועורך "העין השביעית", טוען שהתקשורת בארץ נמצאת זה זמן מה במצב של שאט נפש מהממשלה, והיא שמחה לפרוק את התסכול שלה דרך המחאה החברתית.
"תקשורת דעתנית היא מטבעה ליברלית", טוען בנזימן. "זה קשור לעובדה שהמקצוע הזה מושך אנשים דעתניים, עם מוטיבציה לתקן את העולם. לכן כשפורצת מחאה כזו עם קייס טוב שמעוגן במצב קיים, ויש דגל להניף, וזה דופק את הממשלה - אז המצב טוב. מאז גולדה העיתונות למדה להיות ביקורתית כלפי ממשלות, ואולי יש לעיתונאים גם חשבונות עם הממשלה הזו ספציפית בגלל החוקים שהיא מעבירה, אז היא יכולה לתפוס פה טרמפ כדי לחדד את המסרים נגד הממשלה".
בנזימן אף מציין שאין להתעלם מכך שרבים מהעיתונאים עצמם הם בני אותו מעמד שיוצא לרחובות, ומכאן שההזדהות שלהם עם המחאה גבוהה. "דור העיתונאים, שהוא חוט השדרה של התקשורת בכל חלקי המדיה, הוא הדור שיושב באוהלים האלה - פיזית או וירטואלית. אני יודע שהרבה עיתונאים נמצאים שם כל הזמן לא רק כדי לסקר אלא גם כחלק מהעניין, עד כדי כך ששניים מהם נעצרו לפני שבועיים (גילוי נאות: כותב שורות אלה הוא אחד מאותם שניים, ח"מ). זו השכבה שמתוכה פורצת המחאה, ולכן אתם מזדהים אתה".
בשבועות האחרונים נשמעו לא מעט ביקורות על אופי המוחים (תל-אביבים, שמאלנים, אשכנזים). עם זאת יוסי יונה, פרופ' לפילוסופיה של החינוך, טוען שדווקא זהות המוחים הועילה למאבק.
"זו אולי הפעם הראשונה בהיסטוריה של ישראל שנשברה החלוקה המסורתית של ישראל הראשונה שמדווחת על ישראל השנייה", אומר יונה, ממייסדי הקשת המזרחית הדמוקרטית. "העובדה שהמחאה הזו בתחילתה נתפסה כמחאה בורגנית, לבנה, עשתה עמה חסד. הציבור שיצא לרחובות הוא לא ציבור שסובל מדה-לגיטימציה אוטומטית מעצם היותו מקופח, ולא ציבור שרגילים להאשים בזה שהוא עצלן, פרזיט, בטלן ודברים מהסוג הזה. בעבר הייתה מערכת סטראוטיפים מן המוכן שאפשר היה להפעיל נגד הציבור המוחה, בין אם זה נגד מזרחים בוואדי סאליב והפנתרים השחורים, ובין אם זה נגד יוצאי חבר העמים שמחו על מצוקת הדיור בתחילת שנות ה-90".
לדברי יונה, צריך "לשמוח" על כך שמצבו של מעמד הביניים הידרדר כל כך עד שגם הוא מוכן לצאת למחות. "אנשים לא מבינים את הדבר המאוד-מאוד פשוט, שמעמד ביניים ומדינת רווחה זה היינו הך. מדינת רווחה היא מדינה שמתחזקת את שכבות הביניים, לא מדינה של עניים מסכנים, וכשהמדינה הזו נשחקת אין פלא שהיא מקעקעת ומכרסמת במעמד הביניים עצמו. עכשיו הוא מוצא את עצמו בקו אחד עם השדרות העניות של החברה, אם כי יש לציין שעדיין המצב של דרום העיר גרוע יותר מצפון העיר".
דבריו של יונה מתחברים לנתונים הרבים שפורסמו בשנים האחרונות, בעיקר בעיתונות הכלכלית, על מצבו החומרי של מעמד הביניים. כ-40 אחוזים מבני המעמד הזה, הראו סקרים שנעשו לאחרונה, לא יוכלו להתמודד עם הוצאה חד-פעמית של 8,000 שקל. כשני שלישים מהעובדים בארץ משתכרים פחות מהשכר הממוצע במשק, ושכר המינימום נשחק מבחינה ריאלית עד כדי כך שקשה להתקיים ממנו.
בדוח של מכון המחקר של הכנסת מ-2008 כבר נכתב כי הממשלה מזניחה את תחום הבינוי והשיכון עד כדי כך ש"המשך מגמה זו עשוי להביא להתמרמרות חברתית ולהמשך התרחבות הפער החברתי". "מעמד הביניים מוצא את עצמו בתוך צבט, שבו מצד אחד יש הוצאות ביטחון והוצאות התנחלויות, שאפילו אין עליהן דיור ציבורי, ומצד שני הממשלה מתמידה בהפחתות מסים על ההון באופן שמתיר את הרסן של השוק החופשי", מסביר ד"ר שלמה סבירסקי, המנהל האקדמי של מרכז "אדוה".
"התשובות של השוק החופשי בהכרח לא יכולות לספק אותנו, כי הן תמיד ילכו לכיוון העשירון וחצי העליונים, שב-20 השנים האחרונות יוצרים לעצמם סטנדרטים חדשים למחיה ולקיום, ומשאירים מאחור את כל השאר. השאר הוא האנשים שעכשיו יוצאים למחות".
כשפרץ גל המהפכות בעולם הערבי, היו שהסתכלו עליו כאן בסקרנות ובחשש, אבל כמעט אף אחד לא חשב שהתופעה תגיע עד לתוככי החברה בישראל. אחרי שההתקוממויות העממיות ומחנות האוהלים במרכזי הערים הדביקו גם את יוון, ספרד ומדינות אירופיות אחרות - זה קרה גם בארץ.
"אין ספק שיש בעולם תקופות המאופיינות בגאות של גלי מחאה", אומרת פרופ' הרמן. "כך היה ב-68', זה היה ב-81' סביב העניין הגרעיני ונושאים אחרים, ועכשיו אנחנו שוב בתקופה שבה מחאת רחוב חזרה לאופנה. אנשים במאהלים בארץ אולי לא אומרים שמה שהם עושים זה אותו הדבר כמו כיכר תחריר, אבל בתת-מודע שלהם הם משווים: אם זה עבד שם - גם אנחנו יכולים".
בין המטיילים בשדרות רוטשילד בתקופה האחרונה נמצא גם הפרופסור להיסטוריה של המזרח התיכון ג'ואל ביינין, מאוניברסיטת סטנפורד בארצות הברית, שהיה עד לאחרונה ראש החוג למזרח תיכון באוניברסיטה האמריקנית בקהיר, וכתב ספרים רבים על המאבקים החברתיים במצרים עוד לפני המהפכה.
ביינין אומר שהופתע לראות במקום שלטים שמתייחסים ל"תחריר בתל אביב", ולשמוע מפגינים מתראיינים לכלי התקשורת ומדברים על ההשוואה באופן ישיר. "לא ככה מדברים בישראל בדרך כלל", אומר ביינין. "אולי לא כולם כאן יודו שיש להם מה ללמוד מהמצרים, אבל הסיסמה של צדק חברתי שהועלתה במדינות הערביות והדרישה שביבי יעזוב הן בפירוש דומות. גם הטקטיקה של הקמת האוהלים בלב העיר דומה.
"עם זאת, יש כאן גם תהליך הפוך למה שקרה במצרים. שם האנשים יצאו לרחוב סביב מחאה פוליטית, נגד מובארק, ורק עם הזמן, ואחרי הפלת השלטון, נוספו הדרישות החברתיות כמו העלאת שכר המינימום וקביעת שכר מקסימום. זה מעבר טבעי, מדרישה לדמוקרטיה להבנה שדמוקרטיה מחייבת צדק חברתי. כאן נראה שהמפגינים מאוד נזהרים מלעשות את הצעד המתבקש, ולדבר נגד ההתנחלויות והכיבוש, וזה מהלך הרבה יותר מורכב.
"מצד שלישי, גם שם וגם כאן המאבק הוא על בסיס דומה - התנגדות לנאו-ליברליזם שארצות הברית מקדמת בכל העולם, ובמיוחד באזור הזה, וזה משותף למצרים, לרשות הפלסטינית, לירדן, למרוקו ולישראל באותה מידה".
אם המפגינים מהססים להודות בקשר של המאבק בארץ לבין זה שבמצרים, הרי שלדמיון לכיכר פוארטה דל סול במדריד כמעט אף אחד לא מתכחש. כבר בשבוע שלפני המחאה אמר ל"זמן תל אביב" אחד ממארגני המאהל, עדי אזולאי, שזה מקור ההשראה שלו ושל דפני ליף. מאז חלחלו דפוסי הפעולה, ההצבעות, תרבות הדיון ונפנופי הידיים של האספות העממיות במדריד עמוק לתוך שגרת החיים ברוטשילד, לא מעט בעידודה של איה שושן, סטודנטית שחזרה ממדריד הישר לתוך המאבק בתל אביב.
שושן יצרה קשר בין התנועות בארץ ובספרד, וכבר דאגה להעברת סרטוני תמיכה בין הצדדים, ובשבוע שעבר נבחרה כאחת משתי המנהיגות של מאבק רוטשילד על ידי האספה העממית. "כמו במדריד, גם כאן יש התארגנות ראשונה מסוגה של מעמד הביניים, שלא מהסס גם להצטרף ולחבק את המעמדות הנמוכים יותר, שנלחמים על דיור ציבורי ושבונים סולידריות בין השכבות", אומרת שושן. "בין אם זה במודע ובין אם לאו, המסר שאומר שהמון בני אדם שיוצאים לרחוב עם דרישות הם גוף עם כוח נתן לכולם כאן את התחושה ששינוי הוא אפשרי".
אי אפשר להתעלם מכך שהמחאה פרצה, צמחה, ועדיין מתמקדת בלב לבה של תל אביב. העובדה שמספר צעדות ותקריות אלימות פרצו בשבועות האחרונים סביב מגדלי אקירוב ומגדל גינדי בפינת אבן גבירול ושאול המלך, ושבשבוע שעבר אף הוקם מאהל מחאה בכניסה למגדל נווה צדק, אולי מייצגת את התסכול הגובר בשנים האחרונות בקרב תושבים ממה שנתפס כתהליך הפיכתה של תל אביב לעיר לעשירים בלבד.
בחודשים האחרונים אף הלכו המגדלים ו"סגרו" על התושבים: בנייתם של המגדלים באבן גבירול ובפרישמן-דיזנגוף קרובה לסיום, ולפני שבועיים התחילו העבודות במתחם השוק הסיטונאי, בו יקום פרויקט גינדי המפואר.
לישיבת המועצה בנושא הדיור ביום שני שעבר הגיעו כ-200 תושבים זועמים שפרקו את תסכולם בצעקות על רון חולדאי, ויותר מ-20 מהם הוצאו מהאולם על ידי סדרנים ושוטרים.
"מה שמרגיז אנשים במגדלים האלה הוא שכמעט ולא נבנה בעיר שום דבר אחר", אומר הבלוגר המקומי יואב לרמן. "מאחר שמסיבות רבות קשה לבנות דברים חדשים בעיר, אז כשיזם כבר מצליח לבנות הוא בונה רק את הדבר הכי יקר שיש, בשביל להרוויח פרמיות. אם היו נבנות פה שכונות חדשות בכמות מספקת, המגדלים לא היו מפריעים לאף אחד".
הבלוגר לרמן מעריך שזרעי המהפכה נזרעו לפני מערכת הבחירות העירונית של 2008 ובמהלכה, אז הוקמה תנועת עיר לכולנו וקצרה הישגים נאים בדמות חמישה חברי מועצה. האג'נדה שלה דומה במידה רבה לתביעות המוחים בקיץ הנוכחי, כגון דרישות להגבלות על שכר דירה ולדיור בר השגה.
"כשאתה מסתובב ברוטשילד ומסתכל על הפרצופים שם אתה מוצא הרבה אנשים מהגרעין של הפעילים של עיר לכולנו בבחירות", אומר לרמן. "הקמפיין שלהם בתקופת הבחירות הנביט הרבה אנשים שהיו פסיביים קודם, ובלי קשר למה שקרה לתנועה הזו אחר כך - זה בא לידי ביטוי בשטח. אנשים בעיר נעשו יותר רגישים חברתית, ולכן מתעוררים קצת לפני כל השאר, עושים קצת יותר, מאמינים יותר. זה חלק מהכוח החדש שיש עכשיו בתל אביב".
אולי ברוח זו, ולא במקרה, עמוד השער של אתר המאבק, J14, נשא בשבוע הראשון לקיומו את הכותרת הגדולה "מדינה לכולנו" - לפני שהוחלף לאחרונה ב"העם דורש צדק חברתי".
"מחאות בכזה קנה מידה תמיד מובלות על ידי אנשים בגילים האלה", אומרת פרופ' הרמן. "באירופה בגיל קצת יותר צעיר, כאן בסביבות 30-27, כשאתה עוד לא ממוסמר באופן כבד על ידי קריירה ומשפחה".
לדבריה, דור הצעירים הנוכחי מתעורר אחרי עשור שלם של ירידה במחאות הרחוב. "במובנים מסוימים המחאה הגדולה האחרונה כאן הייתה סביב ההתנתקות, והיא הייתה סוג של מסמר בארון המתים של המחאות מסוג זה כי למרות המוני האנשים שהוציאו, והפעולות שעשו, המדינה הייתה נחרצת ועשתה מה שהיא רצתה. מאז עברו שש שנים, ובכל מקום בעולם יוצאים לרחובות, אז לצד שאר המרכיבים זה שוב התאפשר".
לצד זה, יש כאלה שלא חמקה מעיניהם העובדה שבני ה-30 של היום היו בני 15 בערך ברצח רבין, ותל-אביבים רבים מהם ללא ספק בילו זמן ניכר סביב תרבות הנרות בשנה ומשהו שלאחר הרצח. בשבוע שעבר אביב גפן, אחד מסמלי אותה תקופה, הופיע בעצרת המאבק בירושלים.
בריאיון שנתן לעיתון "הארץ" בשבוע שעבר אמר גפן שהוא מזהה בקרב המוחים את הקהל "שלנו" משנות ה-90. "אני מסתובב ברוטשילד, ולא סתם רואה שם סיסמאות מתוך השירים שלי", אמר גפן. "זה דבר שהתבשל המון-המון זמן והתגבש לידי דבר עם ווליום אדיר... זה בדיוק הקהל שלי, והזעקה שלהם היא הזעקה שלי. יש פה אמירה מוצדקת שכולם מאמינים בה: שבני דורי, ולא רק הם, עובדים, חרוצים, רוצים לחיות חיים רגילים ואין באפשרותם. בקיצור, אלה אנשים בלי עתיד".
"מה שהתגבש כאן הוא מחאה חסרת תקדים", מסכמת הרמן. "זו מחאה שהיא לא מאוד ספציפית מבחינת קהל היעד, והיא לא מאיימת ישירות על שום מגזר, אלא מכוונת את חציה ישירות אל ראש הממשלה. היעדים עדיין אמורפיים, וכולם יכולים להתחבר לדרישה לצדק חברתי. אם הם יצליחו גם לכונן מסמך יסוד מוסכם, זה יהיה פורץ דרך בפוליטיקה הישראלית".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם