"חלק בי הלך יחד אתך": פרידה משולמית שמיר
חוש ההומור, הצניעות, הדעתנות. פרידה משולמית שמיר, לוחמת הלח"י שהייתה לאשת ראש הממשלה, ונפטרה בשבוע שעבר
היא נולדה כשרה לוי בבולגריה, אך נקראה לרוב שריקה או שריתה. את שולמית, שמה המחתרתי, בחרה לימים כשמה הרשמי. היא עלתה לארץ לבדה בשנת 1941, כשהייתה רק בת 18, ואילו הוריה, חנה ואליהו לוי, הגיעו ארצה אחריה, ב-1946, והתגוררו שנים רבות ברחוב סוקולוב בחולון, קרוב לקולנוע ארמון.
את יצחק שמיר הכירה כשהייתה לוחמת בלח"י. לא היה קל להיות אשתו של אחד ממפקדי מחתרת הלח"י. בעבר הראתה לי מכתבים פיוטיים שכתב לה יצחק יזרניצקי, לימים שמיר, ממקום מעצרו באריתריאה באמצע שנות ה-40. "מר לי עת מתחיל אני לתאר לעצמי את פרשת ימייך ולילותייך", הוא כתב לה.
"קשה לי להשלים עם אותה ידיעה מרגיזה וממררת שאינני יכול להיות לימינך". ובמכתב אחר כתב: "הרי כה רגישה את, הרגישי אותי". וכך, עשרות מכתבים, ואולי יותר, שניים או שלושה בשבוע, כמה שהתירו לו הבריטים.
כשברח ממעצרו באריתריאה והגיע ארצה נאלצו לעבור דירות רבות בתל אביב מפחד מהלשנות. פעם הלכתי אתה בתל אביב וביקשתי שתראה לי כמה כתובות מחתרתיות כאלה. "הנה, כאן ניסו להתנקש בחייו של יצחק", סיפרה לי. היא הראתה לי את דלת הכניסה לדירה ברחוב חיסין 13 וסיפרה: "את הדלת הבעירו מתנגדיו כשכבר הייתה לנו מדינה שעליה כל כך נלחמנו". בהמשך התגוררו גם בפריז.
כשחזרו ויצחק שמיר הפך לראש ממשלה, נכנסה היא לתפקיד המכובד של אשת ראש ממשלה. סוניה פרס סיפרה לי פעם שלפני קדנציית הרוטציה, השאירה לה שולמית שמיר "זר פרחים נפלא עם מכתב יפה לפני שעזבו את מעון ראש הממשלה כדי שאנחנו נעבור לשם".
בזמן שהייתה אשת ראש הממשלה הקימה גם את המועצה למען הקשיש. "היא הייתה כל כך צנועה ונפלאה. היא עשתה הרבה בהתנדבות, הרבה מאוד, אבל מעט ידעו על כך כי לא הבליטה את עצמה ולא דאגה ליחסי ציבור. היא עשתה הכול בלי פעמונים ובלי צלצולים", מספרת חברתה הקרובה דינה ברניקר, בעבר סגנית הרקטור של אוניברסיטת בר-אילן, שאף נשאה הספד בהלוויה.
"אימא הייתה יפה וחכמה עם הרבה רגש ואינטליגציה וגם אינטליגנציה רגשית", מספרת בתם של שולמית ויצחק שמיר, גלעדה. "אני יודעת שהרבה בזכותה הגיע אבא למה שהגיע. מאז שאבא נאלץ לעזוב את הבית ולעבור למוסד סיעודי, משהו מת בתוכה".
בהלוויה נשאה נכדתה מיכל, בתה של גלעדה, הספד מרגש: "תמיד הצלחת להעלות חיוכים וצחוק בקרב האנשים אתם היית. חוש ההומור האין-סופי שלך, הצחוקים שליוו כל בילוי אתך, השנינויות וההתחכמויות שיצאו ממך כל כך בקלות, אפילו בימים שהיית חולה. . . חוש ההומור שלך לווה תמיד באיזשהו סוג של פלפליות ושמחת חיים, שתמיד גרמו לאנשים בסביבתך להימשך אליך כמו מגנט.
"את היית תמיד מרכז העניינים, ואהבת את זה. אנשים אהבו אותך, אנשים רצו להיות חברים שלך. אבל יחד עם זאת, לא כולם נכנסו למעגל החברים, אלא רק מי שאהבת באמת. היית מאוד דעתנית, וזה בלשון המעטה. האנשים שלא אהבת - קיבלו יחס קר וצונן, מלווה בהבהרה ברורה שהם לא כוס התה שלך ומנגד, האנשים שאהבת - זכו לקבל הכול ממך וכמובן שנכנסו מיד למועדון המעריצים הגדול של הגברת שמיר".
שמיר גרה רוב חייה בתל אביב, בין היתר ברחוב משה שרת ליד כיכר המדינה,
ביום שישי שעבר נפטרה שולמית בגיל 88 ועם הרבה שביבי נעורים. בעוד אהובה יצחק, בן 95, אינו יודע על כך. ואולי מוטב שכך. "ישבנו ביחד בשנה האחרונה, את ואני, וסיפרת לי את סיפור חייך המרתק", ספדה לה הנכדה מיכל.
"את סיפרת ואני כתבתי. נהגת לשאול אותי תמיד, מיכל - כשנסיים לכתוב, מה יהיה עם כל החומר שכתבת? ואני נהגתי להגיד לך, סבתא, יש לנו עוד הרבה זמן עד שנסיים, כשנסיים נחליט. לא ידעתי שהסיום הזה קרוב כל כך. . . סבתא , התמזל מזלי וזכיתי להיות בצד של האנשים שאת אוהבת. נהגת לומר שאנחנו דומות מאוד (ודאגת להזכיר שרק בדברים הטובים כמובן). אמרת לי שאנחנו נשמות תאומות. את לא יודעת שאסור להפריד תאומים? איך הנשמה שלך עלתה לשמים והשאירה כאן את הנשמה שלי, חצויה וכואבת? סבתא, חלק בי הלך ביום שישי יחד אתך".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם