"שיידעו ויזכרו": ביקור במרכז מורשת גוש קטיף
במרכז ההנצחה המיוחד שהוקם בניצן עבור ישובי גוש קטיף לשעבר, פועל גם מרכז מבקרים. המסיירים יכולים לצפות במיצגים ולהפוך את הסיור ליום שלם שכולל ביקור באתרי ההתיישבות של המפונים. "אנחנו רוצים לשמור ולתעד כל מסמך, תמונה, סרט, או קטע עיתונות שקשור להקמת היישובים", הם אומרים במלאת שש שנים להתנתקות
תחת אותה רוח אידיאולוגית שנשבה בגוש קטיף טרם פינויו, ממשיכים כעת המפונים לתעד ולהנציח את עצמם ואת החיים בגוש. "המטרה שלנו היא שהחיים בגוש יהוו זרקור", אומר קובי בורשטיין, מנהל התוכן של המרכז להנצחת מורשת גוש קטיף וצפון השומרון. "אנחנו רוצים שכל אזרחי המדינה יוכלו ללמוד ממה שהיה שם".
רוב מפוני גוש קטיף עדיין תקועים בקראווילות. רבים מהם מכנים במרירות את האתר הזמני שהוקם עבורם בניצן לפני שש שנים "מחנה הפליטים על שם אריק שרון". בכניסה לאתר הצפוף ניצב בודד מבנה אחד, שמטרתו לנסות להרים את הראש מעל המציאות הלא פשוטה עמה מתמודדים המפונים, להזכיר להם ולכל שאר אזרחי המדינה את החיים שהיו בגוש קטיף ולנסות להוציא מתוכם ערך מוסף חינוכי וחברתי.
חצי שנה אחרי ההתנתקות הבינו בוועד מתיישבי גוש קטיף שתיעוד החיים בגוש הוא חלק משמעותי מההנצחה וממלאכת השיקום של המפונים. "היינו אז ממש בתחילת תהליך הבנייה מחדש של עצמנו, תהליך שלא הסתיים עד עכשיו, אבל היה לנו ברור שחייבים להתחיל מיד עם התיעוד" אומר מרדכי (מוכי) בטר, מנהל מרכז ההנצחה.
בטר מספר על ממצא מעניין שהניע אותו ואת אנשיו להתחיל מיד בעבודה: "גילינו שבשנים 1948 עד 1950 נכתבו הכי הרבה חומרים על הפלמ"ח ושהחומר שנכתב אז, מיד אחרי פירוק הפלמ"ח, הוא זה שנצרב בתודעה הציבורית וזכור לכל. הבנו שאם נרצה לעצב תודעה בעניין גוש קטיף, חשוב שזה ייעשה מיד. אם נתחיל עוד עשרים שנה, זה כבר לא יעניין אף אחד".
אז למעשה יש לכם מטרה לשכתב את ההיסטוריה?
"ממש לא. ההתיישבות בגוש קטיף היא פרק חשוב מאוד בתולדות ההתיישבות, בתולדות הפיכת אדמת המדבר לקרקע חקלאית פוריה, בתולדות ההתמודדות עם הטרור הפלסטיני וגם בעזרה ההדדית ובמרקם החברתי המיוחד מאוד שהיו בגוש. חשוב לנו מאוד שהדברים הללו יונצחו בעיקר כדי שהדורות הבאים יוכלו ללמוד מזה".
בטר מעלה נקודה משמעותית נוספת שבגללה חשוב היה למפונים להתחיל מיד במלאכת התיעוד: "לא כולם יודעים, אבל לא זו בלבד שכל היישובים בגוש קטיף עלו לקרקע בדחיפתן של ממשלות ישראל, בנוסף, בהקמת כל ישוב אנשי מפלגת העבודה היו מהתומכים המרכזיים.
"נצר חזני, היישוב הראשון בגוש, הוקם בשנת 1977 כשראש הממשלה היה יצחק רבין. יש לנו כאן בארכיון את כל מכתבי התמיכה של רבין ואת כל הליך האישורים שעבר בצורה הכי חוקית וקפדנית שיכולה להיות. היינו שליחים של מדינת ישראל ושל ממשלת ישראל שם וגם את הדברים האלו חשוב לנו לתעד".
בשנת 2008, שלוש שנים אחרי ביצוע תוכנית ההתנתקות, חוקקה הכנסת את "חוק
ואכן, זו בדיוק התפיסה שעל פיה פועלים ראשי מרכז ההנצחה. "אחד הדברים הראשונים שהיה לנו חשוב להתעסק איתם זה הקמת ארכיון. עוד לפני שהחוק עבר, אנשי גנזך המדינה עזרו לנו בהתנדבות ולימדו אותנו איך מקימים ומשמרים ארכיון", אומר בטר.
מה המטרה של הארכיון הזה?
"אנחנו רוצים לשמור ולתעד כל מסמך, תמונה, סרט, קטע עיתונות שקשור להקמת היישובים, לחיים בהם ולעקירה".
בטר ניגש לאחד הארגזים ומוציא מכתב. התאריך, אי שם בשנת 1977, על פתק רשמי ממשלתי מכתב מלא במילות ברכה וחיזוק, על החתום: ראש הממשלה, יצחק רבין.
מלבד התיעוד ההיסטורי שנותן למפונים את ההצדקה המוסרית לקבל את מלוא השיקום מרשויות המדינה, הם מגדירים את המרכז ככזה שפניו אל העתיד. "חלק גדול ממה שמניע אותנו לתעד ולשמור כל מידע הקשור לגוש קטיף, זה הרצון שלנו להיות מרכז ידע משמעותי", אומר בטר.
"חשוב לנו מאוד שכל מי שירצה ללמוד, לכתוב או לעשות מחקר בנושא גוש קטיף, יגיע אלינו. יש כיום באוניברסיטאות שונות בארץ ארבע עבודות דוקטורט שנכתבות על גוש קטיף. אנחנו ספקי מידע מרכזיים של העבודות האלה ובקרוב גם ניתן מלגות לעבודות מחקר נוספות".
חשוב לכם לשלוט במידע כדי לתת לו את הנרטיב שלכם?
"זה לא העניין. אנחנו רוצים שיהיה מוקד גדול של מידע ומי שהכי מתאים לנהל את זה הם האנשים שחיו בגוש קטיף. אנחנו רוצים שאנשים יידעו על גוש קטיף, שיזכרו וידברו".
למה זה חשוב?
"המטרה שלנו היא להסתכל עם הפנים קדימה ולדעתי גוש קטיף היה סמל ומופת בכמה וכמה נושאים שכולנו כחברה יכולים ללמוד ממנו".
גם לקובי בורשטיין, מנהל התוכן של מרכז ההנצחה, ברור מה החברה הישראלית כולה יכולה ללמוד מההיסטוריה של גוש קטיף. "מעבר למופת ההתיישבותי ולעשייה הגדולה שהיו בגוש קטיף, חשוב לנו מאוד גם להעביר את המסר של איך מקבלים החלטות", אומר בורשטיין כשהוא רומז להליך המוטל בספק שבו הניע ראש הממשלה לשעבר, אריאל שרון, את ההחלטה על עקירת היישובים.
"אנחנו רוצים לשפר את התהליך של איך מנהלים דיון ציבורי, איך מקבלים החלטות ואיך מיישמים אותן. אנחנו רוצים לגרום לכמה שיותר אנשים להיחשף אליו ולחשוב עליו. אנחנו רוצים שכל אזרחי המדינה יוכלו ללמוד ממה שהיה שם".
ואכן, מנהלי המרכז מגלים יצירתיות מרשימה כדי להגשים את המטרה הזו של חשיפה כמה שיותר רחבה. בחמש וחצי השנים בהן המרכז קיים הוא הוציא בעצמו או השתתף בהוצאה של עשרות ספרי עיון ומחקר על גוש קטיף. אלבומי תמונות רבים יצאו לאור, ואפילו משחקי ילדים כמו פאזלים של מבנים מרכזיים בגוש או משחקי רביעייה.
בזמן שאנחנו מסיירים במרכז אנחנו פוגשים שני במאים שהגיעו לחפש אתרי צילום עבור הדי.וי.די הראשון לילדים שיעסוק בגוש קטיף. "זו עוד דרך לספר לילדים את סיפור הגוש", אומר בורשטיין. "אריאלה סביר, מלכת הריתמיקה של ילדי ישראל, כתבה שירים על הגוש וכעת יתחילו לצלם את הקליפים. אחד השירים הוא על נהג ההסעות של הילדים בגוש, שכיום הוא דייג.
"הילדים באים לחפש אותו ויחד הם משחזרים את חוויות הילדות מהגוש, את החקלאות ואת החול בגרביים שהיה שם כל הזמן. יש שם גם עיסוק עדין בדברים העצובים. אחד השירים עוסק בציפור שמתגעגעת לקן שלה. המסר חייב להיות עדין ותמיד זה נגמר באופטימיות ובאיך ממשיכים קדימה".
מלבד התכנים לבני הדור שלא ידע את גוש קטיף, במרכז ההנצחה פועל גם מרכז מבקרים. המסיירים יכולים לצפות במיצגים בעברית, אנגלית וצרפתית ולהפוך את הסיור ליום שלם שכולל ביקור באתרי ההתיישבות של העקורים. מתברר שהקהל שמגיע למרכז, אינו מורכב רק מחוסמי הכבישים טרם ההתנתקות.
"אנחנו מזמינים ועדי עובדים, בשבוע שעבר היו פה סוכני נסיעות שבאו לראות איך אפשר לשלב את המרכז בסיורים שהם מארגנים", אומר בטר.
מלבד האופציה של ביקור אצלם, אנשי המרכז מפעילים גם מערך הרצאות שעובר בכל הארץ ומעלה את סוגיות ההתיישבות והעקירה. "לפני שבוע היינו בקיבוץ גבעת חיים", מספר בורשטיין. "דיברנו עם אנשים מאוד שונים מאיתנו על איך אפשר לשתף פעולה בנינו למרות המחלוקות. מבחינתי הגירוש הוא תוצאה של חוסר דיבור בינינו. כל מה שאנחנו רוצים לעשות זה לראות איך אפשר לתקן את הנתק הזה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם