ראשי » מקומי » השרון » רמת השרון/הרצליה

חיים שאבו: אני האבי נימני של רמת השרון

דווקא כשהפועל רמת השרון עלתה לליגת העל, הסמל הכי גדול שלה חיים שאבו לא יהיה שם. השחקן הוותיק, שנאלץ לפרוש בגיל 38 בגלל אינסוף פציעות, היה מוכן לשלם כדי להיות שותף להיסטוריה. במקום זה הוא ידריך את קבוצת הנוער של המועדון, ומקווה להגשים בעתיד שאיפה אחרת: לאמן את הקבוצה הבוגרת. בליגת-העל, כמובן

שנים הוא חיכה לרגע הזה. לרגע שהפועל רמת-השרון, על גלגוליה השונים, תעפיל לליגה הראשונה ותהפוך לחברה במועדון האקסקלוסיבי של הכדורגל הישראלי.

עד שזה כבר קרה, חיים שאבו, אחד הסמלים הגדולים של הקבוצה, לא יזכה להגשים את שאיפתו. כל שנותר לו הוא רק להתקנא בשחקנים שזכו במה שהוא לא זכה.

"הייתי מת לחזור לשחק עכשיו ברמת-השרון, כשהיא בליגת העל, אבל הקריירה שלי כבר מאחוריי", הוא אומר השבוע בתסכול מסלון ביתו. "הייתי צריך להגיע לאירופה, לנבחרת, אבל הפציעות הכריעו אותי. עכשיו אני בפרק אחר בחיים. עכשיו אני מאמן את קבוצת הנוער של רמת-השרון ומקווה להצליח איתה".

לפני שנה החליט שאבו לפרוש ממשחק פעיל, והוא בגיל 38. די, הוא אמר לעצמו, כל גופי מכוסה צלקות, חבורות, שברים. לשם מה אני צריך את זה? בשביל לשחק בליגות הנמוכות? אבל אז הוא התפתה לחזור לשחק עוד עונה אחת בהפועל הוד-השרון מליגה ג', רק כדי להיפצע שוב. הפעם, נשבע לעצמו, תם פרק המשחק בחייו. ליתר דיוק, 20 שנות קריירה.

"לפני שנתיים חזרתי לרמת-השרון אחרי שנה בבית"ר/שמשון תל-אביב", הוא משחזר. "אחרי זה עברתי

לעונה אחת בקבוצת השקמה/רמת חן בליגה א', ואז החלטתי שאני לא משחק יותר כדורגל מקצועי. יעקב קורצקי, שחקן הפועל

הוד-השרון, יעקב קורצקי, שכנע אותי לבוא איתו לקבוצה שלו. הגעתי להוד-השרון במטרה לעלות ליגה, אבל נפצעתי בתחילת העונה והייתי צריך לעבור ניתוח ברגל. כבר לא רציתי לעבור את הניתוח, והחלטתי לפרוש. מבחינתי, זה כבר לא היה אותו הדבר. לא היה לי את ההתרגשות והאדרנלין לפני משחקים כמו פעם".

אם יש משהו שאפיין את הקריירה שלך זה הפציעות הרבות.
"זה באמת מאוד מתסכל ומעלה כל הזמן מחשבות אם לא הגיע הזמן לפרוש. החלטתי לקחת את זה לכיוונים חיוביים, וטוב שכך. פעמיים אמרו לי לפרוש מכדורגל, ובסך הכול אני חושב שמיציתי את הכדורגל בצורה טובה".

היו רגעי שבירה במהלך הפציעות שעברת?
"בגיל 22 או 23 עברתי שתי פציעות וניתוחים בבטן ובברך. אמרו לי לפרוש מכדורגל, ולא הסכמתי. שנה אחרי זה עברתי שיקום כדי לא לפרוש, אבל אחרי תקופה ארוכה היה לי קשה לחזור.

"עברתי עוד פציעות קשות שהיו אמורות להוציא אותי מכדורגל, אבל בזכות אבא שלי, שלימד אותי על כוח הרצון, המשכתי לשחק. בגיל 34 פרקתי את הקרסול ושברתי אותו. אמרו לי לפרוש בגלל הגיל והפציעה, אבל המשכתי לשחק גם אחרי שמצאו לי חיידק בדם. אם לא הייתי נפצע בעונה האחרונה, הייתי עדיין משחק".

צריך לשים עליך שלט "זהירות שביר".
"יכול להיות שמבחינה גופנית אני לא בנוי נכון. זה עניין של גנטיקה. זה גם יכול להיות עניין של מזל. כל שחקן קורע את הצולבת הקדמית, ורק אני קרעתי את האחורית. שחקנים אחרים שנפצעו כמוני פרשו, ואני המשכתי. בכל פעם שהייתי מגיע לשיא הייתה פציעה שעצרה אותי".

לא הרגשת סחוט מרוב פציעות?
"זה קשה ומתסכל מאוד, אבל אזרתי כוחות. אני לא יודע מאיפה. אהבת המשחק החזיקה אותי. אנשים זוכרים ממני רק את הפציעות. רק בגיל 38 זה התיש אותי סופית. מה שתסכל אותי כל הזמן זה שהקריירה שלי לא התקדמה לשום מקום, אבל אני מאמין שאנחנו מגיעים לאן שאנחנו צריכים להגיע. בסופו של דבר אני מקבל הכול באהבה ובכיף".

שני דברים עוברים כחוט השני בקריירה של שאבו: הפציעות הבלתי פוסקות וחוסר מיצוי הפוטנציאל שלו. "אני חושב שהייתי צריך להגיע רחוק. לצערי, דברים לא הסתדרו כמו שחשבתי. הפציעות הכריעו לי את הקריירה, אבל אני גאה שהצלחתי לעמוד בכל המשברים ולא פרשתי עד היום".

איך הפציעות השפיעו על הקריירה שלך?
"צריך לזכור שלגוף יש מגבלות. בכל פעם שנפצעים, ההתקדמות המקצועית נעצרת. במקרה שלי, בכל פעם שהגעתי לדרגה מסוימת, הפציעה עצרה את ההתקדמות. התמודדתי עם זה הכי טוב שאפשר, ועובדה שהצלחתי לחזור מהפציעות".

בשורה התחתונה, שחקנים ששיחקת לצדם התקדמו ואתה נשארת מאחור.
"זה לא תסכל אותי. מעולם לא הסתכלתי בקנאה על מי שהתקדם ושאלתי למה אני לא. השלמתי עם הכול, ובזכות זה הצלחתי לחזור ולשחק כדורגל".

שאבו הוא ללא ספק אחד השחקנים המזוהים ביותר עם רמת-השרון. הוא החל לשחק בקבוצת הבוגרים בעונת 1990/1991 בהיותו בן 16. כעבור שנה הוא עבר לשחק במכבי פתח-תקווה בליגת-העל, שאליה חזר בעונת 1998/1999. הוא הספיק לשחק גם בהפועל הרצליה לפני שחזר לרמת השרון.

בעונת 2003/2004 הוא היה שותף בכיר לעלייתה של רמת השרון לליגה הלאומית. באותה עונה הוא הבקיע 20 שערים, נתון שיא מבחינתו. בעונת 2007/2008 הוא עבר לבית"ר/שמשון תל-אביב מהליגה הארצית. ושוב חזר לרמת-השרון. בערוב הקריירה הלך שאבו, כאמור, לשחק במכבי השקמה/רמת חן ובהפועל הוד-השרון, אבל הפציעות לא נתנו לו מנוח.

"כמו שאבי נמני הוא סמל של מכבי תל אביב, חיים שאבו הוא הסמל של רמת השרון", מעיד הנחתום על עיסתו. "אבל אף אחד לא יודע איך להתנהג עם סמלים בארץ. שחקנים שפורשים צריכים לקבל יחס טוב יותר מהמועדון שלו נתנו את הלב".

אני מזהה מרירות בין השורות שלך.
"החלום שלי היה להגיע עם רמת-השרון לליגת העל, אבל הספקתי להגיע עם הקבוצה רק לליגה השנייה. איך אומרים, משה הביא את בני ישראל עד הארץ ישראל ולא זכה להיכנס אליה. אין מה לעשות. אני מסתכל עכשיו קדימה".

אתה מאמין שרמת-השרון תצליח בליגת-העל?
"הקבוצה התחזקה בשחקנים טובים. יהיה לה קשה, אבל הכול עניין של אמונה. גם קריית-שמונה ועכו לא תכננו להגיע גבוה כל כך. אי אפשר לדעת לאן זה ילך. אם החבר'ה יאמינו שהם יכולים, הם יצליחו. הם מקבלים את כל מה שהם צריכים ממאיר יצחקי ומראש העירייה איציק רוכברגר. הלוואי שזה היה ככה בתקופה שבה אני שיחקתי".

מה השתנה בקבוצה מאז שאתה שיחקת בה?
"מה שהשתנה זה שהגיע מאיר יצחקי. הוא הצהיר מתחילת הדרך שהמטרה שלו היא להעפיל עם הקבוצה לליגת העל. הם הביאו שחקנים טובים ועשו הכול כדי שזה יקרה. בתקופתי חשבו בקטן. לא היו מוכנים לחשוב בגדול. עד שהגיעה יצחקי ובתקופה של שנתיים בלבד הצליח לעשות מה שלא עשו פה בעשר שנים. הוא הביא את הקבוצה למקומות שלא חלמו שהיא תגיע אליהם".

הופתעת שרמת-השרון הגיעה לליגת העל?
"לא, כי ידעתי מה הכוונות של הקבוצה, ואני שמח שהיא הצליחה בסופו של דבר לעלות לליגת העל. הלוואי שהייתי שותף לעלייה. כשחקן פעיל, כל הזמן הייתי אומר לראש העירייה שהגיע הזמן לעלות את הקבוצה ליגה ולהתקדם, אבל עד היום לא היה תקציב מתאים לכך".

שיחקת בכמה קבוצות במהלך הקריירה. איפה הכי נהנית?
"התקופה הכי טובה שלי הייתה ברמת-השרון. כל העונות שלי בקבוצה היו פנומנליות. במכבי פתח-תקווה התחלתי מצוין, אבל נפצעתי וזה כבר לא היה אותו הדבר. היו לי שלושה משחקים שלא אשכח כל החיים. בעונת 2004/5 שיחקתי ברמת-השרון מול מכבי נתניה.

"זה היה המשחק האחרון של העונה, וידענו שאם אנחנו מפסידים אנחנו יורדים לארצית. נתניה הייתה אז בשיא. ניצחנו 1-2 בדקה ה-90. מה שאני הכי זוכר מהמשחק זה את החגיגות וההתרגשות שאחרי. אני זוכר איך ראש העירייה ירד בטירוף אל השחקנים. הייתה במשחק אווירה מחשמלת עם 7,000 צופים. לחץ, אדרנלין".

ומהם שני המשחקים האחרים שנצרבו בזיכרונך?
"המשחק השני היה בעונת 2003/4. עלינו אז לליגה הלאומית לאחר שבמשחק בעכו ניצחנו 0-4 אחרי שהבקעתי שלושער. ואסור לשכוח את חצי גמר גביע המדינה ב-2007/8. שיחקתי אז בבית"ר/שמשון תל-אביב נגד הפועל תל-אביב באצטדיון רמת גן מול 40 אלף צופים. הפסדנו 9-8 בפנדלים אחרי 120 דקות".

ועכשיו הכול מאחוריך.
"כששיחקתי בהוד-השרון, הייתי חוזר ממשחקים גמור. אז הבנתי שהגיע הזמן להגיד שלום. פחדתי על עצמי. אני יודע שלכל דבר יש סוף, ואני מאוד אוהב כדורגל, אבל כבר לא הייתה ברירה".
זה אך טבעי ששאבו ימשיך להיות חלק מרמת-השרון גם לאחר פרישתו. אף שהוא לא יודה בכך, הוא ציפה להיות בצוות המקצועי של הקבוצה הבוגרת.

"מאמן, עוזר מאמן. תפקיד הנוער צר מעט על מידותיו. "אנחנו בונים קבוצה חדשה בקבוצת הנוער" הוא אומר. "אנחנו מביאים הרבה שחקנים מבחוץ כדי שהקבוצה תתמודד בצמרת. המטרה הראשונה היא לייצר שחקנים לקבוצה הבוגרת. אני רוצה לקדם שחקני בית שיבואו מלמטה כמו שאני הגעתי ושיצליחו יותר ממה שאני הצלחתי".

היה ברור לך שתקבל תפקיד בקבוצה אחרי שתפרוש?
"רציתי שזה יקרה. אצלי אין דבר כזה 'מגיע לי', אבל רציתי להגיע לתפקיד שיהיה הולם ומתאים למעמדי. אני מקווה שאולי דרך הנוער אגיע יום אחד להיות מאמן רמת-השרון. בכל דבר שאני מתעסק אני מכוון הכי גבוה. אני מקווה לאמן קבוצות גדולות, אבל אני רק בתחילת הדרך ונראה לאן זה יתקדם".

ואיך הפרנסה כמאמן קבוצת הנוער?
"זאת לא הפרנסה העיקרית שלי. יש לי משרד תיווך, שאני מפעיל אותו עם אשתי לודי. כשהבנתי שאני לא יכול להתפרנס רק מכדורגל, הוצאתי רישיון לתיווך דירות. מאז אנחנו מתמרנים בין הבתים למגרשים. היה קשה להתחיל להיכנס לתחום חדש.

"יצאתי מהבועה של הכדורגל ולא הכרתי את החיים האמיתיים. האמנתי בחברים ובכלל באנשים, אבל אחרי שיצאתי מעולם הכדורגל הרבה דברים התערערו אצלי. פתאום הבנתי שאנשים יכולים למכור אותך בנזיד עדשים, וזה השפיע על קבלת ההחלטות שלי. דבר אחד אני יודע בבירור: אין שום דבר בעולם שיהיה שווה לגול במשחק. על אחת כמה וכמה במשחק חשוב כשהאנרגיות והרגשות עצומים".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...