עכשיו נזכרים? רק כשזה נוגע לכסף שלכם אתם נלחמים?
אם בעבר כדי להיות אקטיביסטית היית צריכה להשתתף בהפגנה אחת לשבועיים ולספוג גז מדמיע, היום מספיק לנטוע אוהל ולא לצפות בגמר "כוכב נולד". אולי זה מה שמעצבן אותי במאבק הזה. "ערה בדרך", מדור חדש של אסנת סקובלינסקי
אם בעבר כדי להיות אקטיביסטית היית צריכה להתנדב, להשתתף בהפגנה אחת לשבועיים ולספוג מעט גז מדמיע, עכשיו מספיק לנטוע אוהל בשדרה ולא לצפות בגמר "כוכב נולד". אולי זה מה שמעצבן אותי במאבק הזה. כבר שבועות שאני מנסה להבין, בעודי מטיילת במעלה השדרה או צועדת בפרצוף חמוץ בצעדות, מה כל כך מפריע לי? הרי זה מאבק יפה שנובע ממצוקה שגם אני סובלת ממנה. יעידו על כך שמונה הדירות שבהן גרתי בשש השנים האחרונות.
טוענים שתומכים בו קרוב ל-90 אחוזים מהציבור, ומשהו אומר לי שגם הצעירים התל-אביבים שלא יוצאים למאהל תומכים בו בלבם תוך כדי צפייה בחגית יאסו.
התחושות המעורבות בנוגע למאבק שייכות לי ולעוד בודדים שמתרגשים מהמאבק העממי הגדול ביותר שהכרנו אי פעם, ומצד שני מתייחסים אליו בחשדנות ומבולבלים לנוכח ההחלטות שמתקבלות בו.
אבסורד מוחלט והיגיון צרוף מלווים את ההתעקשות לא לשייך את המאבק פוליטית. אבסורד - מפני שזה מאבק שמאל כלכלי מובהק; והגיוני - כי המונחים שמאל וימין נוכסו על ידי השיח הביטחוני באופן בלעדי. ניכוס זה הוא חלק ממקור הבעיות: כשכל הדיון מתרחש סביב קסאמים והאיום האיראני, האזרחים המפוחדים שמים את מבטחם בממשלה. מי שיוצר יחסי כוח של מגן ומוגן מפני איום מידי מרשה לעצמו חופש פעולה רחב יותר, כל כך רחב עד שהוא חובק אותנו חיבוק דב שבו אנחנו מרגישים מוגנים ולא שמים לב שלאט-לאט נגמר לנו האוויר.
היציאה לרחובות של הרופאים, של העובדות הסוציאליות ושל המוחים על יוקר המחיה היא הסימן לצלעות הראשונות שנשברו מן החיבוק הזה. אז למה זה רע? הבעיה לא טמונה בחוסר המיקוד של המאבק, דווקא הוא זה שמאפשר הכלה של מאבקים חברתיים אחרים, חשובים לא פחות.
ניסיתי להבין מה כל כך מעצבן אותי במאבק הזה? האם זה מפני שאינו עוסק בכלל האוכלוסייה, בערבים המפונים מבתיהם ברמלה או בתושבי השטחים בכלל? הרי ברור שאם כחלק מהמאבק הזה נפנה אצבע מאשימה לכסף המוזרם למפעל ההתנחלויות, מיד הוא יאבד מכוחו כמאבק שסוחף המונים וזוכה לתמיכה עצומה.
ייתכן שהכעס שלי דומה לכעס של סבתא שאומרת: "כמה נחמד שבאת, באמת חיכיתי המון זמן שתטרח להגיע". לראות מאות צעירים נחשפים לראשונה לעשייה פוליטית, לעשייה דמוקרטית, נאבקים, מוחים ונעצרים, מחמם את הלב אבל גם מכעיס. כעס קטנוני שכזה, שאני מנסה להתכחש לו, אבל לא מצליחה.
איפה הייתם במאבקים קודמים? רק כשזה נוגע ישירות לחשבון הבנק שלכם אתם נלחמים? למה לא הצטרפתם למאבק העובדות הסוציאליות, למה אתם לא משתתפים במאבק האמיתי ולא המטפורי על הבית: פינוי מבתים שמאיים על אזרחים מלוד, רמלה, כפר שלם, יפו או הנגב?
אולי יותר מכול אני תוהה למה רק כשמעמד הביניים צועק מאזינים לו, למה שאר המאבקים של החלשים יותר והמדוכאים יותר אינם זוכים לאותה תשומת לב. כן, הכעס שלי הוא של דודה צקצקנית, אבל בכל טיול שלי בשדרה הוא פג. אין בו אווירת פסטיבל קיצי, מלא ברוק'נרול וזימה, כלומר יש גם את זה, אבל התחושה היא של מחנה קיץ דמוקרטי, של חינוך לאזרחות.
בכל ערב ניתן למצוא בכל עשרה מטרים מעגלי דיון רבי משתתפים. גם כשהם זרוקים על מזרנים וספות אנשים מדברים על המאבק, על התוצאות שלו ועוסקים במציאות החברתית הישראלית. פירות פיקוס נושרים על להקה מצוינת בקרן שדרה אחת, ומלכלכים מזרני יוגה בפינה אחרת.
בתחילת המאהל ליד המטבח השופע מקרינים סרטים שעוסקים בדמוקרטיה וכלכלה, ולידו מארגנים הרצאות, סדנאות ושעות סיפור לילדים. את כולם מאחד הלך רוח אחד של שינוי, התעוררות ואקטיביזם במובן החיתולי של המילה: מודעות.
המאבק הזה מלא בערכים, לא רק ברוח פסטיבלים רווית הורמונים. זוגות אכן נוצרים בשדרה, אבל הולכים הביתה לממש את אהבתם על מיטה יציבה, על מזרני האוהלים מבותקים בעיקר בתולי האקטיביזם של צעירים רבים, ובעיניי אין דבר יותר סקסי מזה.
sosnat@gmail.com
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם