זו לא בדיחה: פלסטיני וישראלי משחקים פוטבול אוסטרלי
בסוף השבוע שעבר התכנסו 12 ישראלים ו-12 פלסטינים במכון וינגייט. המטרה: לקיים מחנה אימונים לקראת אליפות העולם בפוטבול אוסטרלי, שבה תתחרה הנבחרת המשותפת. הסיכוי לזכות באליפות: אפסי. הסיכוי לשבור שיניים: גדול בהרבה
כמעט עשור חלף מאז שד"ר ברוך זינגר נהרג בפיגוע ירי באלי סיני, בדרך לאיסוף בנו החייל עודד. הכימאי עוד הספיק לעדכן את אשתו נורית ואת בנו על כך שנורה, וזמן קצר לאחר מכן נפטר מפצעיו. לבני המשפחה לקח הרבה זמן להתמודד, לעבור הלאה. ספק אם באמת עשו זאת. ספק אם יעשו. אבל הניסיונות ישנם. עמותה לזכרו של זינגר ז"ל הוקמה, ולאחרונה גם האחיין עומר אונגר (29) מתמודד . דרך הספורט.
אותו עומר הוא חלק מנבחרת משותפת של פלסטינים וישראלים (12 מכל גדה). הענף הוא פוטבול אוסטרלי, ואתם כנראה לא בדיוק מכירים אותו. מגרש עגול, בערך פי ארבעה מגודל מגרש כדורגל, שער שמורכב משתי קורות גבוהות ועוד שתיים נמוכות יותר. חבורת מטורפים שרודפת אחרי כדור פוטבול; תיקולים אכזריים ודימומים מהברכיים; מונחים כמו "האנדבול", "צ'יקן וינג תאקל", "פאנט קיק" ועוד רבים אחרים, שזרים לאלו שלעולם לא רכבו על קנגורו בצד ההוא של הכוכב.
מרכז פרס לשלום אחראי על האיחוד, ובשבעת החודשים האחרונים עומר וחבריו החדשים מתמקצעים בענף הזר כדי להשתתף בכבוד באליפות העולם בפוטבול אוסטרלי, שתיערך באוגוסט בסידני ובמלבורן. ב-2008 הניסוי הזה נערך לראשונה, ומבצעיו ראו כי טוב. בקרוב תמריא הנבחרת החדשה לטייק 2, ובאוסטרליה כבר מחכים.
רוברט דיפיירדומיניקו, אגדה בתחומו, שחקן עבר שתומך מקצועית בנבחרת, והמאמן קווין נאפה, אוסטרלי-דרום-אפריקני בן 28, ידריכו את הנבחרת במדינת הקנגורו. האליפות מחולקת לשני דרגים - הטובים והפחות טובים, ובנבחרת המשותפת מקווים להשתבץ כראש לשועלים. בכל זאת, לאף אחד לא בא לחטוף מכות מאוסטרלים ולספור שיניים בכל ארבע דקות. כן, הספורט הזה אלים. מאוד אלים.
שישי לפני שבוע וחצי. מגרש הכדורגל הדרומי במכון וינגייט. חם כמו במאדים. אט-אט מגיעים החברים לאירוע הפתיחה של מחנה אימון בן יומיים. בתפריט - משחק אימון מול קבוצה חובבנית של אוסטרלים, נאום שגרירת אוסטרליה, גיבוש, קצת ים ועוד הכנות.
"מבית לחם, ממזרח ירושלים, מדרום הר חברון", מפרטת תמי חי, מנהלת מחלקת הספורט במרכז פרס. "אתם לא מבינים איזו לוגיסטיקה כרוכה בעניין. צבא, מחסומים, הסעות. יש בחור מרמאללה, למשל, שהצבא פשוט לא מאפשר לו להגיע. אנחנו צריכים לשלוח מאמן אליו כדי שיישאר בכושר לקראת הנסיעה. הוא לא יוכל להמריא מישראל ולכן יגיע מירדן".
ענבל בן עזר, מנהלת הפרויקט, חוברת להסברה: "המצב של הנבחרת עכשיו הוא לא מובן מאליו. זה לא שאיגדנו פה אנשים 'שמאלנים' שישר יישרו קו עם האג'נדה. יש פה אנשים שלא בהכרח משוכנעים בדו-קיום. זה דבר שעובדים עליו. בין אימון למשחק יש לנו דיאלוג קבוע. כולם יושבים ומדברים על הכול".
נבחרת השלום, כך קוראים לה, מקיפה את המגרש בריצת חימום. צעקות קצובות
גם אנגלית שמענו. "זה פשוט מרשים", אומרת אנדריאה פוקנר, שגרירת אוסטרליה בישראל. "כולם באים, נפגשים ביחד, מנסים לחפש ולהבין אחד את השני. זה מדהים, וזה שהם בוחרים לעשות את זה באוסטרליה עוד יותר מדהים עבורנו".
פוקנר, אם יורשה לכתוב, גם מדהימה. מחייכת ומתעניינת בלי טיפת צביעות. כיפית. כנראה שזו הסטיגמה של "אוזיס" - לעשות בכיף. בין משפט לנאום היא מרימה כדור או פונפון, תומכת כשצריך, משגרת איזה "האנדבול" (תבדקו ביוטיוב מה זה, אין לי סיכוי להסביר) לחבר שגרירות ונהנית מכל רגע.
"מהמשחק הראשון של הנבחרת התלהבתי מהרמה", היא נזכרת. "זה אמנם רחוק מהרמה המקצוענית של הפוטבול האוסטרלי, אבל הדרך שבה הבחורים פה מתקדמים היא פנטסטית. אנחנו גאים בפרויקט הזה, וגם באוסטרליה כולם עוקבים ויודעים עד כמה חשוב מה שקורה פה".
משחק האימון נמשך. הטריבונה מלאה בזאטוטים אוסטרלים מלאים קרם הגנה. תינוקת עוד לא בת שנה כבר אוחזת בכדור האליפטי. יש עתיד. התוצאה לא ידועה, התנאים לא באמת אידאליים. יעבדו קשה ככל שיעבדו, לשחק על מגרש קטן פי ארבעה מהמקור זה לא קנה מידה. גם לא העובדה שהוא ריבועי ולא עגול, ושהמשחק נערך עם שערי כדורגל. אבל זה מה יש, ועם זה ננצח. או שלא.
"זה מצב משוגע ואין פתרון פשוט", דני בריל, שחקן ועוזר מאמן הנבחרת, מחזיר אותנו למה שבאמת חשוב. בריל, בן 31 וכיפה לראשו, לקח חלק גם בקדנציה הראשונה ב-2008, ועכשיו מגיע למקצה שיפורים. ומשהו אכן השתפר אצלו.
"הפרויקט הזה פתח לי את העיניים. גדלתי בבני עקיבא באוסטרליה, אבא שלי היה לוחם בצבא והרבה מהאמונה שלי ומהדעות שלי באו מהכיוון של 'אסור לתת להם שטחים' ו'חייבים להרוג אותם לפני שהם יהרגו אותנו'. בפעם הראשונה שראיתי ערבים שאלתי את עצמי 'מה הם עושים פה?'
גורמים בנבחרת מספרים על המהפך שעשה בריל. על שבהתחלה כלל לא הסכים ללבוש את חולצת הנבחרת, ובתהליך הדרגתי התרכך. מבחינה מקצועית, שחקנים רבים נשענים עליו. לאורך היום הוא מדגים, עוזר, מסייע. אחרי הכול, הוא גדל על הספורט הזה. "באוסטרליה בדרך כלל רואים מה שיש בטלוויזיה, ומזה לומדים על המצב. כשרואים שם שיהודים וערבים חוברים יחד לספורט הלאומי שלהם, זה גדול. הם גאים בזה".
ורמה יש?
"זה בערך כמו להשוות את נבחרת ישראל בכדורגל לברזיל".
רחוק.
"מה אתה רוצה? שם יש ליגה מקצוענית, ופה סתם חבורה של שלאפרס" (לא נגענו).
תמי חי, ענבל בן עזר ואליסה רפפורט, נציגת קשרי חוץ של מרכז פרס, לא מפסיקות לזוז במחנה האימונים. לבדוק שהכול מתוקתק, שכולם מקבלים מה שרוצים, שהמשחק זורם, וגם המים. לחבר'ה מעבר לגדר הים משחק תפקיד. "זה כמו להכניס ילד לחנות ממתקים", אומרת חי. "אין להם ים. אתה לא מבין איך הם נהנים".
יעיד על כך סלימאן הוראני (23), סטודנט באוניברסיטת אל קודס שמתגורר בבית סחור, אזור בית לחם. עבורו כל אירוע מינורי הוא סיפור. באותו שישי הוא התעורר בשש, ארז תיק והתלבש. בשבע הוא כבר היה במחסום. גם בשמונה, גם בתשע.
"יותר משעתיים חיכיתי סתם באוטו", הוא מתלונן באנגלית, כי עברית הוא לא יודע וערבית אני לא. "פאקינג צ'קפוינטס. ככה זה כל פעם. ולא רק באימונים. אני לא יכול ללכת ברחוב בלי שחייל עוצר אותי ואומר לי 'תביא תעודה בחור. מה אתה עושה כאן?' פשוט בלתי אפשרי לזוז ממקום למקום בלי חקירה. מעצבן. גם כאן, בווינגייט, אני רואה חיילים וזה עושה לי רע. ישר אני חושב שיבקשו ממני תעודה או יבדקו לי את התיק".
סלימאן נולד בכלל בערב הסעודית, בזמן שמשפחתו ניסתה למצוא את עצמה אחרי שברחה מביתה ב-1948. לאחר כמה שנים הם חזרו לבית סחור, ומאז הם שם. כשהיה בן 13 חיילי צה"ל פרצו לבתים בכפר במצוד אחר מבוקש. גם לבית של סלימאן פרצו. את המאורע הוא לא שכח. "אני אוהב ישראלים, אבל שונא את הממשלה", הוא מצהיר. "אנשים מול אנשים, באופן פרטני, יכולים להגיע להסכם ביניהם. בקטנה זה עובד. בגדול זה בחיים לא יעבוד".
לא יעזור. זו לא כתבה נוסח "עלה ורוד של זית". החבר'ה פה מפוכחים. עידן האשליות הסתיים גם עבורם. הם יודעים שזה לא עוד פרויקט בו יצהירו על כך ש-24 איש יכולים לשנות את העולם; שאליפות טובה באוסטרליה וכל העולם ידבר; שהישראלים והפלסטינים יעשו שולם-שולם, ובעוד שנתיים כולנו נעוף לחופשה של שבועיים בדמשק, הכול כלול. הם פה בעיקר בשביל עצמם, בשביל הנקודתיות, בשביל הספורט, בשביל הסקרנות האישית.
"בדיאלוגים בינינו רואים שכל מה שהם חושבים על ההיסטוריה פשוט הפוך", מסביר נמרוד ורומן, עורך דין תל-אביבי בן 29 ושחקן בנבחרת. "כל מלחמה, כל אירוע. המציאות שלהם הפוכה משלנו".
המציאות שלנו נכונה?
"אנחנו קרובים יותר לאמת". ורומן גר באוסטרליה שבע שנים והתאהב בספורט. "הפרויקט הזה התחיל כמו חוג אחרי העבודה, ועכשיו זה נהיה מרכז החיים שלי. זה הספורט הכי יפה בעולם. ברמה הפוליטית נכנסתי אמביוולנטי ויצאתי מחוזק. אחרי מה ששתי הממשלות מכוונות אותנו לחשוב, חשוב לעשות האנשה לצד השני. אחרת יש מחשבות קולקטיביות. תבין, האנשים שפה אתנו, מהצד הפלסטיני, היו בקלות יכולים להיות אנשים שחמאס היה מנסה לגייס".
ברמה הספורטיבית, איך משחקים פוטבול אוסטרלי עם שערי כדורגל?
"בגלל זה אני מחטיא כל הזמן", הוא צוחק. "תראה את הפלסטינים. הם ממש משחקים כדורגל עם הפוטבול. הם ממש טובים במשחק הרגל. באוסטרליה זה טאבו לבעוט מהרצפה. הם עושים את זה מושלם".
סעד בארחום (19, עין רפא) ודניאל בליק (19, רעננה) עשו את הצעד הבא ונהיו חברים בעקבות האימונים המשותפים. למחנה האימון בווינגייט בליק מגיע אחרי ששהה שלושה ימים בביתו של בארחום, בכפר שנמצא ליד אבו גוש.
"לימדנו את כל הכפר לשחק פוטבול אוסטרלי", אומר סעד, ובליק מוסר מידע מודיעיני: "הוא לא עושה כלים. אני לא מבין את זה. אמא שלו מכינה אוכל נהדר, הוא אוכל ופשוט משאיר הכול על השולחן. הוא לא עושה כלום".
בארחום הגיע לפרויקט עקב היותו מאמן כדורגל במרכז פרס. "לא ידעתי כלום על הפלסטינים", הוא מפתיע. "אני הרי פה, כל החיים גדלתי פה". ודניאל מסביר: "הוא לא באמת ערבי". " אני כן", מבהיר סעד. השניים האלו הם באמת דוגמה יוצאת דופן. לוקחים הכול בהומור. "כשאחד מהחבר'ה הערבים רץ עם הכדור אנחנו צועקים לו 'ווקף ווקף, תביא תעודה'", מדגים בליק.
כשבליק יתגייס לצנחנים בעוד כמה חודשים, הכול יוכל להיראות אחרת. הוא מודע שיש סיכוי שהוא ישתתף בפעולות ליד הבתים של מי שעכשיו חברים שלו, אבל מבטיח: "אקח את כל התובנות שאני מקבל מהדבר הזה שאנחנו עושים פה, ואעביר את זה הלאה לחיילים שאתי, ובתקווה שגם לפקודים שלי".
הזוגיות הוורודה בין סעד לדניאל לא תמיד משקפת את המצב, לפחות לא מהצד הפלסטיני. גורם המעורב בפרויקט אמר שיש כמה חברי נבחרת שלא אחת כבר קיבלו איומים בדרגות שונות בגלל השתתפותם בפרויקט. כמה מהבחורים נתבקשו להוריד פרופיל, אבל לפי אותו גורם, האיומים הללו לא גרמו לשום חבר לפרוש.
גבי זקש, פסיכולוג ספורט בן 34 מתל אביב ושחקן בנבחרת, ממחיש את עניין הקוטביות: "הפתיעה אותי היכולת שלנו לנהל דיונים קשים. וצריך להבין שהחבר'ה פה הם מהמתונים יחסית. משיחה עם הפלסטינים אתה שומע כמה הם שטופי מוח. יוצאים להם מהפה עיוותים היסטוריים שאפילו גובלים באנטישמיות, אבל מה שיפה זה שאחרי שנגמר הדיון אנחנו חברים. וזה נותן תקווה".
יונתן בליק, אחיו של דניאל, מוסיף: "מה שמוכיח יותר מכול את כמה שקשה לפתור את הסכסוך הזה הוא ששני הצדדים פה רוצים לדבר, ועם זאת לא מגיעים לשום הבנה או הכרה במצב האחר. זה עצוב. שני צדדים שהם 'פרו' אחד לשני באים לדיון ולא מסוגלים לצאת מהחדר עם לגיטימציה לאחר".
קואוץ' קווין, שהיה יחף לאורך כל המשחק, שורק לסיום משחק האימון. התוצאה - כבר מזמן שכחנו. החניכים עוברים למתיחות שאחרי ומשתחררים גם בעזרת הומור. הערבים שרים בערבית, הישראלים עסוקים בלימוד השפה ("אתה יודע מה זה 'לזרוק זין?'"), והאוסטרלים מראים שגם הם כאן, עם צעקות הלאום "אוסי אוסי אוסי".
השגרירה נושאת דברים בטקס מאולתר, וכמאל אבו אלת'ום (27) מתרגם מאנגלית לערבית. פוקנר שוב מדברת על "גאווה", " הנאה" ו"ספורטיביות", ולא שוכחת לקנח עם "שוקראן". הכול מתכנסים לצילום המסכם. כולם בפריים אבל דגל הפרויקט מאחורה, שתלוי על השער, קצת מוסתר. חי מנסה להזיז את הדגל אך לא מצליחה, ואחד השחקנים מושך את כל השער שמאלה. חבר חייכן מהשגרירות האוסטרלית שואל בצחוק: "אולי תזיז את כל ישראל שמאלה?" וכמה מביני עניין מגחכים על הפליטה הפרוידיאנית.
לפני שמתקפלים להמשך המחנה ולארוחת הצהריים תחילה, עומר אונגר מבקש לשתף. "זה לא היה פשוט להצטרף לדבר הזה", הוא מודה. "יש לי הרבה אירועים בראש. גם הדוד שלי שנהרג, העובדה שהשתתפתי ב'חומת מגן' וראיתי חברים מהיחידה נהרגים. זה קשה. אבל אז אתה פתאום מבין שמלמעלה שום דבר לא יזוז ולא ישתנה, וזו הדרך להמשיך הלאה, להתקדם, לעשות משהו אישי קטן. זה מסמל את הטוב. זה עוזר להתגבר, לחשוב אחרת. אם קודם אלו היו ערבים או פלסטינים עכשיו הם כמאל, דארי, סעד, עאבד. אנחנו לא מסכימים על הרבה דברים, אבל אנחנו כן מדברים".
איך הם הגיבו כשסיפרת על דוד שלך שנהרג?
"הם ניגשו אליי, תמכו. מצד שני אני שומע על דברים שקרו להם ולמשפחות שלהם. זו הדרך שהמשפחות מתמודדות עם הכאב. דודה שלי הקימה עמותה לזכר בעלה, זה גם אמצעי לריפוי עצמי. במקום לכעוס, פשוט לעשות. כולנו בסופו של דבר רוצים את אותם הדברים - אושר, פרנסה, מגורים, בריאות. כולנו אנשים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם