הרחובות זועמים, ונתן זהבי וצ'רלי ביטון מתמוגגים
כך הסתרתי את מנהיגי הפנתרים השחורים בדירה בתל אביב. לאן נעלמו גילה גמליאל ועופר עיני? וההבדל הקטן בין מפגיני הגבעות למפגיני האוהלים
הפנתרים לא היו מנומסים, לא עשו חשבון, לא לממשלה ולעומדת בראשה; ולא למשטרה ולקציניה שלא ידעו איך לאכול את התופעה שצעירים ללא מורא מתעמתים אתם, חוטפים מכות רצח, נעצרים, משוחררים וחוזרים לקרבות רחוב.
טענות הפנתרים על קיפוח בחינוך, במקומות עבודה, בדיור ובשירותי רווחה היו מוצדקות. בין הצעירים, רובם הגדול יוצאי עדות המזרח, היו כמה אשכנזים שפעלו עם ה"פרענקים" בשיתוף פעולה הדוק, שמדי פעם גרם לשוטרים מבוכה ובלבול.
אחד המקרים שהביא לפנתרים הרבה תגובות אוהדות בציבור היה פרשת גניבת החלב. באותם ימים היו מניחים החלבנים לפנות בוקר בקבוקי חלב ליד דלתות לקוחותיהם בשכונות של העשירים.
לילה אחד, במבצע מתוזמן ומתוכנן היטב, פשטו צעירי הפנתרים על דלתות תושבי השכונות העשירות, גנבו את הבקבוקים והעבירו אותם לתושבים במצוקה בשכונות העוני. אף שבעיתונים לא אהדו מי יודע מה את פעילות הפנתרים, זכה המעשה לכינויים בסגנון "רובין הוד בירושלים".
במוצאי שבת האחרונה עמדתי עם צ'רלי ביטון, ממנהיגי הפנתרים השחורים, מאחורי הבמה שעליה נאמה דפני ליף, ממנהיגות שביתת המחאה. העלינו זיכרונות מפרשת גניבת החלב. באותם ימים התגלגל לידי סכום כסף שייעדתי אותו לסיוע למאבק. אף שעברו 40 שנה, אני זוכר שביקשתי מצ'רלי שיבדוק עם ראש ארגון החלבנים כמה נזק נגרם לחלבנים שבאזורם נגנב החלב. ראש הארגון אמר לתקשורת שהפנתרים חארות ופגעו בפרנסה של החלבנים המסכנים.
לאחר הבירור נתתי לו 351 לירות, גובה הנזק לחלבנים, והוספתי לו תלושי קנייה בסך 50 לירות כפיצוי לחלבנים שנפגעו. החלבנים שהיו נגדנו עברו לצדנו. צ'רלי מתגלגל מצחוק כשאנחנו נזכרים איך הוא וסעדיה מרציאנו ז"ל ברחו לתל אביב כשהיו דרושים לחקירה במשטרת ירושלים, ואני הסתרתי אותם בדירת גג ברחוב שדרות נורדאו בתל אביב, שלידידה שלי היה את המפתח שלה (הדירה הייתה שייכת לחתן פרס ישראל דוד טרטקובר, ששהה בחו"ל).
מאוחר יותר החלטנו שהם יסגירו את עצמם באירוע מתוקשר ביום מסוים בשעה מסוימת בכיכר ציון. התקשורת המקומית והזרה סיקרה את אירועי הפנתרים בהיסטריה. הודעתי למשטרה שאני מביא את הפנתרים שהיו בחזקת עבריינים מבוקשים לחקירה לכיכר ציון, אך התנאי שלי היה שלא ינהגו נגדם באלימות ולא יעצרו אותי בגין הסתרתם. משטרת ירושלים השקיעה מאמצים אדירים ללכוד אותם לפני שיגיעו לכיכר ציון.
צ'רלי מתגלגל מצחוק כשאנחנו נזכרים בתרגיל ההסחה שעשינו לשוטרים. "מה עם התיירת החתיכה ההיא עם המוסטנג האמריקאי?" הוא שואל. "חיה ובריאה ומוסרת לך ד"ש", אני עונה לו.
התיירת, גברת ל', הייתה באותם ימים אישה נאה ואמידה שנרתמה לעזור לי בכל מבצע שהיה כרוך בעזרה לאנשים במצוקה. היא הסכימה להסיע אותנו במוסטנג שלה לירושלים. לקראת הגעתנו לעיר נדחקו צ'רלי וסעדיה בין שני המושבים, ועליהם ישבו שני התאומים בני העשר של ל'. עברנו את מחסומי המשטרה הרבים בקלות. איש מהשוטרים לא העלה בדעתו שהגברת המהודרת ושני הילדים במושב האחורי שנפנפו להם לשלום מצפינים במכונית את הפנתרים המבוקשים.
בכיכר ציון המתינו עשרות עיתונאים וצלמים והמוני שוטרים. כשיצאו הפנתרים מהמוסטנג היו השוטרים המומים - הם קיוו שהפנתרים יילכדו בדרך ולא יגיעו לכיכר.
כשדפני ליף יורדת מהבמה מלוות אותה מחיאות כפיים של עשרות אלפים שזועקים נגד מדיניות הממשלה. דפני מגיעה אלינו, חיבוק קטן. עם חיוך ממזרי היא לוחשת לי: "אני נותנת לך את הקרדיט על השם 'מעברת נתניהו' בכל הזדמנות". צ'רלי ואני, שועלי קרבות ותיקים בענייני הפגנות ומאבקים ציבוריים, מרגישים במוצאי שבת מאושרים - משהו חיובי קורה.
החיבור של האנשים הרבים שהגיעו הוא מדהים. אלו לא אנשי ה"מגיע לי", אלו אנשים עובדים, לומדים, תורמים, שדורשים מהמדינה שרק דורשת מהם שגם תתמוך בהם כדי שיוכלו להמשיך לתרום, והם (ביבי-שטייניץ) הרי טוענים שמצבנו הכלכלי לא היה מעולם טוב יותר.
ביום שלישי מבינים ראש הממשלה ושר הבריאות ביבי נתניהו, יד ימינו באוצר, הד"ר לפילוסופיה יובל שטייניץ, ושר השיכון אטיאס שהם חייבים לתת מענה מהיר לרחובות הזועמים. ביבי ושטייניץ, מבולבלים ונרגשים, נואמים נאום ארוך ומבולבל שהמסרים שלו נשמעים לא בדיוק משכנעים. אחרי הנאומים אני עושה סבב טלפוני עם ראשי המחאה בתל אביב, ירושלים וקריית שמונה.
שלושת הצעירים אתם אני מדבר ממשיכים לזעום. הנאומים לא שכנעו אותם. סתיו שפיר מתל אביב מלגלגת על הניסיון לעשות הפרדה בין הסטודנטים למוחים האחרים. "זה לא יעזור לביבי - אנחנו ממשיכים", היא אומרת בטון תקיף. איתי גוטלר הירושלמי ואביעד מקריית שמונה לא מתכוננים להפסיק ולא שוכנעו מהפתרונות שניפקו ביבי ושטייניץ.
מי שרותח מזעם יותר מהשלושה הוא ד"ר אילן בלאו, מתמחה בבית החולים מאיר, שחוזר ממשמרת בת 24 שעות עייף ותשוש, ותוך כדי נהיגה הוא זועם שראש הממשלה ושר האוצר לא הזכירו ולו במילה אחת את נושא הרופאים והמתמחים.
נכון ליום שלישי מבינים אנשי האוהלים שהמאבק לא הסתיים. הם גם מודעים לעובדה שבתחילת אוגוסט יוצאים חברי הכנסת לחודשיים!!! פגרת קיץ (עד סוף אוקטובר). השר אלי ישי, שעם השנים התחדדו חושיו הפוליטיים והוא מנסה להיות ערמומי ופופולרי לפחות כמו קודמו אריה דרעי, מזהה שיציאת הכנסת לפגרה בת חודשיים תראה מופרזת ואפילו מוטרפת לאור האירועים ברחובות.
אלי ישי פונה לריבלין ומציע לו לבטל את פגרת הקיץ. "זה זמן לא מתאים לאור המתרחש", הוא אומר לו, ודואג שהדברים יגיעו לאוזני התקשורת. גם ביבי מבוהל. הוא מבטל ביקור בפולין, שם הייתה אמורה להיות לו פגישה עם הנשיא. לאור הזרקורים מגיחה לפתע דמות סגנית שר עלומה שנשכחה מהציבור - גילה גמליאל שמה (במשאל שערכתי בין מאזיניי ברדיו לא ידע אף אחד סגנית שר למי ולמה היא משמשת, ככל הנראה על הנייר גמליאל אמורה לעסוק בענייני צעירים ונשים).
עוד כוכב שהגיח מהחשכה אחרי שנעלם-נאלם הוא הבוס הגדול של ההסתדרות עופר עיני. במהלך כל ימי המחאה היו כמה ממזרים מבין המוחים שניסו להכניס מודעה לעיתונים בה הם מבקשים את עזרת הציבור בחיפושיהם אחרי מזכיר ההסתדרות. הרעיון נדחה על הסף מחוסר תקציב.
במוצאי שבת, בעת שנערכה ההפגנה הגדולה, מיליון ו-300 אלף צפו בתכנית הגמר של "כוכב
נולד". כשצ'רלי ביטון יצא מירושלים להפגנה הוא צעק לשכניו שישבו על המרפסת שיצטרפו אליו - השכנים, צאצאי הפנתרים בעבר, ביטלו אותו בבוז וצעקו לו מהמרפסת - "השתגעת? אנחנו ב'כוכב נולד'".
אף שדור האס-אם-אס לא הגיע בהמוניו לכיכר המוזאון, היו במקום כמה מאות בני נוער עם חולצות כחולות, החולצות ההיסטוריות של תנועות הנוער. בני נוער עם מדי הצופים לא נראו בשטח, גם צעירי בני עקיבא לא נראו משום מה, על נוער הגבעות אין טעם לדבר. עבור המתנחלים, המפגינים הם שמאלנים בוגדניים התומכים בפלסטינים, ונתמכים על ידי ארגונים שונאי ישראל תומכי טרור.
להקת כתבי הימין גיחכה במשך כל השבוע שעבר על מחאת האוהלים - עמיתי אראל סג"ל, קלמן ליבסקינד ("מעריב"), חנוך דאום, יועז הנדל ("ידיעות"), גונן גינת ודרור איידר ("ישראל היום") ואחרים. הם כתבו והתראיינו - חלקם היללו ושיבחו את ביבי ושטייניץ, אחרים דרשו שוויון ביחס למפגיני הגבעות ומפגיני האוהלים.
ההבדל הקטן בין המפגינים התבטא ביום שאחרי ההפגנה הגדולה, ואחרי העימות בין השוטרים למפגינים, שאחד מהם, מטומטם חסר אחריות, השליך רימון עשן אדום לשטח ריק מבני אדם. ביום שאחרי הקימו אנשי מחאת האוהלים בכניסה למשטרת תל אביב אוהל ועליו פיזרו פרחים ותלו כרזה בה התנצלו על אירועי הלילה הקודם.
zehavi@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם