מלכה סחורי, ערבייה נוצרייה עיוורת, נלחמת ואפילו מנצחת
יום בחייה של מלכה סחורי, ערבייה נוצרייה עיוורת מחיפה, שכבר 57 שנה חיה בין מאבקים: באבא מכה ואחר כך בבעל, במחלת העיניים חשוכת המרפא, בעוני הדוחק, למען זכויות העיוורים ולשחרורו של גלעד שליט. עכשיו היא מסמנת עוד וי: בימים אלה ניצל מסגירה מפעל "מגדל אור", שבו היא עובדת יחד עם עוד עיוורים רבים. בזכותה, אלא בזכות מי
חיוורת פנים ורחמנית, צופה בנו מהמזווה מריה הקדושה. על הקירות, ממוסגרות בצלבים קטנים, תמונות בנותיה בבגדי כלה. הגדולה היא מרים, על שם אמא של מלכה. הקטנה היא רינה, "שנולדה ביום שרינה מור נבחרה למלכת יופי והיא לא פחות יפה ממנה".
מלכה לוחצת על שעונה, שומעת ש-4:58 ומכריזה : "עוד שתי דקות". כשהשעון קורא 5:00 מתחיל עוד יום בחייה של מלכה סחורי מרחוב יוחנן הקדוש בחיפה. היא מקימה את רוקי, שמה עליו רתמה, פוצחת במסע אל המפעל שבקריית חיים. אף שרוב עובדיו עיוורים, עמד "מגדל אור - קרן רש'י" להיסגר.
רק הפה של נתן זהבי והכסף של שר הרווחה משה כחלון הצילו לפני שלושה שבועות את מפעל החסד.
דממת הרחוב מופרעת מגביע יוגורט ריק שמתגלגל במורד. הליכתה של מלכה סחורי חפה מדשדוש עיוורים. במבט מאחור אני רואה את גווה זקוף וצעדה נמרץ. כאילו נישאת בסערה על גבו של רוקי.
הוא מוביל, אך היא מנווטת. אוהבת את הלברדור בן השנתיים וחצי, אבל מציבה לו גבולות. אין ספק שידידה הטוב ביותר יודע מי כאן מכתיב אג'נדה. תלותה ברוקי ברורה, אך לא מוחלטת. "רוקי שמאלה וישר למדרגות", היא פוקדת עליו. אנחנו חולפים על פני שיח והיא מצווה: "קדימה לביזי". רוקי מבין שפה מותר לו להיפטר מנוזליו וממוצקיו. אבל מה לעשות שהוא לגמרי לא ביזי. מלכה מתעקשת: "ביזי, ביזי, ביזי". בסוף רוקי נעתר ואף זוכה לליטוף על העורף: "יופי של ביזי".
אני מנצל את הרגע לביזי עצמי. מלכה מרגישה שהלכתי לה לאיבוד וקוראת לי. האמת שהאחריות שלקחה עליי לא הסתיימה עם הכתבה. בערב צלצלה לשאול איך הגעתי, "כי למנהל שלי נראית גמור מעייפות". באותה הזדמנות התנצלה שלא הבחינה שהיינו איתה שניים, לכן לא הציעה קולה גם לאלוני.
בשעות שעשיתי איתה בדרכים ובעבודה הבנתי שהעיוורון לא הצליח לנעול את מלכה בתוך עצמה. לא כיבה את חמלתה.
במלאות חמש שנים לחטיפת גלעד שליט עלתה באוטובוסים לירושלים כדי להיות עם הוריו. כמה שנים לפני כן התגייסה למאבק העיוורים על זכויות בני הלוויה שלהם. "קשור את עיניך, אדוני שר הרווחה, אפילו במקום מוכר", קראה קבל המונים ומיקרופונים, "ותבין כמה קשה לעשות צעד".
אנחנו צועדים ברחוב אלנבי כשמקונדיטוריית "המזרח" יוצא מחמוד. "היא עיוורת", הוא אומר לי כמגלה סוד, "תשמרו עליה, פעם ראיתי אותה נופלת".
חיפה מתחילה לשפשף עיניים. פנסי מכוניות ראשונות קורעים את החושך, אבל בעיקר שומעים את קריאת העורבים בצמרות. מלכה אוהבת את הקולות. גם את הרוח החשוכה שבאה מהים. כבר 30 שנה שלא הייתה בים, והיא מתגעגעת לרעש הגלים. "פעם הייתי הולכת עם הבנות, אבל עכשיו המתנדבת המדהימה שלי, אתי, הבטיחה לקחת אותי".
אנחנו מגיעים לקו 114 ומלכה מכריזה באוזני רוקי: "ת-ח-נ-ה". לנו היא מזכירה לבקש "כרטיס המשך לקריות". ב-5:20 בדיוק נכנס 114 לעגינה במפרץ שלנו. שמעון הנהג הוא הקבוע של מלכה. שומר לה תמיד את הכיסא לימינו. היא מכבדת אותו ב"בוקר טוב" מאיר פנים. רוקי מתכרבל לרגליה והיא מלטפת אותו: "מאמי שלי, אהוב שלי, החום והאהבה שלי".
כשלאונרד כהן באוויר עם "סוזן", שני סודנים עולים ברחוב הרצל. נגררים אחרי שקיות הפלסטיק. האוטובוס דחוס בישראלים שהקריבו אסתטיקה על מזבח השרב. הכל חשוף, מיוזע וללא בושה. סבתות זהובות שיניים בכובעי קסקט תינוקיים, סבים רפויי חזה בגופיות של ה"ניקס". ובין כל בתי השחי, הזיפים והוורידים, מלכה עם ה"טרזור" שלה, מריחה כגברת שממהרת לסלון של מדאם פומפדור.
כשהאור מאפיר אנחנו מחליפים לקו 51. הצ' ק פוסט מתעורר, תריסים ראשונים מורמים. בוקר טוב ל"שווארמה צ' ק פוסט חאזן". בוקר טוב ל"סקסודרום", שמבטיח משלוחים עד הבית. השעה היא קצת לפני שש כשמשה חובב גומר להגיד ברדיו: "וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך". מלכה לוחשת את הפסוקים יחד עם חובב.
אנחנו ממשיכים בשיחתנו שנקטעה בבית. אני שומע אותה רהוטה, שוטפת מדויקת. בקיאותה בפרטים משרה אמינות. מבטה אינו ממוקד, אבל קשוב. עיניים מתות, אבל מדברות. מאלצות אותך להביט לתוכן, להתחבר למונולוג חייה. מאלכי מוקבל נולדה לפני 57 שנה בשכונת כבביר בחיפה למשפחה נוצרית מכפר קנא. לאביה יעקוב שעבד במשרד הביטחון הייתה ידידה, מלכה, שהציעה לשנות את שמה של הקטנה לשמה. מלכה הזאת לא אוהבת לזכור את ילדותה. אבא אלים שהיה מרביץ לאשתו ולשבעת
כמה ימים לאחר שילדה את בנה האחרון מתה מרים סחורי. הילדים התחילו להתגלגל בין משפחות. בגיל שבע נשלחה מלכה לירושלים, למנזר "סאר דה שריטה", אחיות החסד. אבל חסד לא היה. האחיות היו קשות מאוד, כך היא זוכרת היטב. על הבנות הבוגרות הוטל לרחוץ את הצעירות והן גררו אותן בכוח למקלחות. עד היום היא חשה את ציפורניהן ננעצות בבשרה. "ולמרות הכל זה היה יותר טוב מהבית", היא אומרת.
בגיל 12 ולאחר התעלמות משפחתית ארוכה, באה לבקר אותה הדודה קתרינה מרמלה. עם ערימת סוכריות על מקל. סוף סוף יכלה גם היא לעמוד בראש המדרגות המובילות לכתות ולחלק לשאר הבנות. אחר כך הדודה לקחה אותה אליה לחופש, שהתארך והתארך. "והיה טוב, אבל עדיין זר. לא יכולתי לדרוש מה שנתנו לילדים שלהם. פשוט הייתי עומדת בפינה ומחכה". אבל יום אחד הדוד אליאס, אחיו של אביה, שם לב, ופקד על אשתו: "מרגע זה כל הילדים שווים". וכך היה.
כשהייתה בת 14, אחיה הגדול דאוד החזיר אותה לבית אביה, שבינתיים התחתן שוב. ושוב היה רע והיא ברחה, התלוננה במשטרה על מכות, אך לא היה מי שיקשיב. בצר לה פנתה לנזירות גרמניות בכרמל, שסידרו לה עבודה בבית אבות לניצולי שואה. "במטבח, חדרנית, בכל מקום שרצו אותי". באותו בית אבות היה נגר שקראו לו נביל. מבוגר ממנה בחמש שנים. "לא הבנתי מה זאת אהבה, אבל התחלתי להיות קרובה אליו, בלי שיהיה בינינו מגע פיזי". עד שנודע לאביה והוא לקח אותה משם בכוח. רק תמורת התחייבות שתתנתק מנביל הסכים להחזיר אותה לעבודה.
מלכה עמדה בדיבורה, אבל נפשה הכריזה מרד. כשאביה דרש שתתחתן עם אח של חברה, היא אמרה לא. "אהבתי את נביל". אבל זה היה מרד ללא סיכוי. בסופו של דבר הצליח האב לכפות עליה את האיש שלו, עאדל סחורי. "קבלתי מכות רצח והתחתנתי". וכך , עם בעל בלתי נמנע ועם לב קרוע מאהבה לאחר, עברה לבית משפחת סחורי בנצרת.
איך מתארגנים לחיים עם מי שלא אוהבים?
"לא פיתחתי שום רגש כלפיו. עשיתי מה שהייתי חייבת בתור אישה. פחדתי. הייתי מאוד תמימה. עכשיו זה לא יכול היה לקרות".
כאביה, גם בעלה התגלה כאיש אלים מאוד. "עשיתי שתי בנות תוך כדי פחד", היא מהדקת אצבעות על ידית המושב. את בתה הצעירה, רינה, ילדה ב"העמק" בעפולה. כיממה אחר כך העירו לה האחיות שתקום להחליף לתינוקת. "אבל אני לא רואה כלום", השיבה . הן לא האמינו:
"'מה לא רואה? את עושה מאיתנו צחוק?', אמרתי :'מה צחוק, חושך בעיניים'". בבדיקות התברר שיש לה מחלה תורשתית שבה לקתה גם אחותה סועאד. "ומאז לאט לאט התעוורתי". בהתחלה לא הבחינה במדרכה, אחר כך העצמים התחילו לאבד צורה. העולם התחיל להיסגר.
"לא האמנתי שאני הולכת להתעוור. אמרתי לרופאים: 'אבל בסך הכל יש ימים שאני רואה. אתם לא יכולים לעצור את זה?' הייתי קמה כל בוקר, רואה קצת ואומרת לעצמי:'הנה, הם לא צדקו, אני רואה'".
דווקא באותו זמן צלל בעלה אל תהומות רשעותו. "את עיוורת, את כלום, את אפס אפסים", נהג לחבוט בה. למרות העיוורון המשתלט, מלכה לא רצתה בו יותר. ב-1984 התגרשו . "ניסיתי להחזיק את הבנות הכי קרוב אליי ורחוק מאביהן, כדי שלא יעזבו אותי בגלל שאני נהיית עיוורת", אמרה . לפני 21 שנה איבדה כליל את הראייה.
מהי התמונה האחרונה שראית?
"את הבנות מוכנות לצאת לבית הספר. הגדולה בחולצה תכלת ומכנסיים שחורים, הקטנה בחולצה לבנה ובג'ינס. זה הדבר האחרון שראיתי".
וזהו ?
"אחרי זה רק דמויות. לא ידעתי מי עובר לפניי. התבלבלו לי הגדולה עם הקטנה. רק לפי השערות שלהן הרגשתי מי זאת מי".
את זוכרת תוכניות טלוויזיה אחרונות?
"'לאסי', שהייתי רואה עם הבנות, ו'דאלאס'".
סרט אחרון?
"'אישה יפה'. הראייה שלי כבר לא הייתה מאה אחוז, אבל הבנות הסבירו לי".
מה את רואה עכשיו, כשאנחנו באוטובוס?
"לבן. כשהלבן מתחיל להבריק אני יודעת שיצאה השמש. כשנהיה לי שחור בעיניים אני יודעת שבא הלילה".
הימים הראשונים בשארית חייה כעיוורת היו ימים של דיכאון. התביישה במום שלה. לא רצתה שאנשים יסתכלו עליה. "הרגשתי שאני כלום". משפחה , שכנים, חברים כולם התחילו להתרחק. גם את הבנות הביך העיוורון. לא אמרו מילה אפילו לחברות.
"כשנאלצה לצאת ללקט את קצבתה, החזיקו בה בדרך שלא תיחשף נכותה לעיני העוברים ושבים. "היו נותנות לי סימנים: כשהרימו אצבע ביד שהחזקתי, הבנתי שזאת מדרגה כלפי מעלה. כשהורידו הבנתי שהמדרגה מלמטה".
באותה תקופה עבדה אצל זוג ניצולי שואה, והסיפור שלה נגע ללבם. הם הכירו לה ניצול שואה אחר, עיוור גם הוא. יום אחד נחת עם מקלו בביתה. "באתי לפה כדי שתצאי קצת מהבית", הכריז .
היא סירבה, אבל הוא לא הרפה. "את חייבת לצאת. את לא הראשונה או האחרונה שהתעוורה". היא השתכנעה. האיש לקח אותה למשרד הרווחה והיא התקבלה לחוג תעסוקתי לעיוורים. "וככה נפתחו מחדש החיים שלי. התחלתי לצאת". פעמיים על הקצה אלא שהרחוב לא תמיד האיר פנים. ילדים לעגו לבעלת המקל הלבן. שמו רגליים, גלגלו אליה מכשולים שתיתקל בהם. לא שלא היו צדיקים.
"אבל הם בדרך כלל היו עיוורים. לאחד מהם קראו יוסוף חורי, והוא התנהל עם כלב נחייה. המליץ שתעשה כמותו, אבל היא פחדה. עדיין סחבה טראומת ילדות מנשיכה. אבל חורי לא ויתר. הזמין אותה אליו, ונתן לה ללכת עם כלבו כשאשתו משגיחה. בסוף החליטה בעד. נסעה לסאסא, ליוני לנקרי, וקיבלה כלבת לברדור, יוי. "ומאז יובי החיים שלי השתנו. הרגשתי שאני לא תלויה באף אחד. יכולתי לצאת מתי שבא לי. לחזור מתי שבא לי".
אבל השחרור הזה לא שחרר מייסורי המצפון. האם צדקה בכך שניתקה את הבנות מאביהן? הנה הן מתלוננות. רוצות להתלבש כמו החברות, לבלות כמותן. ואין לה שקל. כדי לאכול נזקקה לחבילות של העמותות, מה שהשפיל אותה עד עפר.
לפעמים הייתה אוכלת את השאריות של הבנות בלי שיראו. לפעמים הייתה נרדמת על בטן ריקה. כשהלב היה כבד כעוגן, הייתה יורדת לגן העירייה ברחוב חסן שוקרי וצועקת מול הים: "למה זה קרה לי, אלוהים? למה אתה מעניש אותי? למה כולם עוזבים אותי? ".
הרגשת שאלוהים עונה לך?
"אף פעם לא ענה לי, אבל הרגשתי הקלה על הלב שלי, שהכאב קצת יצא ממנו".
פעמיים הגיעה עד הקצה. בראשונה רוקנה לכוס את כל הכדורים שהיו לה, בלעה ונשכבה במיטה. שכנה שבאה לקפה מקרי מצאה אותה. מיד לבית חולים הכרמל, מיד שטיפת קיבה. כעבור שנתיים בלעה שוב. הפעם המדריכה במועדון לעיוורים ראתה שהיא לא בסדר והזמינה אמבולנס. שוב שטפו ממנה את הרעל. כשיצאה פנתה לטיפול במרפאה לבריאות הנפש בקריית אליעזר. "שכנעו אותי שאני חזקה, שעשיתי מעבר למה שמצופה ממני, שאני צריכה להיות שלמה עם עצמי", היא אומרת.
וחוץ מזה הייתה העבודה ב"מגדל אור", כאורזת ציוד סטרילי. "הייתי מעבירה כמה שעות עם ראש נקי ממחשבות קשות. שומעת את זאת, שומעת את ההיא. הדיבורים היו אחרים לגמרי, וכך גם מצב הרוח". העבודה גם הוסיפה הכנסה של כאלף שקל בחודש. "עם הביטוח לאומי וההקצבה ממשרד הרווחה יש לי כ-4,000 בחודש , וזה הרבה".
ועם זה את מצליחה להסתדר?
"אם אתה מתכוון בלי מינוס ובלי הלוואות-אז לא. אבל עכשיו יש לי אפשרות לקבל הלוואות. קודם, רק על קצבת הנכות, לא היו מוכנים לתת לי".
יש לאוכל?
"פעם לא היה, אבל עכשיו יש".
אבל גם ה"יש" המכווץ כמעט לא היה. עמותת "מגדל אור" נכנסה לגירעון של תשעה מיליון שקל, ובית המשפט מינה מפרק זמני. הפירוק התנהל במשך שנה וחצי. המחלוקת התרכזה ב-1.8 מיליון שקל חוב לעירייה שאיש לא רצה לשלם. במהלך הסכסוך כתבה מלכה מכתב לראש קרן רש"י.
"הצילו את המפעל, אתם המשפחה שלנו ואני לא רוצה להיות יתומה", כתבה . באמצע יוני פסק בית המשפט שאם עד סוף החודש לא תמצא פשרה, המפעל ייסגר. "היינו בעצבים. בלי סבלנות אחד לשני. התרגזנו, האשמנו, כולם היו בלחץ".
מלכה חזרה באותו יום הביתה, וב-12 התקשרה ל"זהבי עצבני". המפיק שגיא לקח ממנה טלפון, וכעבור 15 דקות כבר הייתה בשידור. "מדברת איתך אישה עיוורת. סחורי מלכה מחיפה", אמרה לזהבי. אחרי שגמרה לספר את הסיפור פרצה בבכי. זהבי הרגיע אותה והתגייס כמו שרק הוא יודע: בזעם אותנטי, עם כל הנשמה ובלי גרם פחד.
כעבור שבוע הודיע לה שיש פתרון. על פי הסדר שגיבש השר משה כחלון, משרד הרווחה ישלם לעיריית חיפה את ה-1.8 מיליון . קרן רש"י רכשה את הפעילות ב"מגדל אור" והמפעל ניצל. "אבל הכי חשוב עכשיו שייתנו לנו עבודות, שנצליח כולנו עם המפעל". ביום שלישי האחרון נערך טקס במפעל לרגל הצלתו, בנוכחות השר משה כחלון. סחורי פתחה את הטקס בדבריה ובברכתה.
קו 51 עוצר ברחוב בן צבי שבקריית חיים. למרות שהיא מכירה את הדרך, מלכה מוודאת שזאת אכן התחנה שלה. מאחלת לנהג "יום טוב" ויורדת. "מרכז שיקום מגדל אור" שוכן מאחורי בתי רכבת דהויים כמו שיכוני צ'אושסקו בבוקרשט. לידו חורשת אקליפטוס זרועה ניירות טואלט ופחיות ריקות. הכלבים נובחים ורוקי מתבלבל. "מתבלבל מכלבים כמו גברים מאישה", צוחקת מלכה.
ה"בוקר טוב" שלה מעיר חצר שוממה. אבל מפה ומשם העובדים מתחילים לנבוט. אסיה מעאבלין עם בעיית לב, אורית מחיפה עם אפילפסיה, מוחמד משפרעם, עיוור, חנניה מחיפה כבד ראייה ופאהד מעאבלין שנפל בגיל שנתיים מקומה שנייה וצד ימין של גולגולתו קרס פנימה.
כשפניה לדלת הברזל וגבה לבאים, שואלת מלכה כל אחד איך התרשם אתמול. באסיפה בחדר האוכל נמסרו להם פרטי ההסדר החדש והיא הייתה בין הדוברים. הבוקר כולם מבסוטים, אך מסויגים.
חוששים שמא לא יהיו עבודות והם יישלחו הביתה. אבל איש קטן וזריז, מנסה להזריק אמונה: "צריך להגיד תודה על מה שיש ולהמשיך לעבוד". לודה המדריכה מסובבת את מלכה עם הפנים לדוברים כדי שתסכם את הדברים: "קיבלנו הבטחה שיהיה יותר טוב. בואו נאחז בתקווה". אחר כך היא פונה אליי: "איך אתה מתרשם מהחבר'ה? ".
אנשים טובים.
"בגלל זה שמו את החבל על הצוואר שלנו".
מלכה עובדת בחדר חנוק. כך לפחות מורגש כשהדלתות נפתחות אחרי הלילה. היא מתיישבת ליד השולחן שלה. רוקי משתרע לצד קערת המים המוכספת מתחת לשולחן שלידה. גלינה האחראית על המחלקה מחלקת עבודה. מלכה אורזת כיסויי פלסטיק למכשירי וידאו בחדר ניתוח.
"מלבישה כל כיסוי על קונוס ודוחסת אותו לגלגל פלסטיק לבן. פרקי ידיה כואבים מהדחיסה, אבל היא לא רוצה לעבור למחלקת הנרות, למשל. פחיות השעווה שם יעשו לה רעש בלתי נסבל במכשיר השמיעה. פעם התביישה לחשוף אותו. היום היא מרשה לעצמה אפילו קוקו. "למדתי לקבל את עצמי", היא אומרת ודוחסת.
איך היית מגדירה את עצמך?
"האמת, אז עכשיו אני אופטימית. התחלתי להיות אישה חזקה. יש לי ביטחון עצמי. אני חו- שבת שלחיים שלי יש ערך".
איך את חזקה?
"חזקה באופי שלי. אם אני רוצה משהו אני עולה על הגדר ומשיגה מה שאני רוצה. גם אם יהיו לי קשיים. גם אם מנסים למנוע ממני. אני לא אתן להם. אם יש לי משהו להגיד לך - אגיד לך בפרצוף. לא אלך מסביב".
פמיניסטית ?
"מה זה המילה הזאת? ".
פעילה למען זכויות הנשים.
"אני פעילה למען כל דבר שנוגע בי. למשל גלעד שליט. כל שנה ביום ההולדת שלו אני עומדת בתחנה המרכזית בחיפה ומחלקת פרחים צהובים. פעם גם כתבתי שלט:'ים של דמעות בשתי עיניים, לבי דואג, הצילו את גלעד'".
סיפרת לי שביקרת באוהל של הוריו.
"לא ידעתי מי הם, אבל מישהו הושיט לי יד ואמר: 'אני אבא של גלעד'. עמדה לי דמעה בעיניים. חיבקתי אותו ונישקתי אותו. אמרתי לו שבעזרת השם הבן יחזור. הוא החזיר לי חיבוק".
מה הכי היית רוצה לחזור ולראות?
"את אור היום, את העצים שהייתי רואה כשהייתי הולכת עם הילדות לפארק. אבל הכי הרבה אני רוצה לראות את הבנות והנכדים".
את מנסה לראות אותם בדמיון?
"תמיד. במיוחד את הנכדה שלי שרתוקה ממחלה לכיסא גלגלים. קרול בת שש. אני מלטפת אותה כל הזמן מהראש עד כפות הרגליים. אומרת לה:'נכון שאת יפה? נכון שיש לך עיניים יפות? נכון שיש לך אף יפה כמו טבעת ופה כמו דובדבן?'".
מה היא עונה לך?
"'סבתא, למה את לא רואה? למה הרופאים לא מצילים אותך? נלמד להיות רופאים ונציל אותך'".
את שואלת את עצמך איך את נראית?
"אומרים לי שאני נראית יותר צעירה מהגיל שלי. אני גאה בזה. אבל אני רוצה קודם כל לעשות רושם טוב על עצמי". את מתאפרת תמיד, או שרק היום בשבילנו? "כשהייתי רואה, הייתי מאוד יפה והתאפרתי רק למסיבות. עכשיו, למרות הקשיים, אני מתאפרת יום-יום".
איך את מצליחה?
"הבת שלי למדה ספרות וטיפול פנים, אז היא לימדה אותי. קנתה לי מברשת קטנה. פעם-פעמיים עשיתי מולה והיא אמרה:'יופי'".
תספורת?
"אצל הבת, ובעיקר לפני אירועים. פן חלק אני עוד מסוגלת לעשות לבד".
בגדים?
"מסתובבת כמעט בכל החנויות בהדר. אוהבת להסתכל אם יש דוגמאות חדשות, הצבעים שהולכים באופנה "."בעבודה במפעל הייתי מצליחה להעביר כמה שעות עם ראש נקי ממחשבות קשות. שומעת את זאת, שומעת את ההיא. הדיבורים היו אחרים לגמרי, וכך גם מצב הרוח. יחד עם הביטוח לאומי וההקצבה ממשרד הרווחה יש לי כ-4,000 בחודש , וזה הרבה"
איך את רואה אותם?
"דרך האנשים. בהתחלה אמרו לי המוכרות: 'מה משנה לך הצבע?' אחרי זה הבינו. אני בודקת, ממששת, שואלת אם יש את הדוגמה הזאת בצבע ההוא. כשמתאים לי אני קונה. כולם מתפלאים איך אני מתאימה צבעים".
גברים מנסים להתחיל איתך?
"יש כאלה. אני זוכרת במיוחד אלמן אחד שתמיד היה רץ אחריי. היה אומר:'את יפה, חבל שאת מבוזבזת, בואי נהיה יחד'. פעם כשירדתי מהאוטובוס ניסה אפילו לחבק. דחפתי אותו מעליי ואמרתי שבפעם הבאה אתלונן במשטרה".
למה זה כל כך הרגיז אותך?
"לא אוהבת את הדברים האלה. אז מה אם הוא רואה ואני לא? מה אני, רכוש שלו? חוץ מזה, כבר הייתי אז עם קובי".
קובי נולד בבודפשט, והסיפור אתו התחיל בחוג תמיכה לעיוורים. מלכה הייתה הראשונה בקבוצה שהתחילה לשתף, לפתוח את הלב. "אבל הוא היה יותר מדי שקט, מחזיק בפנים, לא עומד בכל הדיבורים האלה".
יום אחד ביקשה ממנו את הטלפון שלו בבית. הותנע דיבור כמעט יומיומי. כשנזקקה פעם לליווי למועדון, קובי, שלא איבד לגמרי את הראייה, התנדב. "כל גבר אחר שרצה לעזור לי, מיד נגע בי. והוא להפך. עדין. יותר מדי עדין. אף פעם לא ניסה איתי שום דבר. לא נשיקות, לא לגעת, לא כלום, עד שאמרתי לו:'לא משעמם לך לבד? אתה לא מחפש אישה לאהוב?'".
קובי אמר שהיה רוצה, אבל הוא עדיין חי את האכזבה מהאחת שבגדה בו, "וחוץ מזה יש לי בלב מישהי ואני מפחד להגיד לה". מלכה הציעה שיגיד לה מי זאת והיא תדבר בשמו.
"אבל זאת את", נשבר והודה. מלכה הייתה המומה. ביקשה ממנו שיחשוב טוב על הקשר המסובך בין נוצרייה ליהודי. ומכל מקום היא עדיין לא בשלה לרומן. קודם עליה לחתן את הבנות. קובי חיכה. שנה וחצי חיכה. עד שהבנות התחתנו. רק אז הרשתה מלכה לעצמה זוגיות.
התאהבת במישהו שמעולם לא ראית.
"אתה מתאהב ביחס, בצורת הדיבור, במילים. כשלא רואים יש משקל רב יותר למגע, למעשים. אמרתי לו: 'תקשיב, עברתי הרבה בחיים. אם אתה מתכוון לא לעמוד במילים שלך - עזוב אותי עכשיו. אל תעשה לי עוד פצע בלב'".
איך הוא הגיב?
"הוא אמר שאין סיבה לדאגה שלי, ובמשך הזמן ראיתי שהוא איתי בקשיים שלי. כבר 15 שנה שאנחנו יחד. לא גרים יחד, אבל נפגשים, יוצאים לחופשות".
נשמע כיף.
"שמע, מתחיל להיות לי אור בחיים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם