ראשי » מקומי » שפלה » חולון ובת-ים

"הבובה היא אני": סיפורו של מלך הבובות מחולון

דודידו, שקע ותקע והחרצופים הם רק פיסה זעירה מיצירתו הענפה של אילן סביר, המנהל האמנותי והכללי של מרכז תיאטרון הבובות בחולון והאיש מאחורי הפסטיבל הבינלאומי לתיאטרון בובות בעיר. ריאיון מיוחד עם האיש שמחזיק בבית את כל הפרקים והסרטים של החבובות

שקע מתעורר בבהלה לאחר שטיפס על עמוד חשמל בלילה וראה גולגולת מפחידה מרחפת לעברו. "לכל הרוחות והשדים שקע!", צועק עליו תקע וגם הוא התעורר, "מה קרה?!". "חלמתי שאני מטפס על עמוד חשמל!", עונה לו שקע בפחד.

אל תדאגו, אצל שקע ותקע, הבובות המפורסמות המככבות בתשדירי חברת החשמל, הכל בסדר. בתום כל יום צילומים הם חזרו לקופסאות שלהם יד לצילומי התשדיר הבא. מי שהפעיל את שתי הבובות המשעשעות הוא הבובנאי אילן סביר, שבכל יום עבודה שב הביתה מרוצה אך עם שרירים דואבים.
סביר נמצא בתחום מגיל 12.

כיום, בגיל 48, הוא מנהל את מרכז תיאטרון הבובות בחולון ואת הפסטיבל הבינלאומי לתיאטרון בובות בעיר. במבט ראשון משרדו נראה כמו משרד רגיל. כלומר עמוס בציוד משרדי, מחשבים, ניירות אינספור על השולחן. במבט שני רואים בובות והרבה. עשרות בובות בעלות פרצופים שונים, צבעים מגוונים וצורות מוזרות פזורות מעל הכונניות המשרדיות, חלקן אף תלויות על הקיר.

ככה זה, כנראה, כשאתה מנהל כבר חמש שנים את המרכז היחיד בישראל לאמנות תיאטרון הבובות, וברזומה שלך הפעלה של הבובות הכי מוכרות בישראל, למשל החרצופים, שקע ותקע, דודידו, פופיק ועוד רבים וטובים.

כילד טרום בר מצווה כבר הופיע סביר במסיבות ימי הולדת, ניגן על אקורדיון, עשה משחקי חברה והתגלגל לתיאטרון בובות תוצרת עצמית. שכן סיפר לשכנה, היא סיפרה לחברה, והשמועה על כישרונו עברה מפה לאוזן.

"כל הבובנאות פשוט חלפה לידי, ועוד עשיתי מזה כסף", הוא מספר, "בגיל 12 עד 18 נהייתי ילד רב אמצעי, לא הצטרכתי דמי כיס ויכולתי לקנות מה

שרציתי. ברגע שמגלים בגיל צעיר את כוחה של העצמאות הכלכלית קשה מאוד לוותר על זה".

כך זה נמשך עד שהתגייס לחיל השריון שם שירת כלוחם. "מאוד רציתי להקה צבאית אך לא הייתי כוכב מספיק", הוא נזכר, "לקחתי שיעורי משחק, פיתוח קול, ואפילו שיעורי מחול. עשיתי את כל מה שצריך כדי להיות הכוכב הבא, ובמקום זה הגעתי לשריון בתור נהג טנק".

החשק להיות כוכב נשאר?
"לא. כשהייתי ילד אמרתי שאהיה שחקן, זמר, רקדן, אך אתה ילד ואתה לא יודע מה אתה רוצה מהחיים. היה לי ברור שאהיה על במה, ובדיעבד אני מבין שעשיתי את הדבר הנכון. בתור בובנאי אני לא באמת צריך את התהילה, אני רק צריך שמקבלי ההחלטות יידעו על ההצגות שלי ויקנו אותן. זה לא משנה אם הפרצוף שלי יהיה בטלוויזיה או שעיתונים יכתבו עליי, השם שלי אינו מותג. בסך הכל אני רוצה להתפרנס ולהתקיים".

אילן סביר על רגל אחת, קצרה מאוד: הוא עבד בטלוויזיה כמפעיל ראשי בשלל תוכניות (החרצופים, דפנה ודודידו, סיפורי מישמיש, המחסן של כאילו ועוד), יצר וייעץ בפרסומות רבות, הקים עם אשתו תיאטרון בובות בשם "בבואה", יצר הצגות. הוא גם מרצה ומדריך שחקנים ואפילו הוביל בשידור חי תוכנית טלוויזיה יומית (באמצעות בובה כמובן) בזמן מבצע "עופרת יצוקה".

יצרת המון דברים לאורך השנים, שכולם מכירים, אבל שמך לא מוכר אצל הקהל. איך אתה מסביר את זה?
"זה בכוונה. אני לא מחפש את התהילה. מלכתחילה מי שבוחר לעסוק בתחום בובות, בוחר לשים את עצמו מאחורי משהו. האמירה השולטת בתחום היא קודם החפץ ואחר כך אני.

"לאורך הקריירה שלי הכמות של השעות שנתתי לטלוויזיה ופרסומות היא אדירה, ואני עדיין יכול ללכת ברחוב עם ילדיי ולהיות אבא שלהם ולא להיות שייך לציבור. זה יתרון גדול כי זה בסך הכל זו עבודה, אני לא צריך חשיפה ותהילה".

יש שיגידו שהבובה מאפשרת לך כשחקן לא להיחשף בפני קהל.
"אני לא מאמין בזה. עצם זה שאני עומד מול קהל, אני נחשף גם אם לא רואים אותי. ולפעמים כן רואים אותי. בסופו של דבר זה אדם מול אדם שמביע את עצמו באמצעות בובה, והבובה היא אני".

מה נדרש בעצם מבובנאי?
"קורדי נציה, יכולת סיבולת גבוהה, שליטה קולית, יכולת תרגום פעולות ולהעבירן דרך כלי".
חודשיים לפני שהשתחרר מהצבא, החל סביר לעבוד על ההצגה הראשונה שלו "הארנבת והצב", שקיבלה ביקורות נלהבות בתקשורת.

"משם המשיך לאינספור הצגות, פרסומות, טלוויזיה, אבל סביר לא נח לרגע על זרי דפנה. "בתור מנהל תיאטרון הבובות, אני חייב להיות עם יד על הדופק כל הזמן. אני עוסק הרבה בתחום השיווק, כי אני מקדם לא את עצמי אלא תחום".

איך באמת עושים את המעבר מאומן שנמצא מאחורי הקלעים לתחום הניהול והשיווק שנמצא תמיד בפרונט?
"ניהול זה לא פחות יצירתי, זה לא שונה בעיניי. כל רגע ורגע צריך למצוא פתרון לבעיות נתונות וזה לא פחות יצירתי מאשר הופעה על במה. אני מודה שאני מרגיש יותר בנוח להיות על במה מאשר לשבת בכיסא הזה. פה, על הכיסא אני מגלם תפקיד, ועל הבמה זה אני".

אם ככה, למה לא לחזור לבמה?
"כי זה תפקיד של פעם אחת בחיים. אני אמנם לא המייסד של המרכז, אך אני המנהל הראשון שלו ויש עליי הרבה אחריות. בשנים הראשונות נקבע מה תהיה מהות המקום, אלו תכנים אמנותיים יהיו, מדובר בקביעת פרטים קטנים רבים שישפיעו על המקום במשך שנים רבות".

יוצא לך עדיין להופיע?
"בגלל שאני גם המנהל האמנותי של המרכז, יוצא לי להשתתף בפרויקט אחד לשנה~שנה וחצי".

זה לא הרבה ביחס למה שהיית רגיל. ההופעה על הבמה לא חסרה לך?
"חסר כן, מתסכל לא. זה מה יש, וזה המהות של להקים מקום. יש שלב בחיים בו צריך להתחיל לפנות מקום לצעירים".

אתם מפעילים בית ספר לתיאטרון בובות. אתה מרוצה מהדור הצעיר?
"יש גם וגם. מאלה שאני מרוצה, הם אלה שכנראה יכולים למשוך אותי קדימה. אני מאמין בתחרות, אם יבוא מישהו טוב אני אשמח ללמוד ממנו. אבל גם יש אנשים שאני לא מבין מה הם עושים פה".

בוא נחזור להתחלה. מה זה בעצם בובנאות?
"לקחת כלי ולתת לו חיים בשביל ליצור תקשורת עם קהל. מבחינת השחקן, הבובה משמשת כאמצעי, היא הגוף שלו, כמו כנר שהכינור עליו הוא מנגן הוא ביטוי של הכישרון שלו".

אתה גם יוצר בובות?
"אני בונה רק לעצמי ולא לאחרים. ההתמחות שלי היא בהפעלת הבובות. אני רואה בבנייה עבודה מאוד סיזיפית".

כמה בובות יצרת?
"מה זה משנה?".

סתם, סקרנות.
"יצרתי בובות להצגות שלי, לא משנה הכמות. גילמתי הרבה דמויות דרך הבובות וזה לא משנה אם הן שלי או לא, כי מה זה משנה אם נגן הכינור מנגן בכינור אותו בנה או לא? זו שאלה שנשאלת הרבה, כי חושבים שבובה היא דבר מאוד אישי, אך בחיים המודרניים אין הרבה זמן להתמקצע בהכל. אני בחרתי להתמקד בהפעלה".

ובכל זאת, כמה זמן לוקח לבנות בובה? זה קשה?
"בדרך כלל לוקח שבוע לבנות בובה. זה מצריך עבודה מדויקת, כמו סידור מפרק שילך כמו שצריך, לעשות שינויים בעזרת פלייר כדי שהרגליים יתכופפו כמו שרוצים, זו עבודה מעצבנת שלוקחת הרבה זמן ללא תמורה כספית הולמת. למשל, הביאו לנו בובות הודיות, שכלפי חוץ נראו נפלא,

"אולם היינו צריכים לשנות להן את כל המנגנון הפנימי. למעשה פירקנו אותן מבפנים כדי שיתאימו למה שאנו רוצים לעשות בהצגה, וזה לקח זמן כי היינו צריכים שיביעו רגשות, שיזוזו בצורה הנכונה".

אם ככה אתה למעשה מתאים את הבובה לדמות שיצרת במוחך. זה לא אמור להיות הפוך? כלומר אתה רואה את הבובה ואז בונה לה דמות בהתאם למבנה שלה?
"לי יש גישה שהבובה היא כלי העומד לשירות המפעיל. היא זו שצריכה לעמוד בדרישות המחזה. המפעיל לא צריך לקרוע את הידיים כדי להפעילה. זה כמו רקדן, את לא תשימי לו משקולות על הרגליים, נכון? הבובה צריכה לשרת את המפעיל ויש כאלה שיחלקו עליי, שיטענו שקודם צריך לבדוק מה הבובה יכולה לעשות ואז לבנות סביבה את הסיפור בהתאם".

סביר קם ממקומו ופותח ארגז שחור גדול שתופס רבע משרד. הוא מוציא מתוכו בובת רקדנית בלונדינית, צבעונית וחייכנית. תפקידה לרקוד, אבל היא כבדה מדי.

"הכנתי אותה במשך הרבה זמן, וכשסיימתי ראיתי שאי אפשר להפעילה בלי לקרוע את הידיים בשביל שלוש דקות של הצגה. אני לוקח אותה איתי להרצאות כדי להראות מה לא צריך לעשות".

לא חבל, בנית משהו במשך הרבה זמן ואז זה לא שימושי?
"כן ולא. דרך הבנייה אני לומד מה צריך ומה לא צריך לעשות. בתיאטרון של שחקנים ממשיים זה אחרת. אם רוצים שחקנית בלונדינית, למשל, בוחרים מישהי מתאימה מתוך מבחר שחקניות בלונדיניות. אם האחת לא מתאימה הם ילכו לשנייה.

"בבובות זה אחרת, כל פעם צריך לבנות בובה אחרת. לפעמים התהליך יכול להימשך חודשים, כי השחקן חייב להיכנס בראשו לתוך הבובה, אשר צריכה להיבנות בצורה שתהיה לו נוחה. בסופו של דבר שפת הבובות היא שפה של אילוצים".

כמה עולה ליצור בובה?
"אין לי מושג, אין לכך באמת שוק. כל בונה בובות יש לו תעריף משלו".

בארץ יש הרבה בנאי בובות?
"לא".

ומפעילי בובות?
"גם לא. יש יותר סמי מקצועיים מאשר מקצועיים".

הפעלת בובות בעצם נחשבת למשחק? אתה רואה בעצמך שחקן?
"כן, בוודאי. זה משחק דרך בובה. כדי להגיע לקהל ולהציג לו דמות אמינה אני חייב לדעת לשחק. אני מעביר אנרגיה משחקית, צריך לשכנע את הקהל שהבובה חיה, שהיא זו שמשחקת".

זה יותר קשה או קל ממשחק רגיל?
"זו בחירת החיים שלי, כך שקשה לי לקבוע. מגיל צעיר ידעתי שזה מה שאני הולך לעשות. אבל בגדול לדעתי זה יותר קשה. אם יגידו לשחקן להיראות שמח הוא יחייך, אך לבובה אין פנים והיא לא יכולה לחייך פתאום. לכן אני צריך למצוא כלים שיגרמו לה בעצם להיראות שמחה".

יש יתרונות למשחק דרך בובה על פני משחק אנושי?
"כן, כל הדברים המטפוריים ניתן לעשות בצורה טובה יותר. למשל המושג מתגלגל מצחוק, ניתן לגלגל את הבובה על הבמה ללא בעיה, אך לשחקן אנושי יהיה יותר קשה להתגלגל, הוא ייראה מסורבל. בתחום הבובות ביטויים ספרותיים יכולים לקבל ביטויים ויזואליים".

לרוב מי ששומע על הצגה עם בובות, יחשוב שמדובר בהצגה לילדים.
"אם ההצגה טובה, המצב שונה. אם ימליצו לך על הצגה טובה את תפסלי אותה רק משום שמדובר בבובות? בסופו של דבר קהל מתלהב מביא עוד קהל. אבל בגדול, רוב ההצגות באמת נועדו לקהל צעיר יותר".

אגב, איך עושים את הסוויץ' הזה בראש, שאתה כבר לא מדבר בקול של מבוגר אלא כמו ילד?
"זה אתגר. אבל קו המחשבה צריך להיות מבוגר ששואל את עצמו איך ילד היה שואל משהו ואיך הוא היה מבין".

אחד הפרויקטים היותר מוכרים עליהם עבד סביר הוא "החרצופים" - סאטירה פוליטית ששודרה בערוץ 2 עד 1999 והציגה בובות בדמות פוליטיקאים. סביר היה המפעיל הראשי, מה שאומר שהוא תיווך בין צוות ההפקה והבמאי לבין הביצוע בפועל של דיבוב והפעלת הבובות. "הבמאי אמר מה הוא רוצה, ואני הייתי צריך לתרגם את זה לשפת בובות, שתהיה כמה שיותר קרובה לשפת הבמאי", הוא מסביר.

איך הגעת לתוכנית?
"אני ואשתי ראינו ידיעה בעיתון על הסדרה המתוכננת, ואמרנו שלא יעלה על הדעת שתצטלם תוכנית כזו ואנו לא נהיה חלק ממנה. אז הרמנו טלפון והתקבלנו. התחלנו משלושה מפעילי בובות ואז הצטרפו עוד עד שנהיינו צוות ממש גדול".

התוכנית קיבלה תאוצה מהר מאוד, איך זה שלא קיבלת חלק מהתהילה?
"בשביל מה לי שיידעו שאני מאחורי הבובות? ברמה המסחרית הייתי צריך לוודא שכל מי שקשור בתחום יידע עליי ומה אני עושה, אך לא כך הדבר עם הציבור הרחב".

היית רוצה שתוכנית כזו תחזור?
"אני אשמח אם כן, אבל אני כבר לא יכול לקחת חלק בזה, כי היום המשרה המלאה שלי היא פה בתור מנהל. מבחינתי, שכל הטלוויזיה תהיה מלאה בבובות".

כמו החבובות?
חיוך רחב מתנוסס על פניו של סביר. "איזו דמות הכי אהבת?", הוא שואל.

את פיגי, ברור! נקבה כוחנית שמראה לזכרים מי הבוס. אין עליה.
"באמת? אני הייתי פריק של התוכנית הזו, יש לי את כל הפרקים והסרטים שלהם. אני עדיין עוקב אחרי זה מבחינה מקצועית, תמיד מעניין אותי לראות מה זה בובה מול מצלמה. זו התרפיה הלילית שלי, לראות מה הולך בעולם הבובות".

קיים הבדל בין עשיית פרסומות כמו שקע ותקע או תוכניות כמו פופיק לבין תיאטרון חי?
"ברור שיש הבדל. בובה של טלוויזיה היא בובה שצריכה לעשות מימיקה של הפנים, הפה למשל חייב להיפתח ולהיסגר. כשהן מדברות, הבעות הפנים שלה מאוד חשובות, כי לפעמים היא מראיינת אנשים והיא חייבת להיראות מקשיבה ומגיבה בהתאם.

"המצלמה חייבת לראות הכול, לכן גם מוסיפים כל מני חלקים לבובות כמו בשקע ותקע שהוספנו להם מנגנונים של עפעפיים וגבות. גם אסור לראות את המפעיל, וזאת בניגוד לבמה, שלפעמים לוקח חלק בהצגה. בטלוויזיה צריך לשכנע את הקהל שהבובה היא מפעיל אוטונומי לחלוטין".

מה אתה אוהב יותר?
"אלה שני דברים נפרדים ואני אוהב את שניהם באותה מידה. העבודה על במה דורשת הרבה זמן של יצירה כדי לתת הופעה חד פעמית, ואילו בטלוויזיה עושים המון טייקים במשך יום שלם ואז יש לצילום חיים משל עצמו. על הבמה אם אני לא מופיע אז זה לא יתקיים, בטלוויזיה יהיה לשידור חיים הרבה שנים אחרי כשבכלל לא אזכור שצילמתי את זה".

מה יותר קשה לעשות? הצגה או שידור בטלוויזיה?
"ללא ספק טלוויזיה. במשך 12 שעות עושים אותו דבר שוב ושוב, כשאני יושב בתנוחות לא נוחות ומרים יד כלפי מעלה, ועושה צורות דיבוב. זה לא קל, הידיים והגוף מתעייפים. בסופו של דבר יש מחיר שגובה תחזוקה בלתי נגמרת של הגוף. הקהל לא רואה את הקושי הפיזי מאחורי זה וטוב שכך".

בתוכנית "החצר של פופיק" של הטלוויזיה החינוכית הפעיל סביר בובה ג'ינג'ית שראיינה ילדים ואנשי מקצוע מכל התחומים בנושאים שמעסיקים את הילדים. בזמן מבצע "עופרת יצוקה" הוא שידר מאולפן חירום במשך שלושה ימים בשידור חי בו ראיין כל מני אנשים ציבור. "זה היה מאוד יוצא דופן בארץ", נזכר סביר, "אבל זה גם היה מאוד קשה. נשברתי אחרי שלושה ימים".

למה?
"היה לי קשה מבחינה מצפונית לשלוח בתור בובה מסרים לילדי ישראל על סולידריות, כשבאותו זמן מעבר לקווים יש ילדים שסובלים לא פחות וזו לא אשמתם. היה לי קשה עם תפיסת העולם הזו, וגם הייתי צריך לעבוד במקביל. לא יכולתי לומר שילדים ערבים הם רעים, כי בסופו של דבר זה עניין של המבוגרים".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...