ראשי » מקומי » מרכז » תל אביב-יפו

איך הפכה תל אביב מעיר מנומנמת לעיר נחשקת?

פלורנטין היה מקום שאנשים לא העזו להגיע אליו, וגם רוטשילד לא נחשב ליעד מועדף. אבל אז העירייה נכנסה לפעולה והפכה את תל אביב לעיר הכי לוהטת בישראל ואפילו בעולם. איך זה קרה, ומי חתומים על ההצלחה הגדולה שהפכה עם הזמן לחרב פיפיות?

בזמן שהאוהלים הולכים ומתרבים בשדרות רוטשילד בתל אביב ובמוקדים נוספים עם מחאת הדיור המוצדקת, יש מי שחוגגים על חשבון המצב. אין פה חידוש, שכן החזירות האנושית תמיד היתה מרשימה. הכל עניין של היצע וביקוש, עלות מול תועלת וכל מיני מושגי יסוד נוספים משיעור ראשון במבוא א' לכלכלה.
 
איפה החידוש? ובכן, לא תמיד היתה תל אביב המקום שנושאים אליו עיניים. להפך: העיר ללא הפסקה היתה בהפסקה אחת מתמשכת לאורך תקופה לא מבוטלת. אז מה קרה ואיך, ומי בעצם חתומים על ההצלחה הגדולה שהפכה עם זמן לחרב פיפיות? ומה יש לראשי עיריות ומועצות ללמוד מהתהליך שעבר על תל אביב בעשורים קצרים? הרבה מאוד.

השר מיכאל איתן, יליד העיר, זוכר היטב. "בשנות החמישים היא היתה עיר מאוד צעירה שהזדקנה במשך השנים. היום הרבה צעירים באים ללימודים, לעבודה, לבילויים וזה נותן לה את הצביון הצעיר והפועם. עם העלייה ברמת החיים והתרבות הצרכנית שלנו היא הפכה להיות המרכז הבולט של השעשועים, הבידור, התרבות והאמנות".

פרופ' גדעון ביגר, מהחוג לגיאוגרפיה וסביבת האדם באוניברסיטת תל אביב, מצטרף לדברים ומזכיר שמאמצע שנות החמישים של המאה הקודמת ועד לסוף שנות השבעים, תל אביב נעצרה והתחילה לשקוע, עד שהעירייה התעקשה לשנות כיוון ולהשקיע מאמצים במשיכתם של האנשים בחזרה.

"מדובר בתהליך שהחל בשנות השמונים כשפלורנטין עדיין היה מקום שאנשים לא העזו להגיע אליו, וגם שדרות רוטשילד המתה מסוממים. הרבה מאוד תשומת לב, גיוס מקורות ואנשים סימנו את השינוי. נעשתה פה שורה של מאמצים בכל מיני כיוונים בנושא פיתוח, בנייה חדשה ושיפוץ שהחל למשוך לשם אנשים".

ניקח לדוגמה את רובע לב העיר שכולל את השכונות הוותיקות מנשיה, שבזי, נווה צדק וכרם התימנים במערב ומונטיפיורי במזרח. במרכז הרובע שני אזורים ותיקים: אחוזת בית וסביבתה בדרום-מערב ושכונות לב העיר בד רום-מזרח. כאן נמצא המאגר הגדול של דירות בדמי מפתח, שהיוו פתרון לזוגות צעירים וליחידים שידם לא היתה משגת לרכוש דירות.

בעשרות השנים האחרונות עקרו תושבים חדשים לאזור, רובם צעירים ניידים המתגוררים בשכירות, לצד משפחות בגילאי 30-40 ואוכלוסייה חרדית. כאן, בניגוד לאזורים עירוניים אחרים, לא נוצרה הפרדה טריטוריאלית חד-משמעית בין האוכלוסיות השונות.

וראה זה פלא, פרופ' ביגר. העיר הזקנה הפכה לצעירה שאוכלת את צעיריה.
"העובדה שתל אביב הפכה ליקרה מאוד, נובעת מהעובדה שחלום החיים בפרברים, כהשתקפות החלום האמריקאי, לא תפס פה בגלל הבעיות של התנועה. אנשים הבינו שאם הם רוצים לחיות ולא לבלות שלוש שעות בכבישים, הם צריכים לחפש מגורים בתוך תל אביב".

מה העירייה עשתה כדי למשוך אליה את הצעירים בחזרה?
"היא התחילה בזה שהיא אפשרה שורה של הקלות. בשלב הראשון אפשרה לבנות על הגגות ולהוסיף בנייה, ומתן שירותים מפותחים באזורי הדרום. התחילו לפתוח גנים ובתי ספר ונתנו יותר יד חופשית ואפשרויות לפתוח בדרום עוד מסעדונת קטנה ועוד בית קפה קטן. ככל שאני יודע, לא באו לאנשים ואמרו: קחו כסף. נתנו פה ושם הנחות".

זה לא הדבר היחידי: עיריית תל אביב ביססה את מקומה של העיר כמרכז התרבות. כך נולד האתוס של עיר ללא הפסקה, העיר שמציעה אפשרויות בלתי מוגבלות שנמשכות עמוק לתוך הלילה. "היתה בהחלט פעילות יזומה של העירייה להחזיר את האנשים ובעיקר את הצעירים בעלי הכסף", אומר פרופ' ביגר.

הכסף עמד לנגד עיני קברניטי העירייה?
"לא. הם רצו להחזיר את הצעירים והבינו שהכסף שלהם יכול לעורר מערכות נוספות. ברגע שיושבים פה אנשי היי-טק, יש יותר בתי קפה ויותר מסעדות. כשיש יותר בתי קפה אנשים באים, צצים ברים, הצגות ועוד פעילויות. אני יודע שאחת הסיסמאות שמסתובבות בשדרות רוטשילד היא שתל אביב היא בשביל העשירים ודוחקים מפה את העניים. זה לא מדויק. כאן משחקים כוחות השוק.

"אם לך יש יותר ממני, את תקבלי יותר, אבל עדיין יש המון מקום לבנות. אנשים רוצים בצדק מבחינתם להיות במרכז. ההורים של אותם הצעירים הם אלה שמשכירים את הדירות במחיר מופקע. אני לא הייתי דורש 8,000 שקל לחודש לדירה אם לא היה מי שישלם".

אז מה, הכל תרבות?
"לא. תרבות ועבודה. תרבות לא יכולה להתקיים אם אין אנשים שיהיו מוכנים לשלם בשבילה, שהרי תרבות זה הדבר האחרון שאנשים מוציאים עליו כסף, אלא אם יש להם מספיק כדי לחיות ולגדל את הילדים. אם לא היו מתפתחים כל מוקדי התעסוקה ברמה גבוהה בתל אביב, לא היתה כמעט תרבות. תפקידה של העירייה לזהות את הבעיה, לחפש דרכים לפתור אותה ולהשקיע את המשאבים".

יש נטייה לייחס את ההצלחה הגדולה של תל אביב להפרדה ברורה מהדת, שאולי נדחקה בה לשוליים.
"היא לא נדחקה לשוליים. בימיה הראשונים של תל אביב, כשרוב התושבים לא היו דתיים, סגרו את העיר בשבת עם שרשרת כדי למנוע כניסת עגלות. היה תמיד איזון".

הדברים של מרואייני הכתבה ומחקרים רבים מלמדים שכל אחד מראש העיר שכיהנו בתל אביב השאיר אחריו חותם, שובל של עשייה ורצון טוב, החל משנת 1921 כשקיבלה מעמד של מועצה מקומית.

בקצרה: מאיר דיזנגוף העמיד את העיר כגורם עצמאי מול הממשלה; דוד בלוך דאג לסלילת כביש הצפון שבהמשך רחוב בן יהודה ולמתיחת רשת מים והנהיג את העיר בתקופה הכלכלית הקשה ביותר שלה; ישראל רוקח לקח את מערכת החינוך העירונית כבת טיפוחיו, הקים את המרכז הרפואי - לימים "איכילוב", מרפאות טיפול לאם ולילד ועוד.

את החזון של דיזנגוף, להפוך את תל אביב למטרופולין יהודי שישמש מרכז פיננסי, תעשייתי ועצמאי החליט לממש באמצעות תכנית מתאר חדשה. חיים לבנון חתום בין היתר על ההישג של הרחבת רשת החינוך העל יסודי ואילו מרדכי נמיר, שהיה בן בית במסדרונות הממשלה, החליט להשקיע בשיפור התשתיות ובחיסול שכונות המצוקה. את אוניברסיטת תל אביב הפך מתחרה מובהקת של אחותה הירושלמית. כהונתו התאפיינה בתנופת בנייה בפריפריה ובהוצאתם לדרך של פרויקטים כמו מוזיאון חדש לאמנות בשדרות שאול המלך, בית התפוצות, היכל המשפט, נתיבי איילון ועוד. יורשו, יהושע רבינוביץ' חתום על תנופת בנייה משמעותית ועל פרויקט חידוש החוף.

אבל מי שכנראה חתום על ההישג שאת פירותיו קוטפים יושבי האוהלים, הוא שלמה להט. הוא הקים פרויקטים ציבוריים תוך הקפדה על הצד האסתטי, עסק בבנייה מסיבית של אתרי תיירות וביניהם הטיילת, הקים מרכזים קהילתיים ומוסדות תרבות יוקרתיים, השקיע בניקיון ובתברואה ויצא לדרך עם פרויקט שיקום שכונות.
 
ב-1991, בזמן מלחמת המפרץ, בעת שחלק גדול מתושבי תל אביב עזבו את העיר בשל פחד מנפילת טילים, הצהיר להט כי "מי שעורק מתל אביב עורק גם מהמולדת".

עלעול בעיתונים של שנות השבעים והשמונים מגלה יוזמות שונות, חלקן משעשעות: הקמת קרן עירונית וממשלתית בשנת 1971 על סך חמישה מיליון לירות שנועדה לדלל את הצפיפות בשכונת התקווה, הקמת מערכת טלוויזיה אלחוטית שתאפשר קליטת 20 ערוצים דרך כבלים ותסלק את יער האנטנות מהגגות (1979); הרכבת מלחציים מייד אין דנבר על גלגלי מכוניות סוררות (1983); הוצאתו לדרך של מסוק ריסוס נגד יתושים בנחל איילון (1986) וחקיקת חוק עזר עירוני חדש שאוסר על צליית בשר בגנים ציבוריים (1987).

פרופ' ביגר: "העיר הזאת קצת הוקפאה בימים של שלטון המפ"איניקים הוותיקים - נמיר ורבינוביץ. הכהונה של צ'יץ' הסיטה את הדרך. הוא הבין שצריך לכוון לטעמו של הקהל".

לא רק זאת, הוא גם ניסח את הקהל.
"הוא זיהה את הבעיה והבין שצריך למשוך בחזרה את האוכלוסייה הבורחת. הוא כיוון את זה לאוכלוסייה עם פוטנציאל במטרה למשוך את הצעירים כדי שיישארו פה. זה לא היה רק לרגע אלא משהו עם מחשבה לטווח רחוק".

כמו טיפול הפריה מוצלח במיוחד, ברשימת הערים התאומות של תל אביב אפשר למצוא את פרנקפורט, לוס אנג'לס, ניו יורק, בייג'ינג, מילאנו, וינה, ברצלונה ועוד. אבל האם לתל אביב יש עיר אחות? האם מדובר בצמיחה ייחודית או שאולי כבר היו דברים מעולם?

"בוודאי", אומר פרופ' ביגר. "בניו יורק, פריז, פראג ועוד. התופעה הזו לא ייחודית לתל אביב. אנשים ברחו לפרברים. כמעט כל עיר בעולם שלקחה את החלק העתיק שלה ועשתה ממנו מרכז, הצליחה. צ'יץ' הסתכל מסביב, זה לא בא מניסיונו הצבאי כראש אוגדת חצי האי סיני. כל מי שחלם לגור בבית צמוד קרקע בכפר יונה חזר לתל אביב, כי הוקמו פה המון עסקים. יש כאן הרבה מאוד מקומות עבודה".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...