תרבות אלימה: אם לא צועקים, לא קיימים
כך נולדת האלימות במחוזותינו: מופע קיץ לילדים מתקיים בצווחות איומות, בפיצוצים קוליים ובעידודם של המנחים. המסר הוא פשוט: אם לא צועקים - לא קיימים. ולמה כמעט נוצרה בשבת היסטריה בבריכות בשרון
הקיץ תולה ענני לחות מעל מאות הקטנטנים, שרבים מהם הגיעו לכאן בלוויית מבוגר אחראי. שמש עייפה מנגבת זיעה ממצחה וטובלת בענני שקיעה ורודה. ילדה חיננית מוציאה מצלמה דיגיטלית מארנקה הקטן, התלוי באלכסון על כתפה.
ילדה אחרת מכינה את הסלולר החדש שאותו קיבלה ליום הולדתה השמיני מהוריה. הרי הן לא ייתנו לטל מוסרי, קובי מחט ורוני סופרסטאר לעמוד כך סתם מטרים ספורים מהן בלי שיתעדו את הרגע המזוקק בחייהן.
ההתרגשות נראית בעיניים הבוהקות של הבנות, בתנועות התזזיתיות של ראשיהן הקטנים, ששערן מעוצב כהלכה. חגיגה של קיץ עומדת להתחיל. הנה, בעוד רגע קט יעלו ויבואו כוכבי המסך הקטן, ואז יתברר כי גם הם, מושא חלומותיהן של המעריצות הקטנטנות, עשויים רק בשר ודם. האורות על הבמה נדלקים באחת. נציגת העירייה עולה לברך. הקהל מגלה הסתייגות.
ילדים בני 8 אמורים לישון בשעת לילה כזאת. למרות הדריכות והציפייה הם מגלים סבלנות ראויה להערכה כלפי הדוברת הפטפטנית, שאור הזרקורים שוזף את פניה ומחמם את לבה. ואז, הנה זה בא. הכוכבים עולים לבמה. בום! האם זה מטוס קרב שהשמיע בום על-קולי?
ואולי מחבלים סובבו בחשאי את כפתור העוצמה של מערכת ההגברה עד המקסימום? לא ולא. זוהי עוצמת הקול שתלווה ככל הנראה את המופע הזה עד תומו. המוזיקה, השירה, רעשי הרקע. כל אלה מחרישים את האוזניים ומטלטלים את קופסת המוח. כאילו עמד אדם ענק וצעק בכל כוחו אל תוך אוזנינו הרכות.
עשרות ילדות מבוהלות, אלה שפיללו לעלייתם לבמה של מושאי חלומותיהם, מכסות את אוזניהן בכפות ידיהן, מנסות להימלט בלי לקום ממקומן. מבטיהן מסגירים מצוקה פתאומית, בלתי נשלטת. מי המושיע שינמיך את הווליום?! אין איש כזה. לא הלילה. הלילה נרעיש בכל הכוח. מד העוצמה הולך וגובר עד שנדמה כי הרמקולים עומדים להתפרץ מבעד לאריזתם.
כבר ברגע הראשון התחלק הקהל לבנים ולבנות. אלה מצווחים לפקודת טל מוסרי וקובי מחט, ואלה מצווחות לפקודת רוני דואני. אחר כך באו קטעי קישור ושירים, והכול נמהל באלימות נוראית. חובטת בצופים בכל הכוח. מכה בהם ללא רחם. אבל הכול באהבה. ברור שמאהבה.
צפינו במופע הרעש מטעם ערוץ הילדים
אחת ועוד אחת, ובזמן המנוסה כפות ידיהן עדיין מונחות על אוזניהן וטעם צורב של מרמה על שפתיהן. בדרך החוצה פגשנו עוד כמה נבונים שוויתרו על ההנאה המזויפת לטובת השפיות. למחרת, בקייטנה, צעקו המדריכים: "מי יצעק חזק יותר, הבנים או הבנות"? וילדי הקייטנה צעקו את גרונם לדעת. צווחו, ועוד רגע ורידי צווארם איימו להתפקע. הנה, כך נולדת אלימות בישראל. הצווחות הן המסר המרכזי.
2. בשבת לפני הצהריים בריכות השחייה בשרון הומות אדם. ילדים רטובים פורצים בצהלה מתוך הבריכה, מסרבים לקחת ביס מהסנדוויץ' של אמא ומנסים לחמוק מעיניה הקפדניות. לבסוף הם נכנעים ללא מאבק לשקית החטיפים שאמם דוחפת להם ליד. גם הפארקים גדושים באנשים שבאו להפיק את הנאה מקרניה היוקדות של השמש הקיצית באמצע יולי.
כלבים קשורים ברצועה מושכים את בעליהם בכל כוחם. אב גאה מלמד את בתו לרכוב על אופניים. משפחה מרובת צידניות נועצת כמה שמשיות בטריטוריית דשא שזה עתה נכבשה. כיסאות מונחים, סירים נשלפים, ואד התבשילים מסתלסל בלהט השמש.
בשדרות הערים המוצלות, היכן שלא עלה הכורת העירוני, פוסעות משפחות לבושות חגיגי. הכיפות על ראשי הגברים ושמלותיהן הארוכות של הנשים מסגירות את המקום הקדוש שממנו הם שבים בניחותא. מקום של תפילה ודעת. לאלה אין חלק בנהירה אל חופי הבריכות ושבילי הפארקים. אבל גם חבורות אלה מאושרות בדרכן, בטוחות בגורלן שהיטיב עמן, ופסיעותיהן הנינוחות על המדרכות מאוששות את עונג השבת במיטבו.
קול שריקה דק פולח את הרקיע התכול. סלסול עשן מסמן חצי קשת שתחילתה בקלקיליה, או אולי בשדה שליד. עוד רגע ופגז מרגמה ינחת ממש ליד צומת בית ליד. 5 דקות אחר כך ייפול קסאם "תוצרת בית" על גג בית ספר יסודי בכפר-סבא. ועוד אחד, מרעיש במיוחד, בספורטק בהרצליה.
רגע, לאן אתם בורחים... מחפשים מקלט? מהי ההיסטריה שאחזה בכם?! מדוע הפגנת האנוכיות הזאת? בסך הכול רצינו שתרגישו, לרגע אחד, את מה שמרגישים ממש כרגע החבר'ה בקיבוץ בארי, בנתיבות, באשקלון, בשדרות ובנחל עוז.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם