המקומון של המדינה: לאן מועדות פני המקומונים בתל אביב?
הרשתות החברתיות מספקות את הצורך בקהילתיות, התקשורת הארצית עוסקת בנושאים תל-אביביים, והחדשות המוניציפליות מפנות את מקומן לנושאים בידוריים. לאן מועדות פניה של העיתונות המקומית בכלל, ובעיקר זו העוסקת במדינת תל אביב?
כזכור, "העיר", המקומון התל-אביבי של "שוקן", נסגר בדצמבר האחרון, לאחר שידע בשנים האחרונות לא מעט שינויים, גם בפורמט וגם בתכנים, בתפיסות ובאג' נדה.
האם סגירתו של המקומון, שבימי הזוהר שלו היה אחד המקומונים הנחשבים, הנשכנים והפופולריים בעיר, מסמנת תופעה? האם בעתיד ייסגרו מקומונים נוספים או שמקרה "העיר" הוא מקרה מיוחד?
קשה לדעת, אך ללא ספק, העידן הנוכחי - שבו העיתונות המודפסת כולה סובלת משחיקה במעמדה וכאשר תל אביב תופסת מקום גדול יותר בתקשורת הארצית - מעמיד את המקומונים בצומת דרכים.
המקומונים דווקא התחילו כהבטחה גדולה. הראשונים שבהם, ובראשם המקומון האילתי "ערב ערב", יצאו לאור בנגב בשנות ה-60. מאז נוסדו מקומונים נוספים, רובם באזורים מרוחקים מהמרכז או ביישובים קטנים, כאשר שיאה של הפריחה הגיע בשנות ה-80, אז החלו לצאת מקומונים גם בערי המרכז, הראשונים שבהם היו "כל העיר" הירושלמי ו"העיר" בתל אביב של רשת "שוקן".
משנות ה-90 החלו גם "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" להוציא מקומונים, שהצטרפו למקומונים הרבים שמחולקים בתיבות הדואר. הקמת המקומונים לוותה בסוג של התמרדות מצד עיתונאים ועורכים נגד העיתונות הארצית שכמעט ולא התעסקה בעניינים המקומיים. הם סיפרו את סיפוריהם האישיים של האנשים הפשוטים וחשפו מה מתרחש במעמקי הרשויות המקומיות, נושאים שקודם לכן לא היו מדברים עליהם בתקשורת.
אבל זה היה בשנות ה-90 העליזות , ומאז עבר הרבה מתחת למכבשי הדפוס. במהלך השנים האחרונות ספגו המקומונים של שלוש הרשתות קיצוצים שהביאו
האם משמעות המצב הנוכחי היא שאנשים פשוט כבר לא מתעניינים בשיפוצים שמבוצעים אצלם ברחוב, בסגירת חניון סמוך או במעלליהם של ראש העיר וחברי המועצה? "מקומונים באו ועדיין באים לענות על צורך שקיים בכל אדם לדעת מה קורה בסביבה שלו", אומר יוסי קליין, מי שהיה עורכו הראשון של המקומון "כל העיר" בירושלים ועורך ב"העיר" תל אביב, וכיום הוא כותב ב"הארץ".
"מעניין אנשים מה קורה בבית הספר של הילדים שלהם, מה קורה בקופת החולים שהם שייכים לה. התחומים האלה עדיין מעניינים גם היום, אבל אין להם תשובה בעיתונות המקומית הקיימת מתוך החלטה ניהולית שמנחה לפנות לאנשים צעירים ולהתעסק בבתי קפה והופעות. יש עוד אוכלוסייה גדולה שלא מקבלת מענה".
"אפשר לראות מהסקרים האחרונים של סוף שנות ה-2000, שגם אם יש ירידה קלה בקריאת מקומונים, בסך הכול כמעט ואין התמעטות של כמות המקומונים ביחס לעיתונות הארצית ב-20 השנים האחרונות", מוסיף פרופ' הלל נוסק מבית הספר לתקשורת של המסלול האקדמי המכללה למינהל.
"יש צורך תרבותי-חברתי וגם צורך כלכלי שהעיתונות המקומית ממלאת והעיתונות הארצית לא. תחומים מקומיים כמו חינוך, שירותים עירוניים, בריאות, איכות סביבה, ספורט מקומי, מרכזי תרבות ורכילות מקומית הם מרכיב מאוד חשוב בקהילה ותורמים ללכידות שלה, ולכן הם ממשיכים להתקיים".
כשדליה בודינגר, מנכ"לית חטיבת החדשות המקומיות ב"קודה תקשורת", המפיקה את החדשות המקומיות בחברת "הוט", נשאלת אם יש בכלל מקום למהדורת חדשות מקומית כיום, היא עונה ללא היסוס: "לחלוטין כן, ועובדה שהציבור מתחבר לזה".
מתחבר? אלו תגובות אתם מקבלים?
"פתאום אנחנו רואים בפייסבוק ובקו הטלפוני הרבה פניות של תושבים עם סיפורים. חינוך, איכות סביבה, עמותות מקומיות ותרבות מקומית הם דברים שלא זוכים לחשיפה במהדורות החדשות המרכזיות, בין היתר משום שהציבור לא יודע להגיע לשם.
"אם יש בית ספר שמתחרד, היכולת של ועד ההורים לעבור את המסננת הראשונית בשביל לדבר עם כתב או תחקירן בכיר באחת המערכות הארציות כמעט בלתי קיימת, אבל כשיש לו מערכת מקומית וכתבים שמסתובבים בשטח יש לו נגישות".
פעמים רבות המקומונים הם גם ספק מידע וסיפורים עבור התקשורת הארצית, שבוחרת סיפורים מוניציפליים ומציפה אותם מעל פני השטח. לא פעם ולא פעמיים מתפרסמות בעיתונים הארציים, בעיקר "הארץ" אך גם "מעריב" ו"ידיעות אחרונות", ידיעות שזכו לסיקור ומעקב בעיתונות המקומית. גם תכניות תחקירים המשודרות בטלוויזיה ועוסקות לא אחת בעוולות צרכניות ובירוקרטיות שואבות מידע, בין היתר, מאייטמים שפורסמו במקומונים.
אז הצורך אולי קיים, אבל האם דין תל אביב כדין חדרה? ובמילים אחרות, האם במציאות בה תל אביב היא המרכז התקשורתי, הכלכלי והציבורי של מדינת ישראל, התל-אביבים נזקקים בכלל לעיתונות מקומית?
"אני חושב שהמקום שעיתונות מקומית תופסת בפריפריה הוא חשוב וגדול יותר כי העיתונות הארצית נכנסת לתל אביב", אומר קליין. "הפריפריה היא המקום שבו עיתונות צריכה לתת לתושבים את מה שאף אחד אחר לא נותן לה, התושבים בערים הללו לא יכולים למצוא את המידע במקום אחר, בניגוד לתל אביב".
דווקא העיתון שבו מועסק קליין, "הארץ", בולט בחודשים האחרונים בנטייתו להביא לקוראיו, ברובם תושבי המרכז, סיפורים תל-אביביים ואפילו מקומוניים בהווייתם. "התקשורת חיה בתל אביב", מנסה להסביר גל אוחובסקי, עורך "העיר" לשעבר וכיום כותב ב"טיים אאוט". "החדשות התל-אביביות מופיעות בתקשורת הארצית כל הזמן, והקהל התל-אביבי יכול לצרוך אותן שם. חדשות הפריפריה מופיעות רק במקומוני הפריפריה".
"אני חושב שבמקומות שבהם כיף לחיות, פחות חשוב לתושבים מה עושה חבר המועצה", מוסיף אלון עידן, עורכו האחרון של "העיר" לפני הסגירה. "לעומת זאת, במקומות שבהם יש יותר בעיות והחיים עצמם הם הישרדות לא חשובים הבילויים אלא הלחם עצמו, וזה בא לידי ביטוי בעיסוק בקובעי מדיניות כמו חברי מועצה. לכן ברור שלמקומונים יש מקום יותר גדול שם".
אכן , חבר מועצת העיר אשקלון אורן שני, שם בולט במקומוני הדרום, מודה כי בפריפריה הדרומית, שאינה זוכה לסיקור משמעותי בתקשורת הארצית, המקומונים משמעותיים ביותר. "המקומון הוא כלי פיקוח על נבחרי הציבור המקומיים, ובעזרתו הציבור יודע לא רק את מה שראש העיר רוצה שהוא ידע. הוא חרב מעל ראשם של נבחרי הציבור", הוא אומר.
"את העיתון הארצי אני קורא בכותרות, אבל כשמגיע המקומון זה מעניין אותי, אכפת לי ואני קורא לעומק כי אני מכיר את הדמויות. העיתונות המקומית אצלנו היא חלק מהשיח. התושב שקורא את העיתון מדבר על הכתבות, מדבר על האייטמים. יש חמישה מקומונים באשקלון וכולם נרכשים".
עד כמה המקומונים הם עבורך כלי עבודה?
"בטח שהם כלי עבודה, למשל כשרצו להקים באשקלון תחנת דלק באזור מגורים, בא עיתון'זמן דרום' והחליט שהוא נלחם בתופעה. אני נתתי לו את החומרים, ובסופו של דבר זה הגיע לדיון במועצת העיר ולא בטוח שתחנת הדלק הזו תקום. אם לא היה את המקומון - לאן הייתי הולך? בעיתונות הארצית לא היו מסתכלים עליי, יש עוד רשויות, אז למה שיכתבו על אשקלון ועל אורן שני? הם יכתבו על הדברים הגדולים, על הולילנד. אבל אותנו באשקלון זה מאוד מעניין, זה עולם ומלואו בשבילנו".
" אני יודע שראש העיר יעל גרמן בודקת בכל סוף שבוע מה נכתב עליה במקומונים, ואם צריך שולחת את דובריה או מקורביה לתת תגובות או למזער נזקים", מוסיף חבר מועצת העיר הרצליה ירון עולמי. "לא פעם העירייה החרימה מקומון כזה או אחר בעקבות כתבה נשכנית במיוחד, מה שמלמד על כוחה של התקשורת המקומית".
לעומת חברי המועצה בפריפריה, בתל אביב חברי המועצה, גם אלה שמקיימים קשרים הדוקים עם מערכות המקומונים, שוקלים את מילותיהם בזהירות ומשתדלים לא להסגיר התלהבות יתר. "אני חושבת שזה כלי שחשוב שהוא נמצא, זה כלי שלפעמים אפשר באמצעותו לייצר שקיפות, לחולל תהליכים ושינויים, למרות כל הביקורת עליו", אומרת סגנית ראש העירייה מיטל להבי.
"בסופו של דבר הקיום של המקומונים הוא פלוס ולא מינוס, וזה בהחלט כלי שמביא לידיעת תושבי העיר דברים שהעיתונות הארצית לא עוסקת בהם. למרות שהעיתונות הארצית עוסקת בתל אביב, היא עושה זאת בסוגיות של זרים, ערבים וכדומה, כלומר בסוגיות שקשורות איכשהו לארצי.
"עם זאת, כשאני מסתכלת על המקומונים היום התפקיד נחלש. המקומונים הפכו לתוספת מקומית של החדשות הארציות, וככאלה הם מחפשים בדרך כלל את הצהוב, השלילי והסקנדליסטי, וזה מונע הסתכלות מערכתית על נושאים כמו בעיות והזדמנויות בתהליך הפיתוח של העיר".
ובכל זאת, המקומונים התל-אביביים הם כלי עבודה מבחינתך, לא?
"אני לא יכולה להגיד שאני רודפת אחרי התקשורת המקומית, אבל אני חושבת שלמרות הביקורת זה כלי שחשוב שיהיה אותו ". גם חבר המועצה ראובן לדיאנסקי, שנוכח אף הוא לא מעט במקומוני העיר, מטיל ספק בתפקידו של המקומון כיום:
"תפקידו של המקומון הוא לא רק לדווח אלא לנהל מאבקים ולסייע לאנשי ציבור, לגופים ציבוריים ולקבוצות של תושבים ופעילים. המקומונים יכולים למנוע עוולות ואי סדרים שמתגלים, ואם הם לא יעשו זאת, אף אחד לא יעשה זאת. העניין הוא שבתל אביב יש תופעה שהמקומונים רואים את עצמם כמתחרים של העיתונות הארצית.
" לפני עשר שנים מקומונים הובילו פה מאבקים ציבוריים גדולים, קבעו סדר יום וגם מנעו תופעות לכאורה פסולות מלהתממש. היום משקיעים בזה הרבה פחות. למקומונים גם קמה חלופה בדמות הרשתות החברתיות. אם יש לי מאגר חברים גדול בפייסבוק ורשימת תפוצה של אלפי אנשים שלהם אני שולח ניוזלטר כל כמה זמן, אז יש לי דרכים אחרות להעביר לקהל שלי מידע".
בהנחה שהמקומונים התל-אביביים לא ייעלמו מחיינו כל כך מהר, השאלה העיקרית שעליה נסוב הדיון בהם היא איך הם צריכים להיראות ומה יהיה התמהיל שלהם? כיום ארבעת המקומונים העיקריים שמופצים בתל אביב מחולקים, בצורה גסה, לשתי קטגוריות: בעלי אוריינטציה בידורית ("עכבר העיר" ו"טיים אאוט") ובעלי אוריינטציה חדשותית ("זמן תל אביב" ו"ידיעות תל אביב").
"בירושלים הפורמט הקלאסי של המקומון, עם החדשות, מצליח, ואני מניח שזה קשור בשמרנות ירושלמית מסוימת", אומר עידן. "בתל אביב לעומת זאת 'טיים אאוט' מצליח והוא סוג של מדריך תל-אביבי שתפס נישה מסוימת. הוא לא בדיוק מקומון".
אז מה, התל-אביבים בכלל לא מתעניינים בחדשות מקומיות?
"מתעניינים, אבל השאלה היא אם מספיק ובאיזה אופן המקומונים צריכים לפעול. הם יכולים להיות גם אתר באינטרנט שקוראים לו 'תל אביב' והוא מרכז אסופה של אייטמים חדשותיים. ביחס לתל אביב יש עניין גדול יותר ב'לחגוג את העיר'. לדעת מה קורה ברמת המסיבות, האופנה, התרבות, יותר מאשר אם חבר מועצה העביר איזשהו חוק. זה מה שאנשים רוצים, ולכן אני חושב שבסופו של דבר המקומונים יהפכו להיות יותר בידוריים וקלילים, במיוחד בתל אביב".
"רוצים היום יותר לוח מופעים ובידור ופחות תוכן מוניציפלי", מסכים אוחובסקי. "'טיים אאוט' ו'עכבר העיר' הם העיתונים החזקים והמשמעותיים בקרב הקהל התל-אביבי. הקורא לא מקבל חוויית אקשן מהמקומונים החדשותיים. יש להם מקום למי שהורה לילד ומתעניין במערכת החינוך בתל אביב למשל, אבל הם לא מייצרים קהילה ואין בהם חוויית קריאה כמו במקומונים הבידוריים".\
בניגוד לעידן ולאוחובסקי, לטענת פרופ' נוסק, דווקא התפיסה הזו היא שהביאה לסגירתו של "העיר" בטרם עת. "'העיר' יצא מהמקומיות שלו, ולכן הוא לא הצליח בטווח הארוך", הוא אומר. "הוא איבד קשר עם המקום וחלק מהקהל של המקום. תל אביב היא לא רק צעירים בני 30-20, אלא גם אנשים בני 70-60. יותר אנשים התחברו ל'העיר' במתכונת הישנה שלו, ולכן במודל הישן היה לו סיכוי גבוה יותר לשרוד".
אתה לא חושב ששינוי הפורמט נבע משינוי בקהל היעד? "המקומונים של תל אביב רואים את עצמם היום יותר כמשלימי העיתונות הארצית. תל אביב היא חזות הכול, מדינת תל אביב היא המדינה כולה. לכן קיימת הנחה שתושבי העיר הזו יותר קוסמו-פוליטיים ויהיו מעוניינים יותר בכתבות שעוסקות בעניינים כלליים ולא בהכרח בבור של הביוב שמסריח בפינת הרחוב.
"עובדה ש'העיר' איבד את הקוראים שלו ברגע שהוא שינה כיוון והפך להיות כללי. כשהוא היה מזוהה רק עם התל-אביביות, הוא בישר הרבה תהליכים חברתיים בקהילה כמו הומוסקסואליות וליברליות והצליח מאוד".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם