פלאשבק: מודי בר-און מאוד מתלהב ממהפכת הכבלים
רות וסטהיימר תשכים ותעשה מין אנאלי במקומך, רובין ליץ' יגנוב מאפרות מוזהבות מעשירים בשמך, וקריסטל תנהל את חייך לאט ובתבונה לטינית, בדיוק כמו שחלמת. הכבלים כמשחק סימולציה: לכבוד גיליון ה-1000 של זמן ת"א חזרנו לטורים גדולים מהעבר. והפעם, מודי בר-און גרסת הגיליון הראשון
נאמר שאני עקרת בית מתבלה, ושעכשיו בוקר. בליל אמש זייפתי אורגזמה, במקרה הטוב. בבוקר הכנתי סנדוויצ'ים, הלבשתי ילדים, חתמתי על מבחני שליש כושלים, התעצבנתי, צעקתי, צעקו עליי, קיבלתי וחילקתי נשיקות חפוזות בשפתיים יבשות וחך דביק, ועכשיו אני עושה לעצמי קפה ושותה אותו בעמידה, מוקפת בכלים ובגרביים מלוכלכים. אין לי חשק לכלום. אני פותחת טלוויזיה.
עד לא מזמן יכלה אישה סטראוטיפית כמוני למצוא נחמה רק בחינוכית: רחוב סומסום, שיעורי גמרא, מקסימום קשר משפחתי. כך שכאשר הכבלים משווקים את עצמם כמהפכה סוציו-נהייתית, הם מתכוונים בעיקר אליי. לשעות הבוקר שלי, עקרת הבית המחומצנת, אך מדובללת.
את הסטראוטיפ לא אני המצאתי, ראיתי אותי ואותך בתשדיר פרומו לסבונייה החדשה של הכבלים, "קריסטל". נראינו משועממות בעליל, למרות שמדובר בתשדיר פרומו, כשדיברנו על מעלליה של קריסטל. ממש כמו דתי ותיק שמתפלל שחרית. לא ממש מאמינות בזה, אבל לא יכולות בלי זה.
אין מה לדבר. הכבלים בהחלט הכניסו נופך חדש לחייך, עקרת הבית הסטראוטיפית. ביום ראשון, למשל, כבר בתשע בבוקר רות וסטהיימר משוחחת עם מישהו על חדוות המין האוראלי. איפה היה לך מין אוראלי על הבוקר לפני הכבלים? האם את בכלל מעוניינת במין אוראלי כשהוא בא בתשע בבוקר, בתור צחצוח שיניים מטפורי?
ד"ר רות איבדה את בתוליה כאן בארץ. כשהייתה מתנדבת בקיבוץ, על הגורן בליל לבנה. היא סיפרה את זה כשביקרה כאן במלחמת המפרץ, כנראה כחלק מהמאמץ לדובב את זקפתנו הלאומית. מניסיוני, מזיונים על החציר בגורן מקבלים פריחה בתחת, אבל וסטהיימר לא דיברה על זה. זו בדיוק המזימה של שידורי הבוקר בכבלים: להראות שאיבודי בתולין בחיק הטבע הם הדבר האמיתי, בעוד כולנו יודעים שהדבר האמיתי זה בעצם פריחה בתחת.
תכנית האירוח של הרלדו, גם היא בתשע בבוקר, היא האנטיתזה היחידה למזימה הזו בכבלים. הרלדו יביא קורבנות של פריחה בתחת ומומחים לפריחה בתחת, המאפרות ידאגו שפניהם של כל המרואיינים ייראו עוד יותר מחוטטים מפניו של המארח, ולרגע, במשך זמן התכנית, תחושי בהשוואה אליהם שחייך מחומצנים כמו אופרת סבון.
איך שלא יהיה, כשד"ר רות שממש תרמה את בתוליה למגבית, כשהאנריקו מסיאס הוואגינלי הזאת, עם הסופר-גלו בשיער והמבטא ממערכון, עוברת לדבר על מין אנאלי, את אמורה להגיד לעצמך: "הנה, אני יכולה להזדיין ולהישאר חביבה ומכובדת כמו ד"ר רות", שלא לדבר על להפוך לחביבה ורעננה כמוה באמצעות המשגל האנאלי.
אבל ההבדל בין מטופחותה ורעננותה של ד"ר רות לבין מדובללותך ותשישותך לא נעוץ בתחת. הוא נעוץ, או יותר נכון, ממוגנט למקרר: חשבונות חשמל, הארנונה והטלפון שממוגנטים למקרר שלך ולא למקרר של וסטהיימר. לד"ר רות יש מישהו שמטפל בחשבונות האלה במקומה, אוסף גרביים מלוכלכים מהסלון במקומה, וכנראה שגם עושה מין אנאלי במקומה.
כשם שווסטהיימר משמשת שגרירתך באזורים האנאליים, רובין ליץ' משמש שגרירך אצל העשירים והמפורסמים. ביום שני בבוקר הוא משוטט בבתיהם של כל מיני עשירים ומפורסמים ומנקר לך את העיניים בהנאה גלויה. בזמן שאת ממתינה לאינסטלטור שיבוא לפתוח את הסתימה בניאגרה ומנסה לנחש בפחד את המחיר שיגבה, יראה לך ליץ' את הבידה המוזהב שתוכנן בדיוק לפי מידות עכוזה של איזו דוגמנית מיליונרית.
ליץ' נראה כמי שבקלות היה יכול להיות בנה המזדקן והאדיפלי של רות וסטהיימר ובמידה רבה הוא גם עושה אותה עבודה. הוא מזיל ריר על מארחיו, מתפעל ומוקסם מעושרם, וכשהמצלמה לא עובדת,
האמת היא שהוא נראה כמו אחד מאתנו, מישהו מהצד הזה של הכבל. מן הסתם, האינסטלטור שתכף יבוא אלייך נראה בדיוק כמוהו: בולבוס שמנמן ומקריח, שרק חיוכו המתרפס מרכך מעט את תווי פניו הגסים. אולי בגלל זה מרואייניו של רובין לעולם יטענו שעושרם הוא עניין שולי, ובעצם מה שחשוב הוא האהבה והידידות וככה. מה שנכון. אבל איכשהו יותר נוח להגיד את זה לרובין ליץ' במרתף היינות הפרטי שלך, מאשר לאינסטלטור מעל הניאגרה הסתומה שלך.
אחרי המתאבנים של תשע מגיעה המנה העיקרית של כבלי הבוקר - אופרות הסבון. אלה סדרות עתירות פרקים שהדיאלוג בהן מורכב בעיקר מאמיתות שאפשר להגיד או לשמוע מהאינסטלטור, אבל טלוויזיות נותנת להם יתר תוקף, כמו "אני למדתי באוניברסיטה של החיים". מעתה אמרי: "איך המזכירה מ' קריסטל' אמרה: אני למדתי באוניברסיטה של החיים".
הסדרות האלה נראות כאילו ביום הראשון של הצילומים, אמר הבמאי לשחקנים: חבר' ה, אנחנו צריכים לעשות 538 פרקים מהסיפור הזה, ואין פה מי יודע מה כמויות של תסריט, אז בבקשה לשחק לאט. וכך, אותו זמן מסך, שבפרקליטי אל-אי יספיק למשפט גירושים, שני משגלים והתקף לב אחד, מוקדש ב"האישה המסתורית" למצמוץ עיניים אחד של הגיבורה.
לכאורה, סותר הקצב הזה את הדימוי של הטלוויזיה כמדיום דינמי, שבו מה שלא מתנהל בקצב רצחני לא תופס את הצופה, אבל הקצב הזה, לא רק שהוא נוח, הוא מתגלה כמהות המדיום, לפחות בבוקר.
מכיוון שהדיאלוג מורכב, כאמור, מהקלישאות הכי איומות שאומרים בחיים, רק בקצב אטי יותר, את יכולה לטפח את האשליה שגם את היית יכולה להצליח ולהיות עשירה ובלונדינית, אם רק החיים היו מתנהלים בקצב אטי יותר. חוץ מזה, מאפשר הקצב האטי ליהנות מהקיק האמיתי של הכבלים: את יכולה לצאת למסע בין ערוצים בלי לחשוש שתחמיצי משהו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם