יחד כל הדרך: נתן זהבי סוגר 1,000 גיליונות בזמן תל אביב
מלחמות העולם התחתון, המאבקים למען ניצולי השואה, האריות בטנזניה והספארי ברמת גן. נתן זהבי, היחיד שכותב בזמן תל אביב מיומו הראשון, סופר עד אלף
מוצא את עצמי מפזם את שירו של יענק'לה רוטבליט: "אחרי 20 שנה, שוב אינני ילד, תמו נעוריי, שיבה זרקה במלך". אני לא מלך, אבל כשאני עובר על מאות הגיליונות שיש לי בארכיון אני נדהם. שעות אני מדפדף ולא מאמין שאת כל זה אני כתבתי ואני צילמתי - ממלחמת האזרחים ברואנדה עד למלחמות העולם התחתון בגוש דאנס, מכתבות על האריות בסרגנטי שבטנזניה דרך כתבות על הספארי ברמת גן ואולם המעצרים של עלובי החיים על שם ויקטור הוגו בבית המשפט בתל אביב.
כשאמרו לי שזה גיליון האלף התרגשתי, הרמתי טלפון לרינו צרור, שהיה האבא של רשת "זמן" ושוחחנו על אותם הימים. על הריגושים של הקמת עיתון חדש קשה לספר במילים. זה ריגוש ענקי. רינו השקיע עבודה ימים ולילות כדי להגיע לגיליון הראשון הכי טובים שאפשר.
הצוות המוביל של "מעריב" באותם ימים היו שניים מגדולי העיתונות - דב יודקובסקי ואדם ברוך זכרם לברכה. למרות שכבר אז הייתי המבוגר בין הכותבים בעיתון החדש, הרגשתי שאני חוזר לגיל הטיפש עשרה כשהתחלתי לעסוק בצילומי עיתונות ובכתיבה ב"חדשות הספורט" ולאחר מכן ב"העולם הזה".
היה לנו הרכב מנצח. כותבים מוכשרים, אנשים מדליקים - שאול אברון, אורנה קדוש, מודי בר-און, מיכל ניב ז"ל, אורנה קזין, גיא ארליך ועוד רבים וטובים, כשעל כולם מופקדת העורכת המוכשרת ציפה קמפינסקי, אתה עבדתי קודם וטרום הזינוק שלה כעורכת בתקשורת. היא זכורה לי לטוב מהמטבח של פאב "רוטשילד" בו הכינה כריכים וצ'יפסים לפני שפצחה בקריירה עיתונאית מזהירה.
20 שנים מחזיק הטור "זהבי בשטח". כמעט בכל פעם שהגיע עורך חדש, ועברתי בערך 20 עורכים, הלוגו של הטור השתנה. מעולם לא נאמר לי מה לכתוב, מעולם לא נפסלו לי מאמרים, מעולם לא הצליח אף אחד להשחיל אותי בתביעת לשון הרע. עשיתי הרבה צרות לעורך הדין בלייך, היועץ המשפטי של העיתון, אבל תמיד עמדתי בהבטחתי שיש לי כיסוי לכל מה שאני כותב.
צברתי עשרות מכתבי איום בתביעת לשון הרע מאנשי עסקים, עורכי דין, עבריינים ופוליטיקאים קטנים, שחושבים שהם גדולים. כל התביעות נפלו בדרך. לא היו התנצלויות. פה ושם בגין טעות קטנה וזניחה היו שתיים או שלוש הבהרות. מאחר שאין לי שום תכניות לפרוש מהכתיבה, זה זמן מוקדם לסיכומים, אבל גיליון אלף הוא נקודת ציון חשובה.
לפני שכל אלו שחושבים שהמציאו את העיתונות
כשפרסמתי סדרת מאמרים על סוחרי הנשים ב'זמן' היה זעזוע בציבור שלא האמין שאכן קיימת תעשיית סחר בנשים בממדים כאלו בישראל. כתבות על שיטות חקירה פסולות של ילדים גרמה לפיטורי שוטרים, שלא הפכו להיות חובבי המדור.
בגיליון הראשון פרסמתי מחקר על נע"לי - נערות ליווי. כשקבעתי שעסקי נערות הליווי הם בין חמשת המובילים בתחום הפרסום בישראל חשבו שאני פסיכי. כשעברתי ניתוח סרטן ראשון, בו כרתו לי חצי שפה וגידול בסנטר, כמה שעות אחרי הניתוח הגעתי למערכת חבוש וכתבתי על סרטן העור, וקראתי לאזרחים שיש להם שומה חשודה או שיצא להם על העור משהו דמוי פטרייה, שירוצו מיד לרופא עור לבדוק אם אין להם סרטן.
מאות אנשים הגיעו לרופאי עור ולכירורגים להיבדק אחרי פרסום הכתבה. המנתח שלי, פרופ' בורנשטיין, הוצף במאות אזרחים לאחר הפרסום. לחלק מהם אכן היה סרטן, והם חשבו שזה סתם משהו ושמו על זה יוד או משחה נגד הרפס.
באמצעות המדור ניהלתי מאבקים למען הקצאת כספים לקשישים סיעודיים, למען ניצולי שואה שהמדינה גזלה מהם כספים שלא בצדק. המדור נאבק נגד הבירוקרטיה במוסדות שלטון ובעירייה, נגד פעילות בלתי חוקית בעליל של המשטרה ונגד פשלות בבית המשפט, מאבק מתמשך של 20 שנים שאינו מסתיים לעולם כי העוולות, הניצול, האלימות והרוע ממשיכים לשלוט.
לא פעם הציעו לי לעבור לעיתון אחר להיות בעל טור באותה מתכונת בשכר כפול (שלא תטעו, השכר שלי לצורכי פנסיה נמוך משכר המינימום). סירבתי . ידעתי מאנשים ברחוב שהם קוראים אדוקים של המדור, שהם רוצים שאמשיך, אז אני ממשיך. חלק גדול מעמיתיי הוותיקים בעיתון זה ובעיתונים אחרים הלכו לעולמם. זן העיתונאים הלוחמים שאינם ניזונים מיחצנים ואינם מופיעים בכל אירוע חברתי בו נותנים כיבוד ושתייה חינם ואינם מלקקים עכוזי אנשי הון או שלטון הולך ונעלם.
לא מעט מבין העיתונאים שעמם התחלנו עברו לנישות אחרות - שאול אברון עבר לענף המזון, מודי בר-און עבר לספורט ולפרסומות בדיסקונט ועושה סרטי דוקו נפלאים, רינו עבר מהכתיבה לטלוויזיה ולהגשת תכנית אקטואליה בגלי צה"ל, ציפה קמפינסקי נטשה לחלוטין את עולם התקשורת. אחרים הלכו ליחצן ויש אחדים שהתחתנו, הקימו משפחה ויצאו לחלוטין מהעיתונות.
מאז אותו יום בו התכנסנו במשרדי המערכת ברחוב המלאכה 8 בדרום תל אביב, ורינו הציג בפנינו את תמונת המצב ואיך הוא רואה את עתיד העיתונות המקומית והעיתונות בכלל, חלפו 20 שנים.
בעלי העיתון והעורכים התחלפו, מפת העיתונות השתנתה לחלוטין. הריגוש של אותה התכנסות לקראת צאת הגיליון הראשון זכור לי היטב, בעיקר משפט הסיום של רינו "שיהיה בהצלחה לכולנו".
נשארתי המוהיקני האחרון מאותו גיליון ראשון של "זמן תל אביב". אני יודע שהעיתון שרד, אם הוא הצליח, ימים יגידו. לפני חודש ביקרתי בבית ספר תיכון באשדוד לדבר על תקשורת. התלמידים הביטו עליי כמו על פסיכי ולא הבינו על מה אני מדבר. כששאלתי אותם כמה מהם קוראים עיתון מתוך ה-20 תלמידים שנכחו במפגש אף אחד לא הרים את היד. "עיתונים וספרים זה בשביל זקנים", התריס אחד מהם נגדי. אולי הוא צודק, אני מקווה שלא.
אני עדיין מאמין שהתקשורת (לפחות בחלקה) היא כלב השמירה של הדמוקרטיה, למרות שלאט-לאט, לאור השינויים המהירים בעולם התקשורת, נראה לי שהתקשורת הופכת מכלב השמירה של הדמוקרטיה לפודל של הטימטומציה. אם אני צודק או לא אני אדווח לכם בגליון ה-2,000.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם