הלחם והחמאה: למה אנחנו עדיין צריכים מקומונים?
המקומונים אולי נאבקים על חייהם, אבל המקומיות פורחת: היום נושאים כמו תחבורה, חינוך, סביבה ודיור ממוקמים גבוה בסדר היום הציבורי. עיר האוהלים ברוטשילד היא רק דוגמה. לכבוד גיליון ה-1,000 של זמן תל אביב
עשר שנים עבדתי ב"העיר", שנמתחו על פני כל שנות ה-90. במונחים של קריירת הכדורסל שאף פעם לא הייתה לי (אם לא מחשיבים כמה שנים מוצלחות בליגות הנמוכות, שבהן השחלתי שלשות במגרשי בלטות ליד רפתות מסריחות במושבים שכוחי אל), ב"העיר" התחלתי את דרכי בקבוצת הילדים, קודמתי לנערים ואחר כך לנוער. רק כשהמאה ה-21 נראתה באופק עליתי לבוגרים - העיתונות הארצית.
לפעמים אני מתבקש לנצל את הפרספקטיבה שצברתי כדי לספק אבחנות על השינויים שהעיתונות בכלל, והמקומית בפרט, עברה מאז שנות ה-80. ובכן , לטוב ולרע, אני לא משוכנע שהעיתונות המקומית השתנתה באורח דרמטי. מה שבוודאות השתנה זה מצבם של העיתונאים. היום משלמים בעיתונות הארצית מה שפעם שילמו במקומונים, ובמקומונים משלמים מה שבעבר שילמו בלשכת הסעד.
מעמד העובדים בישראל התרסק בשני העשורים האחרונים, ומעמדם של העיתונאים התרסק יותר מכולם. חלק מהכתבים שמסקרים בשבוע האחרון את המתרחש במאהל
האירוניה היא שבעוד המקומונים - כמו כל העיתונות המודפסת, ואולי קצת יותר - נאבקים על חייהם, המקומיות פורחת. במשך עשרות שנים נתפסו נושאי הלחם והחמאה של המקומונים - תחבורה, בריאות, חינוך, סביבה, דיור - כליגה ב' של ההוויה הישראלית.
במדינת המבצר שהיינו הכול התחיל ונגמר בביטחון, בכיבוש, בפלסטינים, בקטטות בין רבין לפרס. בהתאם, כל מקומון רצה להיות יקומון. ככתב ב"העיר" היו שבועות שבהם ביליתי ממזרח לקו הירוק יותר מאשר בתל אביב.
אני חושד שאם מישהו יבדוק את מדור הספורט שאותו ערכתי במשך כשנה וחצי, הוא יגלה שהיו שם יותר כתבות על הפועל גליל עליון מאשר על מכבי תל אביב. המקומונים היו אז חזקים, והמקומיות חלשה. כמה חדשני היה אהוד ברק, כשאמר בבחירות 1999 שהוא ידאג לזקנה שמאושפזת במסדרון. עד אז אפילו כתב המקומון שגר מול בית החולים לא התעניין בישישה האומללה.
או שאולי זה רק אני. אולי מה שתיארתי כאן זה רק התהליך האישי לגמרי שעברתי ב-20 השנים האחרונות, מתלמיד תיכון וסטודנט צעיר שחולם לתקן את העולם, אבל שם פס על העיר, לאדם בוגר ובעל משפחה שהסביבה העירונית והאזרחית שלתוכה הוא מגדל את ילדיו מעסיקה אותו באופן אישי ומקצועי, כאילו שבכלל אפשר להפריד.
אני מקווה שחבריי ב"העיר" של אז לא יחרימו אותי לנצח בגין הווידוי הבא - ואם יטילו עליי חרם אני אגיד אותם לזאב אלקין - אבל בימים ההם הייתי מרפרף על "מצב העיר", מדור החדשות העירוניות, כמו ילד שבולע את הארוחה כדי לצאת ידי חובה, ובעיקר כדי להגיע כבר אל הקינוח. היום, בעוונותיי, זה החלק שהכי מעניין אותי בעיתון, אם לא בכל עיתוני השבת גם יחד.
בתור תל-אביבי צעיר לא התעניינתי בחינוך, כי שנותיי בבית הספר היו מאחוריי ועל ילדים מי בכלל חשב (ואם חשבתי, האמנתי באמונה שלמה שלעולם לא יהיו לי כאלה); בריאות לא עניינה אותי כי לצעירים יש סברה משונה שמחלות יישארו לנצח בעיה של מישהו אחר; תחבורה? חרכתי את העיר בסאן יאנג 125 סגול-שחור, צחקתי על הפקקים וריחמתי על נוסעי האוטובוסים. למה שבעיות התחבורה העירוניות יטרידו אותי?
אה, נשארה הסביבה. ובכן, אם הייתה סביבה ב-1990, אני מודה שלא שמעתי עליה. אגב, יש לי נסיבות מקלות: גם מדינת ישראל לא שמעה עליה. ההוכחה: המשרד לאיכות הסביבה נוסד רק ב-1988, וגם זה רק מפני שיצחק שמיר חיפש תיק לרוני מילוא, וכל שאר התפקידים הלא נחשבים כבר היו תפוסים.
היום ענייניה של עיר נראים לי כמו הנושאים הכי מרתקים בעולם. הם הרי ממתינים לי מתחת לבית בכל בוקר: בית הספר שאליו אני שולח את הילדים, דילמות של חינוך ציבורי מול פרטי, זיהום אוויר, פליטים מגולגלים בנייר עיתון, שבילי אופניים, תחבורה ציבורית, שטחים ירוקים, יפו לאן וכמובן מחירי הדיור שמוציאים את התל-אביבים לשדרה.
אפילו סוגיות של ביוב וניהול פסולת הפכו בעיניי בשנים האחרונות לנושאים אטרקטיביים, כמעט זוהרים. אולי זה הגיל, אולי הילדים, אולי הייאוש העמוק מהאפשרות לשנות את ההתנהלות הביטחונית והמדינית של האונייה מוכת העיוורון המוכרת בשם "מדינת ישראל". אולי התחושה שבתחומים האלה, האזרחיים, עדיין לא מאוחר לשנות, עדיין אפשר לקבל פה ושם הקשבה. לפחות בהם.
ההתאזרחות של סדר היום הישראלי לא מתרחשת רק אצלי. הנושאים המקומיים - והמקומוניים - מתעצמים בכל הארץ. שר התחבורה והשר להגנת הסביבה מעולם לא היו חשובים יותר.
הסיעות הירוקות מעולם לא היו חזקות יותר במועצות המקומיות. התהליך הזה הוא הפרדוקס הישראלי החדש: מצד אחד הוא מעיד על שפיות, על התנרמלות, על רצוננו להיות, סוף סוף, עם ככל העמים; מצד שני, הוא מתרחש בעוד מסביב שום דבר לא באמת שפוי, כמו שיודע כל מי שחצה את הקו הירוק ב-44 השנים האחרונות. לא צריך להיות בוגר הפקולטה לפסיכולוגיה כדי לזהות כאן רמות מפחידות של הדחקה.
במאי 1992, כשזמן תל אביב נולד, גרתי בדירה שכורה ברחוב העבודה. הכול היה אז פוליטי להחריד, פוליטי במובן הישן של המילה. באותה שנה רבין נבחר לשלטון וקצת אחר כך נסע לאוסלו, ואנשים נמדדו רק לפי פרמטר אחד - עמדתם בנושא הסכסוך. היום אני עדיין גר בדירה שכורה, ו-200 מטר מהבית שלי הוקם מאהל שמדי בוקר נוספת אליו שכונה חדשה.
הצעירים המבולבלים מתראיינים שוב ושוב לתקשורת, ומנסים להסביר שהם, חלילה, לא "פוליטיים". החיים עוד ילמדו אותם שהכול פוליטי, בוודאי יחסי הכוחות בין קבוצות שונות בחברה. זה לא בהכרח מפלגתי - אבל פוליטי.
זמן תל אביב בן אלף גיליונות ובערך 19 שנים. למישהו יש קצה של רעיון איך ייראו החיים כאן, בתל אביב ובכלל, בקיץ 2030, כשזמן תל אביב יציין את גיליון האלפיים? תמיד הייתי חלש בחיזוי העתיד, אולי משום שאני בכלל לא משוכנע שיהיה עתיד.
השבוע, במהלך התכנית שלי בגל"צ, בעוד אנחנו מדברים באולפן על ענייני הדיור, כתב מאזין בפורום: "אל תדאגו, עוד מעט אחמדינג'אד ידאג שמחירי הנדל"ן בתל אביב יהיו זמינים לכולם". השאלה היא רק מי יישאר בשביל ליהנות מזה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם