אספנים: הכירו את האנשים שהפכו את ביתם למוזיאונים
יגאל זולפין בנה ממלכה מחפצים שאסף במזבלות. נחום בר הקים אימפריה של ספרי מדע. אליעזר גלבוע חנך מוזיאון לתולדות העץ. ואפרים זלצהנדלר הקדיש את ביתו לנופלים במערכות ישראל. הכירו את האנשים באזור השרון שהפכו את האהבה שלהם למפעלי הנצחה
"יש משהו בספרים האלה שכובש אותי ואני לא יכול לשים עליו את האצבע", הוא מנסה להסביר. "זה שילוב של קסם, דמיון ויצירתיות שאין באף ספר. בת הזוג שלי קוראת לי: 'ילד שמסרב להתבגר', ואני שואל מה רע בלהיות ילד? ילד זה בסך הכול אדם, שהחברה עדיין לא הצליחה לקלקל.
"קיבלתי המון ידע ושמחה מהספרים המופלאים האלה. אחרי כל ספר שקראתי הרגשתי שאני מכיר טוב יותר את העולם ואת עצמי. הספר 'חולית' כל כך השפיע עליי, שבעקבותיו התחלתי להתעניין באקולוגיה. כיום אני מפעיל מעבדה לבדיקות זיהום ורעש".
בימים אלה מנסה הילד שלא התבגר לקחת את התחביב שלו צעד אחד קדימה ולהקים בשרון מוזיאון לחובבי מדע בדיוני. "אני רוצה להנחיל את האהבה שלי לתחום למעריצים נוספים", אומר בר.
"להערכתי, באזור שלנו יש מאות חובבי מדע בדיוני. אני פוגש אותם בכל שנה בכנסים הארציים שנערכים בתל-אביב, והייתי שמח לעשות פעילויות נוספות בתחום, קרוב לבית. אני מזמין את כל חובבי הז'אנר להקים יחד איתי בית מקדש למדע בדיוני, מקום ליצירה ובמה לסופרים מהאזור שעוסקים בתחום".
החלום של בר נשמע
אמנם קיימים כמובן מוזיאונים גדולים ומרשימים יותר מהפרויקטים שהקימו המשוגעים לדבר, אבל לא תמצאו מוזיאונים, אם בכלל, שפועלים עם המון אהבה ונשמה מצד בעליהם.
המוזיאון הפרטי הוותיק בשרון שייך ליגאל זולפין, שהקים לפני 18 שנה את "פסגת עדן" ברחוב יורדי הים 7 בהוד-השרון. זולפין, אספן ובנאי מוכשר, הקים יחד עם אשתו ציונה גן עדן לחובבי נוסטלגיה של ארץ ישראל.
"יגאל אסף מאות חפצים שונים ומשונים במשך עשרות שנים", מספרת ציונה בהיעדרו של הבעל השוהה בחו"ל. "הוא הגיע למזבלות בכל הארץ, לאנשים שמכרו את תכולת הבית שלהם או לכאלה שנמאס להם מהאוסף שהחזיקו ברשותם. אמנים אומרים שהזבל של אדם אחד זה האוצר של אדם אחר. יגאל נתן משמעות מעשית למשפט הזה. הוא אסף כל מה שזז ויצר אוצרות מכלום".
בין הפריטים המיוחדים במוזיאון של בני הזוג זולפין: קלפי משחק משנות החמישים, טלפונים עתיקים ואסימונים בשלל גדלים, מכונות כתיבה, סירי לילה, כרטיסי רכבת ואוטובוס, אגורות ישנות, סוס נדנדה ואפילו כיסא של רופא שיניים משנות השישים.
"יש כאן פריטים מיוחדים במינם שאי אפשר למצוא באף מוזיאון", מתגאה ציונה. "לא מדובר בחפצים יקרים או מורכבים במיוחד, אלא בדברים יומיומיים שדרכם אפשר להבין איך אנשים חיו פעם. זאת הסיבה שמגיעות אלינו קבוצות של תלמידים מכל הארץ. מגיעים גם אמנים ואספנים שרוצים לראות איך אפשר להפוך זבל לאמנות בעזרת כישרון, דמיון ויצירתיות".
המקום כל כך גדוש בפרטים, שבימים אלה החליטו בני הזוג זולפין להתחיל למכור חפצים כדי לפנות מעט מקום למסעדה (המלצה חמה: בקשו לטעום מגבינת העזים של יגאל. מעדן אמיתי) ולמספרה. "עם כל האהבה להיסטוריה צריך להשאיר מקום גם להווה", אומרת ציונה בחיוך. "אני יכולה להבטיח לכל הלקוחות שלנו שנמשיך לטפח את המוזיאון שבנינו בעמל רב, אבל נתחיל כמו כל מוזיאון לבחור קו מסוים ולהתמקד בו".
מעטים הילדים במדינה שלא שמעו על פינוקיו, הילד השובב שיצר הנגר סבא ג'פטו ושאפו התארך בכל פעם שהעז לשקר. אם יש מקום שילד העץ היה יכול לחיות בו כיום בכיף זה בביתו של אליעזר גלבוע ברעננה.
גלבוע נדבק בחיידק הנגרות כבר בגיל 6. הוא רכש את המקצוע באורט רמת-גן, ובשנת 1967 פתח בתל-אביב את נגריית "גלבוע הנגר". במרוצת השנים הוא הפך את הבית שלו ברעננה למוזיאון בשם "נגרות מכלי ראשון", שמתעד את תולדות העבודה בעץ.
במוזיאון אפשר למצוא כ-700 כלים נדירים, בהם כלי נגרות ידניים מהמאות ה-18 וה-19 והמצאות מקוריות כמו מסור שמפעילים באמצעות הרגליים וסטנלי 55 – מַקצוע מרובה מסורים וסכינים לפרופילים.
גלבוע, כמו כל אספן מושבע, עוקב אחר פריטים מעניינים בעלי ערך היסטורי ורוכש אותם. "הצלחתי לאתר לאורך השנים כלים נדירים כמו מכונת נגרות שמופעלת בעזרת דוושות, לוג קליפר (מכשיר למדידת עצים) מהמאה ה-18 ומקדחות מתקופות קדומות", הוא מספר בהתלהבות של ילד.
"מי שמתעניין בתחום מבין שמה שיש לי בבית זה אוצר אמיתי. אני מעריך שהאוסף שלי שווה 100 אלף שקל, אבל הערך האמיתי של הכלים לא נמדד בכסף. אספנים שמגיעים אליי למוזיאון נשארים שעות על גבי שעות ולא רוצים ללכת".
הביקור במוזיאון הפרטי של גלבוע דורש תיאום טלפוני וכרוך בתשלום. בעת הסיור במוזיאון יקבלו המבקרים הסברים על כלי העבודה והשימוש בהם. גלבוע לא הסתפק רק בהקמת המוזיאון. הוא פתח גם את החוג ללימודי אמנות בעץ - סדנה ללימוד נגרות, פיסול, גילוף בעץ, עיטור תמונות בפורניר וחיתוכי עץ לדפוס. "הלימודים בסדנה מקנים ידע וניסיון בכל הנוגע לעבודות בעץ והם מותאמים לכל הרמות - מחובבנים ועד מקצועניים", מספר גלבוע.
לאחרונה פנה גלבוע לעיריית רעננה וביקש ממנה שתפרסם אותו באתר העירוני, אולם לדבריו נענה בשלילה. "פניתי לעירייה כדי שתשתף איתי פעולה ותביא לכאן בני נוער בחינם, רק שיכירו את המקצוע. התשובה שקיבלתי היא שאי-אפשר להעדיף את המוזיאון שלי על פני אחרים בעיר.
"ואני שואל: אילו עוד מוזיאונים פרטיים יש בעיר? מוזר לי שעירייה לא משתמשת בנכס שלי כדי להעשיר את בני הנוער. חשוב לי מאוד שיהיה דור המשך למקצוע הזה כדי שעוד אנשים ייהנו מהנגרות כפי שאני נהניתי ממנו. שלא יהיה מצב שאנשים יקראו על פינוקיו וישאלו מה זה נגר".
מעיריית רעננה נמסר: "אכן, מר אליעזר גלבוע פנה לעירייה, לפני כשנה, וביקש פרסום באתר העירוני. בבדיקה שערכנו באתר האינטרנט שלו, התברר לנו כי מר גלבוע הוא בעל נגריה מסחרית.
"גלבוע עובד בכל סוגי העץ הגושני וכל סוגי הלבידים, הפורנירים והפורמייקות תוך שילוב חומרים כגון: מתכת, זכוכית ועוד. הנגרייה מספקת רהיטים לכל חלקי הארץ", כותב על עצמו אליעזר גלבוע .תשובתנו היתה כי העירייה אינה מפרסמת עסקים פרטיים.
"לאחר שקיבלנו פנייה נוספת בדקנו שוב באתר האינטרנט המוזכר לעיל, אליו נוספו דפים חדשים העוסקים באוסף של כלי נגרות עתיקים ובסדנאות יצירה בעץ. האתר העירוני מפרסם את הפעילות העירונית בעיר ומביא לידיעת התושבים מידע על אירועים, תערוכות וכד'. נשמח לסייע למר גלבוע המוזמן לפנות אלינו".
במדינת ישראל, שידעה מיום היווסדה מלחמות רבות, פועלים מוזיאונים וחדרי הנצחה רבים. רובם שייכים לגופים ציבוריים. זאת הסיבה שמפעל ההנצחה של אפרים זלצהנדלר מכפר הס בולט בנוף אתרי ההנצחה.
זלצהנדלר, שמתקרב לגיל 90, התנדב לצבא הרוסי בהיותו בן 15 ולחם בנאצים. בתום מלחמת העולם השנייה עלה לישראל והתיישב בכפר הס.
ב-1971 נפל בנו מאיר במהלך שירותו הצבאי, ומאז אפרים מקדיש את חייו להנצחה. לפני עשר שנים הפך את ביתו למוזיאון שבו מונצחים גם אחיו אנשל, שנפל בסטלינגרד בעת ששירת בצבא הרוסי, וגיסו מיכה קרסל, שנהרג לפני קום המדינה בקרב על טירה.
"חשוב לי שיזכרו איזה אנשים נפלאים הם היו, אבל יותר חשוב לי שהנוער של היום ילמד על ההיסטוריה שלנו", אומר זלצהנדלר. "אני רוצה שבני הנוער יבינו שהעובדה שהם חיים במדינה עצמאית היא לא מובנת מאליה".
המוזיאון של זלצהנדלר, שהושקע בו לדבריו 700 אלף שקל, משתרע על שטח של שישה דונמים כחלק ממתחם המגורים. בין הפריטים במוזיאון: פסלים יצוקי ברונזה של הבנים שנפלו, תעודות ומסמכים ישנים ו-6,000 תמונות ממלחמת העולם השנייה. על קירות המוזיאון תלויות תמונות ממרד גטו ורשה, ממלחמת השחרור ומהשנים הראשונות של כפר הס.
"יש כאן הרבה עבודה, אבל למזלי הילדים שלי, מיכה ודורון, עוזרים לי בהחזקת המוזיאון ובעבודה השוטפת של הדבקות ומיון תמונות", מספר זלצהנדלר בעיניים בורקות.
מיום הקמתו הפך המוזיאון לשם דבר בקרב תושבי הסביבה והוא מושך אליו קבוצות תלמידים ומשפחות שכולות. כולם באים לשאוב השראה ממפעל הנצחה של איש אחד. מדי שנה מתקיימת במוזיאון אזכרה בהשתתפות נציגי הצבא, בני משפחה וחברים, שמנגנים שירים מהעבר ומתרפקים על זיכרונות.
"אני יודע שהתמונות והמזכרות לא יחזירו את האהובים שלנו לחיים, אבל אני לא עושה את זה בשביל המתים. אני עושה את זה בשביל החיים", אומר זלצהנדלר. "חשוב לי שמי שמגיע לכאן יידע שהזיכרון הוא הערך החשוב ביותר לאדם ולחברה. כפי שנאמר: 'עם שלא זוכר את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל'".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם