אין יוצא ואין בא: כך נותקה אשדוד מהעולם בדצמבר 1957
בדצמבר 1957 מוטט שיטפון גדול בנחל לכיש את הגשר היחיד שחיבר את אשדוד למדינה. אשדוד נותרה מנותקת. אין יוצא ואין בא. העזרה הגיעה באיחור, כי חלפו יומיים עד שהדבר נודע

אחד הלילות היה קשה במיוחד: ניתך גשם זלעפות. סילוני המים ומטחי הברד הכו בצריפי הפח במעברת אשדוד בחוזקה והתנפצו עליהם ברעש אימים. בחוץ השתוללה סערה איומה. מצליפה בפחונים מטלטלת אותם בעוצמה עד כי דומה היה כי הם עומדים להתבקע, להיקרע. פחון אחד עף. פשוט כך. נעקר ממקומו ונעלם ברוח. יושביו נותרו פעורי פה, מופתעים והמומים.
אבל זו הייתה רק ההתחלה, שכן הגשמים הוסיפו לרדת וגרמו עד מהרה לעליית מפלס המים בנחל לכיש. הנחל גאה והזרם בו הפך לשיטפון. נחשולי מים אדירים שטפו את נתיבו ללא הרף, כיסו את הצמחייה לאורך גדותיו והציפו את השדות מסביב.
ואז קרה הגרוע מכל: כמויות הסחף הענקיות, שנגרפו במימיו, סתמו את מעבר המים מתחת לגשר שמעליו ויצרו סביבו חסימה גדולה. מי השיטפונות הוסיפו להיאגר והלחץ על הגשר הלך וגבר, הלך והתעצם, עד שלבסוף נפרץ וקרס.
זה קרה בתחילת דצמבר 1957. אשדוד, שנקראה אשדוד-ים הייתה אז כל כולה מעברה אחת גדולה. הגשר שקרס לא היה סתם גשר עוד גשר, אלא הגשר האחד והיחיד שחיבר את אשדוד עם המדינה.
דרכו זרם לכאן המזון, זרמה האספקה, זרם הכל. דרכו יצאו מכאן ודרכו חזרו. משנעקר הגשר ונסחף במים, נותרה אשדוד סגורה ומסוגרת. עיר נצורה. אין יוצא ואין בא. כשהודיעו העיתונים על התמוטטות הגשר אשדוד כבר הייתה מנותקת כשתי יממות ללא אספקה וכמעט בלי שאיש במדינה ידע על כך.
על ניתוקה של העיירה נודע לראשונה כאשר צעיר בשם יעקב סוויסה, חצה את הנחל בזחילה על צינור מים, שיה מונח בין שתי גדותיו, ורץ כ-24 ק"מ, כדי להודיע על כך למשטרת גדרה.
עד מהרה צלצל הטלפון אצל קצין הנדסה
במקביל, שיגר צה"ל שיירה של זחל"מים, ששעטה לאשדוד עמוסה במצרכי מזון ותרופות. איך הגיעה השיירה לאשדוד? "בדרך לא דרך". כך, על כל פנים, מתארים העיתונים, באותם הימים, את הדרך החדשה, הבלתי מוכרת עד אז, שמצא הצבא, בינות לחולות, כדי לחבור בינתיים, עד לגמר בניית הגשר, לאשדוד.
למחרת, עם שחר, לאחר לילה ארוך של עבודה רצופה ומתישה, בגשם וברוח, השלים צה"ל את התקנת הגשר הזמני מעל להריסותיו של הגשר שקרס. בניית הגשר הקבוע הושלמה רק במרץ 1958.