בחזרה לעתיד: מסע נוסטלגי בעקבות בני הרצליה
מהזכייה בגביע המדינה ועד ההתרסקות הכלכלית. מהנשירה לליגה השנייה ועד האיחוד עם מכבי רעננה. מההתלהבות ששטפה את העיר ועד הדמעות שהציפו את אולם היובל. 10 שנים לאחר שנבלעה בתהומות הנשייה בני הרצליה חוזרת לחיים. מסע נוסטלגי אל הימים שהנער אלדד אקוניס העריץ את ג'ו הדסון, רותם ארליך ואמיר כץ
"חשבנו שהעסק גמור, אבל לני רקנאטי הוכיח ששום דבר לא יכול לסכן את מפעל החיים שלו", אומר אליעזר רוזנפלד מראשי האוהדים של בני השרון. "אני גר ברעננה, אבל הלב שלי בהרצליה בזכות אנשים נפלאים כמו לני. הוא משקיע את הנשמה והרבה כסף כדי שלאוהדים תהיה קבוצה להזדהות איתה".
לרוזנפלד אנחנו נחזור בהמשך, אבל עכשיו תרשו לנו לצלול כמעט 20 שנה אחורה במנהרת הזמן, לימים שבני הרצליה הייתה חיה וקיימת.
בשנת 1992, כשהפועל הרצליה בכדורסל הייתה בליגה הראשונה וסבלה מהיעדר מזומנים, הגיעו ראשיה, אנשים כמו זאב מואטי ז"ל, לראש העירייה דאז אלי לנדאו וביקשו ממנו שיסייע להם. לנדאו הסכים להגדיל את התקציב לקבוצה בתנאי אחד: שהקבוצה תשנה את שמה מהפועל הרצליה לבני הרצליה. וכך היה.
עד הגעת הכסף הגדול באדיבותם של רקנאטי, צביקה יצחקי ודני פלטי, נוהלה קבוצת הכדורסל של הרצליה מתוך משרד צנוע ליד התחנה המרכזית בעיר. "כולנו בנינו את היסודות מכיתה א' ועד מחלקת הנוער", נזכר טל ברודי, שגויס על ידי לנדאו לקדם את בני הרצליה.
"הבסיס של הקבוצה היה קייטנת כדורסל של ילדים שהתחלתי בבית ספר ברנר. לנדאו אהב מאוד את המוטו של הקייטנה - חינוך וספורט, ודחף להקים גוף אחד שיפסיק את היריבות בין הפועל למכבי הרצליה. הוא רצה ליצור קבוצה עירונית של כל התושבים. גילינו כוכבים כמו טל בורשטיין, יניב גרין ואורי יצחקי. השחקנים המקומיים היו מוכשרים מאוד ובזכותם הקבוצה הבוגרת עמדה על הרגליים".
ההתחלה של בני הרצליה בליגה הראשונה (עונת 93'/92') הייתה צנועה למדי.
"היו לנו תנאי פתיחה קשים מאוד", נזכר מאמן הקבוצה באותה עונה, מולי קצורין. "המגרש היה עשוי פי.וי.סי. בחוץ היה מגרש חול ועל מקלחות בכלל חבל לדבר. זה היה עסק בחיתולים, אבל מואטי הכניס בו נשמה. זה היה איש שחי את הקבוצה
במשחק הבכורה שלה אירחה בני הרצליה באולם היובל את הפועל תל-אביב, שהייתה אז בשיאה. כנגד כל הסיכויים, הצליחה הרצליה לנצח (71-57, 24 נקודות לאמיר כץ) ולטפס לכותרות. הרכז רותם ארליך, שניהל במהלך הקיץ מגעים עם האדומים מאוסישקין, שחרר בסיום המשחק עקיצה לעבר הקבוצה היריבה. "אני מקווה שבעונה הבאה הפועל תל-אביב תדע שאני מתאים לקבוצה".
העונה הראשונה הייתה גדושה בהצלחות. מלבד הניצחון המרשים על הפועל תל אביב, הדיחה הרצליה את מכבי תל אביב ברבע גמר גביע המדינה בדרך להשתתפות בחצי הגמר מול הפועל גבעתיים.
"במשחק הראשון ניצחנו בהפרש של 7 נקודות ביד אליהו וכולם חשבו שמכבי תקרע אותנו במשחק השני ותמחק את ההפרש מהמשחק הראשון", נזכר ישראל מזוז, מנהל המשק של המועדון מיום הקמתו. "מכבי אכן ניצחה אותנו, אבל בהפרש של 6 נקודות שלא הספיק להם. השמחה הייתה עצומה, אבל נעלמה אחרי שהודחנו בחצי הגמר על ידי גבעתיים".
עונה לאחר מכן, חניכיו של קצורין שוב הגיעו למעמד חצי הגמר. "להגיע שנתיים ברציפות ליד אליהו זה בלתי נתפש עבור קבוצה חדשה", אומר קורן אמישה, שהיה שחקן מוביל בהרצליה. "הפכנו לקבוצת צמרת לכל דבר. בכל עונה היינו מתמודדים על הגביע ושיחקנו כשווים בין שווים מול אריות הליגה".
רגע השיא של בני הרצליה נרשם בעונת 95'/94', אז זכתה בפעם הראשונה (והאחרונה) בגביע המדינה, תחת הדרכתו של אפי בירנבוים. הרצליה גברה בגמר על הפועל חולון, 77:88. "באנו למשחק הזה כאנדרדוג בגלל פציעתו של ג'ו הדסון, שהיה השחקן המוביל שלנו", מספר משה סגל, הפיזיותרפיסט של בני השרון שעבד בעבר בבני הרצליה.
"אף אחד לא האמין שהדסון יעלה לשחק. העיתונות הייתה בטוחה שהוא לא ישחק והספידה אותנו. במאמצים רבים הצלחנו להכשיר אותו, וכשהוא עלה על המגרש כולם נדהמו ולא האמינו. באותו משחק הדסון קלע 26 נקודות וקלט 16 ריבאונדים. ניצחנו בזכותו ועשינו את הלא ייאמן".
משחק הגמר בין הרצליה לחולון היה סוער. אוהדי חולון השליכו בקבוקים לעבר המגרש בעקבות החלטות שיפוט שלא מצאו חן בעיניהם, והבעלים נחום מנבר איים עליהם כי אם לא יחדלו ממעשיהם הוא יעזוב את הקבוצה. המהומה ביציעים גלשה עד מהרה לפרקט. שחקני שתי הקבוצות החליפו ביניהם מהלומות (בהן בלט מייקל קרטר מחולון), מה שגרם לנשיא המדינה עזר וייצמן לעזוב את מושבו לפני שריקת הסיום בלי שהעניק את הגביע להרצליה. לימים כונה המשחק "גמר המכות".
מבחינת אנשי הרצליה זה לא שינה הרבה. הלילה של 24 במארס 1993 נצרב בזיכרונם כיום המאושר בתולדות המועדון. "אני לא אשכח את המשחק הזה", אומר בירנבוים, שמאמן כיום בראשון-לציון.
"לפני הגמר משה הפיזיותרפיסט ואני פתחנו את יד אליהו בלילה וטיפלנו בג'ו הדסון. למרות הפציעה הוא נתן הצגה. נקשרתי מאוד למועדון הזה. ההנהלה עמדה במיליון אחוז מאחורי הקבוצה והעמידה סגל מקצועי לכל דבר. זאת הייתה קבוצה גדולה בעיר קטנה שכל האוהדים התחברו אליה. אני בטוח שהעונה יקרו לה רק דברים טובים".
"הזכייה בגביע הייתה רגע השיא של בני הרצליה בכל הזמנים ומוסר השכל לכל קבוצות הליגה", אומר יוסי חכם, מנכ"ל עמותת בני הרצליה מיום היווסדה. "הנה לפניכם קבוצת דלה תקציב שמצליחה לנצח אימפריה כמו מכבי תל-אביב בחצי הגמר. זה קרה הרבה בזכות האוהדים שמילאו את יד אליהו. הבאנו 5,000 אוהדים. הייתה הרגשה כאילו כל העיר הגיעה למשחק".
רותם ארליך אומר כי לא ישכח לעולם את מה שקרה בעקבות הזכייה של הרצליה בגביע. "אמיר כץ ואני היינו שותפים לדירה, ואחרי הזכייה 50 אוהדים נעמדו מתחת לבית שלנו ושרו לנו שירים. 15 שנה שיחקתי בליגה הראשונה, ובחיים לא חוויתי חוויה כזאת. מבחינתי, החיבור לאוהדים היה חשוב לא פחות מההישגים המקצועיים, אם לא יותר".
כץ התרגש השבוע כשהתבקש לספר על התקופה בבני הרצליה. "ידענו שאנחנו עושים היסטוריה והיינו בשמים", הוא מספר. "אני זוכר שאמרתי למשה הפיזיותרפיסט: 'תזכור היטב את הלילה הזה כי הוא לא יחזור'. לימים התברר שצדקתי. הקבוצה הייתה קרובה להישגים, אבל לא זכתה מאז בשום תואר".
לא רק ההישגים חלפו לבלי שוב, גם תשומת הלב שהופנתה לקבוצה התאדתה במהירות. "אני זוכר שהרגשנו במרכז העניינים", אומר כץ.
"כל הזמן דיברו בעיר על הקבוצה. שבוע לפני הגמר שרפו לשכן שלי את הרכב כי חשבו בטעות שזה הרכב שלי. אני זוכר מאות ילדים מגיעים לאימונים. זו הייתה עיר של כדורסל. בעונה ששיחקנו באירופה הגיעו לעיר אריות היבשת - טאו ויטוריה, אוסטנד, פרטיזן, שזכתה שנה אחר כך בגביע אירופה".
לכץ יש סיבה טובה להיזכר במשחק מול פרטיזן, שבו קלע 53 נקודות - שיא ישראלי שלא נשבר עד היום. "שיחקתי אז עם הזרים הכי טובים במדינה - פול תומפסון, ג'ינו בנקס. אלה שחקני NBA בכירים. לא כמו היום שמביאים לך זרים בדולר. חבל לי שכל התהילה של הרצליה נעלמה, ואין היום התרגשות אמיתית סביב הקבוצה. מבחינתי, קבוצת ספורט שלא מייצרת באזז, לא ממש קיימת".
"האוהדים היו חלק בלתי נפרד מהקבוצה", מחדד מזוז. "אני זוכר שהיו מגיעים 40-30 אוהדים לאימוני הקבוצה עם אוכל ושתייה ומעודדים את השחקנים לפני המשחקים. זה נתן לשחקנים כוח אדיר וראית את זה במשחקים".
גם טל בורשטיין, השחקן הכי בכיר שהצמיחה בני הרצליה, מייחס לאוהדים משקל רב בהצלחת הקבוצה. "הייתה אז אווירה מאוד טובה, הרבה בזכות הזרים ושחקנים כמו אמיר מוכתרי וליאור ארדיטי", אומר השבוע שחקן מכבי תל-אביב. "בשבילי, לעלות מהנוער לבוגרים היה רגע מרגש במיוחד. לא האמנתי שכמה חודשים אחרי שאעלה לבוגרים אהפוך לשחקן חמישייה לגיטימי".
בעונה שלאחר הזכייה בגביע החלה הנפילה. בירנבוים עזב, קצורין חזר. "הייתה במועדון התרגשות עצומה לקראת ההשתתפות במפעל האירופי", נזכר קצורין, כיום מאמן פרנקפורט הגרמנית. "זה לא כמו היום שכל קבוצה שרוצה יכולה לשחק באירופה. בתקופה ההיא היית צריך לזכות בתואר כדי להשתתף במסגרת אירופית. כל הרצליה הייתה מאחורינו. משפחות שלמות הגיעו למשחקים שלנו. אם אתה שואל אותי, זה אירוע מרגש לא פחות מזכייה בתארים".
קורן אמישה נזכר במשחק מול פרטיזן שסיים את דרכה של הקבוצה במפעל האירופי. "היו להם שחקנים מצוינים", נזכר אמישה. "למעשה כל החמישייה שלהם שיחקה מאוחר יותר ב-NBA ובאירופה. אני זוכר את האווירה במגרש. זה משהו שמעולם לא חוויתי ולא אשכח".
ההדחה המהירה מאירופה השפיעה על שחקני הרצליה בליגה ובגביע. השחקנים של קצורין הגיעו לחצי גמר הגביע מול הפועל ירושלים, שאומנה אז על ידי פיני גרשון. הרצליה הוליכה לאורך כל המשחק, אך שמטה את היתרון בדקות ההכרעה. "שתי דקות לסיום הובלנו ב-5 נקודות ובכל זאת הפסדנו", נזכר אמישה. "זה היה הפסד אכזרי מאוד".
"אפשר לחלק את שנות פעילותה של בני הרצליה לשתי תקופות", מסכם סגל. "לפני הזכייה בגביע ואחריה. אחרי הזכייה התחלנו להידרדר ולא היה ניתן לעצור את כדור השלג. זאת הייתה כרוניקה של הידרדרות ידועה מראש".
הרצליה דשדשה עוד כמה שנים בליגה הראשונה, לפני שרשמה בעונת 2001/2002 את רגע השפל עם ירידתה לליגה השנייה. "לצד ניצחונות מתוקים היו לנו לא מעט נפילות שאי אפשר להסביר אותן", אומר דני פלטי, ששימש כיו"ר בני הרצליה מ-1997 עד 1999.
"אני זוכר את המשחק שבו הרכז טרנס רנצ'ר לבדו פרפר את מכבי תל-אביב. איזה תענוג זה היה. ואז באו נפילות מול קבוצות קטנות. זה המבחן הגדול של קבוצה - לגלות יציבות לאורך זמן. ובמבחן הזה נכשלנו".
עם הכישלונות על המגרש הגיעו גם הצרות מחוצה לו. "פתאום, ביום אחד, הפסיק לזרום כסף", נזכר קצורין. "אני זוכר פגישות שישבנו לתוך הלילה ולא ידענו מה לעשות. היינו צריכים להגיש תקציב לבקרה התקציבית ולא היה לנו מה להגיש להם. שחקנים היו צריכים לוותר על כספים והיה לא נעים. גמרנו את העונה ההיא בשן ועין, בזכות תמרונים של מואטי".
הירידה לליגה השנייה העמידה בספק את המשך קיומה של הרצליה. מאחר שהמוראל היה קבור עמוק באדמה והקופה הייתה מחוררת, היה ברור לרבים כי רק נס יציל את הקבוצה מפירוק. ואז עלה רעיון האיחוד עם מכבי רעננה. מי שדחף למהלך היה אותו אחד שחתם למעשה בשבוע שעבר על פיצול בין שתי הקבוצות - לני רקנאטי.
האוהדים משני המחנות לא התלהבו, בלשון המעטה, מהאיחוד שהלך וקרם עור וגידים. "אני התנגדתי לאיחוד כי רציתי קבוצה משלי", אומר האוהד נסים חכם מהרצליה. "מאז האיחוד המצב בעיר השתנה והאוהדים הפסיקו לבוא למגרשים. אני מקווה שעכשיו, כשהקבוצה חוזרת לשורשיה, האוהדים יחזרו".
כמו אז, גם היום רקנאטי סבור שהאיחוד מתחייב לנוכח המציאות. "אני חושב שהאיחוד היה הדבר הכי נכון שיכול להיות", הוא אומר. "הפערים הכלכליים בין הקבוצות בארץ גורמים לכך שהתחרות נפגעת. מכיוון שיש גורמים שמתקשים להחזיק קבוצות, הפתרון היה, ועדיין צריך להיות, איחוד של כל הערים בשרון. אמשיך לנסות לקדם את הרעיון של האיחוד כל עוד אני בקבוצה. במקביל אני חושב שצריך להקטין את הליגה".
יו"ר הקבוצה, אלדד אקוניס, שבתקופה היפה של בני הרצליה היה מאמן נוער באגודה, מיישר קו עם בעל הבית שלו. "אני מלווה את הקבוצה מגיל צעיר, וכשזכינו בגביע הרגשתי שכל העיר חוגגת איתנו. עכשיו הזמנים השתנו, ואנחנו נלחמים לא על תארים אלא על הקיום שלנו".
אז מה הסיכוי שבני הרצליה במתכונתה המחודשת תצליח לשחזר את ימיה היפים ודינה לא יהיה כמו דינה של הקבוצה ההיא? "אני חושב שאנחנו בסרט אחר ממה שהיה לפני האיחוד", אומר האוהד רוזנפלד. "כיום יש ספונסרים גדולים כמו אשת טורס ואחרים.
"גם עיריית הרצליה תומכת בקבוצה וכמובן לני. הוא איש ספורט בכל רמ"ח איבריו. אני מאמין שאם לני יישאר לאורך זמן והאוהדים יחזרו - יש סיכוי שנזכה בתואר. אבל גם אם לא נזכה בתואר, העיקר שתהיה לנו קבוצה מקומית שנוכל להתגאות בה".
השתתף בהכנת הכתבה: ארז כהן
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם