הבעל נהרג במלחמה, אלינור מנסורה מנסה להמשיך לחיות
חמש שנים אחרי שאלינור איבדה את בעלה, שלומי מנסורה מקרית ים, שנהרג מפגיעת טיל במוסך הרכבת בחיפה, היא חוזרת לאותו יום נורא ומספרת על ההתמודדות עם האסון. חמש שנים אחרי שטיל פגע ישירות בביתה שבקרית ביאליק, מספרת מיכל שיינר על היום ששינה את חייה. תושבי הקריות מתמודדים עם טראומת מלחמת לבנין השנייה
"זמן קריות" חזר לשתי נשים, שהמלחמה הכתה בהן. אלינור מנסורה איבדה את בעלה שלומי ז"ל, שנהרג במוסך הרכבת. השנייה היא מיכל שיינר, שטיל חיזבאללה פגע בלב ביתה שבקרית ביאליק והותיר בה ובמשפחתה טראומה.
ב-16.7.2006, בוקר יום ראשון שוב נשמעה אזעקה שפילחה את האוויר באזור חיפה והקריות, אלא שהפעם האזעקה הייתה מאוחרת מדיי עבור עובדי מוסך רכבת ישראל בחיפה.
טיל חדר למוסך ובפגיעה ישירה גבה שמונה קורבנות מבין עובדי הרכבת, אחד מאותם הרוגים במוסך הרכבת היה שלומי מנסורה, מקרית ים. הטיל שהרג אותו לקח מאשתו אלינור ומשתי בנותיו הקטנות – לוטם ולידר, את מי שהיה עמוד השדרה של חייהן.
חמש שנים אחרי, אלינור, ילידת קרית אתא, מספרת על ההתמודדות, על הרגע שהפך את כל חייהן לסיוט ועל הגעגועים לשלומי. "ממש לאחרונה דווקא הוצאנו סרטי וידאו ישנים שצילמנו וישבתי לראות אותם עם הבנות. תמונות אנחנו כל הזמן רואות, אבל פתאום לראות אותו בוידאו, לשמוע את הקול שלו, זו תחושה אחרת לגמרי",
"זה משהו שלא יכולתי לעשות כל השנים ורק לאחרונה, כי הבנות ביקשו, אז אמרתי יאללה. ישבנו ובכינו שלושתנו, וצחקנו במקביל. זה לא משהו שאני יכולה לראות כל יום, אבל לוקחים נשימה ועושים הכנה נפשית ויושבים לראות".
באותם ימים, לפני חמש שנים, משפחת מנסורה חזרה מסוף שבוע בירושלים. המלחמה בדיוק החלה והם חשבו לתומם שאולי בסוף השבוע תתבזבז לנסראללה כל התחמושת, כפי שנזכרת אלינור מנסורה: "שמענו בדרך חזרה שמי שגר בצפון לא צריך להגיע לעבודה, מאחר ואנחנו במקור מהקריות, אבל גרנו בנהריה, שלומי התקשר לברר. אנחנו נסענו לקרית אתא להורים שלי, ושלומי לא רצה לשקר, אז הוא אמר לבוס שלו שהוא נמצא בקריות, והבוס אמר לו להגיע למוסך הרכבת.
"ניסיתי להגיד לשלומי שיגיד שהוא בנהריה, אבל מי שהכיר את שלומי ידע שהוא ישר כמו סרגל. הוא לא היה מוכן אפילו לשקר לבן. הוא הלך בבוקר יום ראשון לעבודה ואני נשארתי עם הבנות בקרית אתא, אצל הוריי. שמענו בומים ואזעקה וירדנו למקלט, זה היה עוד מוקדם בבוקר. ניסיתי כל הזמן להשיג אותו, כי אנשים אמרו לי שנפל טיל באזור מוסך הרכבת. לא הצלחתי כמובן. עברו שלוש - ארבע שעות שבהן אני מנסה ואין תשובה. אני עם הבנות ואני מתחילה להרגיש שמשהו רע קרה".
איך מגיעה הבשורה?
"מתחילים להגיע טלפונים אם שמענו ממנו. אחר כך כבר התחילו הטלפונים המוזרים מאנשים שכבר ידעו ולא רצו להגיד לי. עשו מן מתחם ברמב"ם ששמה אפשר היה לקבל אינפורמציה, אז אבא שלי לקח אותי לשם כי רצו שיהיה רופא לידי כשמספרים לי מה קרה.
"בדרך לבית חולים הוא קיבל טלפון מאמא שלי. הטלפון היה על דיבורית וגם אני שמעתי, אז היא אמרה לאבא שלי להרים את הטלפון. הוא אמר בקול רם: 'אני לא שומע אותך טוב', ושמעו אותה מצוין. הוא לקח את הטלפון ליד. זאת הייתה פעם ראשונה שהבנתי מה זה המושג: 'פנים נופלות'. ראיתי את זה על אבא שלי שהלחיים שלו וכל הפרצוף נפל".
ואז כבר הבנת?
"לא. שאלתי מה קרה והוא אמר: 'לא יודע, לא שומעים טוב'. נכנסתי לרמב"ם, שאלו מי אני ואחרי שהסברתי ישר התייצבו לידי רופא ושתי עובדות סוציאליות. מיד הכניסו אותי לחדר ושאלו אותי אם אני רוצה כדור, עדין לא הבנתי על מה הם מדברים.
"אני כבר לא זוכרת אם לקחתי את הכדור לפני או אחרי. כשהרופא אמר לי: 'אני מצטער', פתאום נרדמו לי שתי הידיים עד המרפק, שזו תופעה שנשארה איתי עד היום ברגעי לחץ ומשבר. אני זוכרת שאמרתי לאבא שלי: 'אבא הידיים, אני לא מרגישה אותן'. נראה לי שאז נתנו לי את הכדור".
איך המשכת מכאן?
"מהרגע הזה הייתי כמו רובוט, כל מה שאמרו לי לעשות עשיתי. לא בכיתי, לא כלום, פשוט תפקדתי על אוטומט. אני חושבת שזה התחיל בגלל הכדור. אני לא רגילה לקחת כדורי הרגעה וכשנותנים לך כדור כזה את אפילו לא מצליחה לבכות.
"אני ממש ניסיתי לבכות כשחזרתי הביתה, זה כמו קול שאת מנסה להוציא והוא תקוע, פשוט מרדימים לך איזה משהו. אחרי שההשפעה של הכדור עברה קצת ואמא שלי ראתה שאני מתחילה לצאת מההשפעה, היא שאלה אותי אם להביא לי עוד אחד, אז דוד שלי אמר לה לתת לי לשחרר ולהוציא, כי ראו שאני לא מצליחה".
איך סיפרת לבנות?
"הדבר שהיה לי הכי קשה זה לספר לבנות. הקטנה הייתה אמנם בת שנה וחצי, אבל הגדולה הייתה כבר בת יותר משלוש וכבר קצת הבינה. העובדת הסוציאלית הסבירה לי ברמב"ם שלקטנה אין מה להגיד, אבל לגדולה צריך לספר בדיוק מה קרה. כאילו תכנתה אותי. נכנסתי הביתה והיו שם מלא אנשים, לא ראיתי אף אחד, לא ראיתי פרצופים בכלל.
"חלפתי על פני כולם, בלי לדבר, לקחתי את לוטם לחדר, הושבתי אותה על המיטה של ההורים שלי ופשוט יריתי. סיפרתי לה שטיל פגע ברכבת ואבא נהרג. ממש הכל. היא רק שאלה: 'מה, לא נראה אותו יותר?'. אמרתי לה שלא וחיבקתי אותה. היא לא בכתה, היא לא ממש הבינה ואז היא שאלה אם היא יכולה ללכת לשחק והלכה לשחק".
אלינור מספרת על השלומי שלה: "שלומי היה עמוד התווך בבית. אני הייתי יותר עם הבנות והוא התעסק בכל מה שקשור לניהול הבית, כמו ניירת, חשבונות, גינה. הוא היה הוועד של הבניין, כולם הכירו אותו, כי הוא אהב להיות מעורב בהכל. הוא היה חייכן תמיד, אוהב לעזור, לפעמים יותר מדי. הוא היה יורד להוריד את הזבל ונעלם כי 'איזה שכן נתקעה לו הדלת'.. ועוד מלא סיפורים כאלו.
"לא הייתה אצלו המילה: 'לא'. בשנה האחרונה הוא היה קצת יותר מופנם, אחרי שאבא שלו נפטר מסרטן, הוא לא סיים את השנה אפילו. הוא לקח את המוות של אבא שלו מאד קשה, נסגר קצת, הלך הרבה לאמא שלו בקרית ים לעזור לה".
איך המוות שלו משפיע עליכן?
"לוטם היא ילדה מאד מופנמת, שנה אחרי המקרה התחילו לה התקפות זעם. היא הייתה בת ארבע ולקחתי אותה לטיפול פסיכולוגי, היום עוד יש איפשהו התמודדויות אבל היא למדה קצת להוציא. היא לא הייתה משחררת שום מידע, לא מדברת. עכשיו היא גם יודעת לכתוב אז היא מוציאה על הדף לפעמים . הן כל הזמן אומרות לי: 'מתי כבר תתחתני שיהיה לנו כבר אבא?', משפטים כאלו.
"לידר עוברת עכשיו משבר, היא מדברת לאחרונה על מוות המון. כל מי שמגיע חדש הביתה היא מספרת לו על המקרה, על אבא שלה. היא יודעת מי זה נסראללה, הכל. יום אחד היא אמרה לגננת שנסראללה הרג את אבא שלה, אבל עכשיו הוא כבר לא יכול לפגוע בנו כי יש לו משקפיים והוא לא יכול לראות לאן הוא פוגע. היא כל הזמן חיה בפחד שאני אלך.
"אסור לי לעזוב אותה. התחילו לה חרדות. זה משהו שילווה אותנו כל החיים, הוא כל הזמן פה. כל אירוע שיהיה, כל דבר גדול שיבוא אנחנו נרגיש יותר את החוסר. לוטם הופיעה השבוע בהיכל התרבות וזה בשבילי פספוס, זה כמו סתירה ששלומי לא יכול לראות אותה ולהיות שם.
"ההתמודדות שלי שונה. אני מדברת איתו הרבה, אני מכירה את האופי שלו ואני יודעת מה הוא רצה, מה רצינו שנינו לבית שלנו ולילדות, ואני משתדלת ללכת בדרך הזו. אחי בונה אתרים והוא שאל אותי אם אני רוצה אתר לשלומי, אמרתי ישר כן לפני שהבנתי במה זה כרוך. בשביל האתר צריך חומרים והייתי צריכה לשבת ולכתוב הכל. זה תהליך שלקח לי לא מעט זמן.
"אתר ההנצחה שבנינו לזכרו של שלומי, היה חלק מההתמודדות שלי בעצם. כשאני כותבת זה מול הפנים, הכל מוחשי יותר. מה היה, איך היה, איך היינו, ההיסטוריה שלנו. מה שאני לא מצליחה לעשות זה להוסיף את השנים האחרונות: איך הבנות גדלו. אני מקווה להגיע לזה".
מה עם רכבת ישראל, הם עוזרים?
"החברים שלו מהרכבת מאד משתדלים לשמור על קשר ולהגיע לאזכרות. מדי פעם יש טלפונים ומבחינתי זה מה שחשוב. הרכבת עצמה כארגון, בעייתית. הרכבת שייכת למשרד התחבורה והכל בלאגן שם, אי אפשר לדעת אם הזכויות שלך היום זה מה שתקבלי בעתיד.
"אין משהו קבוע. הם עוזרים בכל מיני דברים, אבל זה רק אחרי מאבקים. אמא של שלומי מאד נלחמת להעביר את כל השמונה מנפגעי פעולות איבה למשרד הביטחון. זה הפך להיות עיקר חייה וזה משהו שאני תומכת ומקווה שיקרה, אבל אני לא הייתי מסוגלת לעשות את המלחמות האלו".
את כועסת עליהם?
"היחיד שיש לי עוד כעס עליו, זה על הבוס שלו, שהחליט לקרוא לשלומי ולחבריו לעבודה באותו יום נורא. יש כמה שמבחינת מקום מגורים הוא יכל לוותר עליהם. הוא ידע שאנחנו מנהריה, אז מצד אחד אני חושבת שזה יכול היה להימנע ומצד שני אני מאמינה בגורל".
חמש שנים עברו מאז אותה שבת שבה מוקדם בבוקר התעוררו מיכל שיינר וביתה שי בממ"ד שבביתן בקרית ביאליק אל תוך מציאות חדשה, המציאות של הפצצה. אצלן אין צורך במטאפורות, הפצצה שלהן נפלה בתוך הבית. הן ניצלו כי ישנו בממ"ד, שאר הבית נהרס.
מיכל שיינר חוזרת עכשיו אחורה לאותו יום שהשאיר בה ובבתה טראומה: "אני לא זוכרת הכל פרפקט. זה היה יום שבת בסביבות שמונה בבוקר, אני טוענת עד היום ששי לא התעוררה בכלל מהטיל, פשוט כשאני שמעתי והתעוררתי חיבקתי אותה ואז היא התעוררה.
"מההדף הממ"ד נסגר ומתוך שינה את לא שומעת את זה כמו שאת ערה. היה מלא בלאגן כי הטיל נפל ואחרי זה כל הכדוריות שהיו בתוכו נכנסו בקירות. הבית רעד וחיבקתי את שי ואמרתי לה: 'שי נופל עלינו טיל'. אני זוכרת שהסתכלתי בתקרה והתפללתי: 'אל תפלי, אל תפלי'. אמרתי אם היא לא נופלת, עברנו את זה. ואז נהיה שקט".
ואז יצאתן אל הקטסטרופה?
"אני בכלל עוד לא הבנתי שהטיל נפל אצלי ממש בתוך הבית. אחרי הנפילה לא יכולנו באמת לצאת אל הבית, כי הדלת להטה מחום וממש נסגרה מההדף. היינו חייבות בעצם לצאת מהחלון, זאת הייתה קומת קרקע. פתחנו את הסורג ויצאנו החוצה. השכנים ראו אותנו והיו קצת המומים, כי מצד אחד הם ראו את העשן עולה מהבית ופתאום מישהו פותח את החלון.
"כל מי שראה היה בטוח שאם יש מישהו בבית הוא מת. אני יוצאת מהחלון ושואלת את השכנים: 'איפה נפל הטיל?' הם התחילו לצחוק ואמרו לי: 'אצלך'. לקח לנו קצת זמן עד שקלטנו מה קורה. המשפחה שלי גרה באותה שכונה והם רצו אלינו עם פיג'מות ולא הבנתי מה הלחץ, רק אחרי שהלכתי מסביב וראיתי את הבית הבנתי מה קרה".
ואז איך הגבת?
"הייתי בהלם, אבל הייתי חייבת להישאר חזקה בשביל שי. זה היה: 'או.קי. הבנתי, נפל עלי טיל, אני בחיים, תודה רבה. הלאה מה עושים?'. לא רציתי להתעכב ולא להסתכל אחורה. למשל, השכנה בדירה הצמודה התפרקה לגמרי.
"אני כבר אחרי חצי שעה דיברתי ברדיו - לא שאני זוכרת מה אמרתי, אבל דיברתי. להבדיל אלף הבדלות זה מזכיר לי את הסיפורים על הגיבורים שלנו במלחמה שהצילו את החברים שלהם בתנאים לא הגיוניים, ולא יודעים מאיפה שאבו את הכוחות שלהם. נורא קל לשקוע ולהיכנס לדיכאון".
איבדת דברים שהיו יקרים לך?
"למזלי כל האלבומים נשארו. תראי, גם הסלון היה יקר לי, אבל כל הדברים האלו לא חשובים. היה לי קיר חמסות, שהיו בו יותר ממאה חמסות והוא התפרק. ראש העיר דאז, רפי ורטהיים, בא ועזר לי לחפש את החלקים וחיברנו והדבקנו, אבל העיקר התמונות שאי אפשר לשחזר.
"גם אז וגם היום אני אומרת שצריך להסתכל קדימה ולראות את המיטב. כל ההתמודדות שבאה אחר כך היא פועל יוצא ממה שאני אומרת לך, עם כוחות. נכון היו לי פה ושם נקודות שבירה ואני בוכה, אבל קמה וזהו. התמודדתי עם זה, לא ברחתי מזה".
נתקלת בקשיים מצד הרשויות?
"עצוב לי מאד ואני לא אכנס לפרטים כי זה מאחוריי, אבל הקבלן ששיפץ לי את הבית ניצל את זה שאני לבד והיה קטע לא נעים שגם הגיע לבית משפט. פשוט עצוב שיש אנשים שגם ניצלו את המצב הנוראי הזה. חוץ מזה הרגשתי תמיכה מכל הסביבה. ראש העיר כיום, אלי דוקורסקי, שהיה אז סגן ראש העיר, הרים טלפון כל יום, בירר אם אני צריכה משהו ואם הכל בסדר.
"אני לא יכולה להגיד מילה אחת רעה. בהתחלה לא היינו פה בכלל. הייתה לנו את האפשרות לשהות בבית מלון במרכז, אחרי זה כשחזרנו לקח עוד קצת זמן אבל יחסית זה היה מהר. קיבלנו הכל גם מבחינה כספית וגם מבחינת ההתעניינות. כולם היו בסדר. לא הייתה לי בעיה משום בחינה. המשכנו לגור שם עוד שנתיים".
איך שי לקחה את זה?
"אני לא חושבת שזה השפיע על שי באופן דרסטי. כשזה קרה לא נתתי לה לראות את הבית, יצאנו מהחלון ולא נתתי לה לראות את המסביב. ישר התקשרתי לחברה והיא לקחה אותה. רק אחרי השיפוצים והכל היא נכנסה הביתה.
"גם הכל קרה לה מתוך שינה אז אני מאמינה שזה הפחית מעצמת החוויה הקשה. מצד השני, הייתה לה כן איפשהו חוויה חיובית, כי היא קיבלה המון תשומת לב מהתקשורת היא הייתה אצל חני נחמיאס ובערוץ הילדים ובשבילה זה היה כיף. היא הייתה בתל אביב שבועיים כמו בחופשה".
אצלך את רואה השפעה?
"לי יש פחדים שלא היו לי לפני, אם זה פחד מטיסות, פחד בנהיגה, פחד מתאונות, פחד ממחלות, דברים שלא היו לי. יש לי עכשיו תינוק בן שנה ועל שי פחדתי פחות מאשר עליו וזה לא שאז הייתי פחות אחראית. היום אני יותר לחוצה. אנשים חושבים שזה ילד ראשון שלי, אני גם יותר קיצונית בהרבה דברים, בודקת דברים לפרטים".
אתן עוד מדברות על זה?
"החיים עכשיו מתחלקים ללפני הטיל ואחרי הטיל . יש דברים שעד היום אני מסוגלת לחפש אבל הם בעצם נהרסו. אמא שלי הייתה מאד מוכשרת ותפרה תחפושות בפורים. באה אלי חברה ושאלה אם יש לי אולי מהתחפושות האלו, ואני מחפשת ומחפשת, ואז שי אומרת לי: 'אמא את בסדר? זה הלך בטיל'".
בסוף עזבת את הבית.
"זה בית שבאופן כללי לא עשה לי טוב וכנראה שהייתי צריכה לעזוב אותו. יכול להיות שזה אחד הסימנים, ואם היו לי טיפה תחושות שאני צריכה לעזוב, לא נלחמתי בהן. הרי קיבלתי את החיים במתנה. אז יכול להיות שזה היה סימן מאלוהים, שהנה אני אתן לך את החיים ואת תמשיכי הלאה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם