קפה בוץ: לבית הקפה הזה לא אחזור
הגברתן נכנס לבית הקפה שבו ישבתי והותיר אחריו נתיב חרוך של הערצה מהולה בחרדה סמויה. מאוחר יותר שמעתי שנרצח כשנסע ברכבו. אל בית הקפה הזה לא אחזור. וגם: פועל הניקיון שמשמיד את היופי ברחובות
בחוץ זרמו החיים. מכוניות ואנשים התנהלו באטיות כמי שכפאם מזג האוויר הקיצי. מעטים חירפו נפשם בישיבה תחת השמשיות שהוצבו ברחבה של העיר הים-תיכונית. רבים נשארו ספונים במשכנם ומעת לעת הציצו בגנבה אל הנעשה בחוץ.
אבל אז הושלך הס. מבטו של מנהל המשמרת חלף דרכי כאילו הייתי שקוף. הבעת פניו השתנתה, חיוך טיפס מפיו אל אוזניו, ועדיין טעיתי להאמין שהוא מחייך אליי.
אבל רק לרגע קט. סבתי לאחור בדריכות וראיתי אותו מתקרב. קרחת בוהקת, משקפיים כהים, נמוך קומה ועל זרועו נשענת אישה זקנה, אולי אמו. נראה מבוגר מגילו, וגם פגיע יותר. הוא פסע לאטו. לא מיהר בכלל, ודומה שהשאיר אחריו נתיב חרוך של הערצה מהולה בחרדה סמויה.
בצעד מתון התקרב אל הדלפק, נשען עליו לצדי על מרפקיו. בעוד האישה המבוגרת תפסה מקום בפינה מרוחקת, צמודה לקיר של הקפה, הרחתי ריח מוכר מן העבר הרחוק. אפטרשייב ברוט.
מנהל המשמרת התכופף במחווה מוגזמת ונשק על לחייו החיוורות של האיש. הוא שכח לגמרי שעמד בעיצומו של תהליך הכנת ההזמנה שלי ושטר הכסף שלי היה נתון בידו. "להכין כרגיל?" שאל, קולו מרעיד מבלי משים. חיוכו היה עדיין מאוזן לאוזן, לא טבעי בעליל. האיש שעמד לידי הנהן.
ראשו עלה וירד כמו בהילוך אטי. "קפה שחור חזק לאמא?" הוסיף המשרת שאלה מיותרת, שכן ידע היטב את התשובה. הפעם גם ראשו המבהיק של הקירח לא נע. נראה שהתשובה החיובית סומנה בעיניו.
עמדתי בצד, מבויש, וצפיתי בתנועותיו הזריזות להפליא של מנהל המשמרת, שמיהר למלא אחר מצוות אדוניו. בינתיים נסוג הקירח אל ירכתי בית הקפה והצטרף אל אמו. קולות הרחש והדיבורים לא חזרו להיות כשהיו. השיג ושיח בבית הקפה נהיה לחשני
סיימתי בחופזה את הכריך שלי ויצאתי החוצה. בשמש הקופחת עמדו שניים. על הרחבה האסורה בחנייה עמד רכב שטח שחור. פירמה גרמנית. היה לי ברור שלבית הקפה הזה איני חוזר בזמן הקרוב. הלכו הכריכים המוצלחים. חודש מאוחר יותר שמעתי שהקירח, אחד מראשי משפחות הפשע בישראל, נרצח כשנסע ברכבו בתל-אביב. אל בית הקפה עדיין לא חזרתי.
זה קרה מזמן. נזכרתי בסיפור כששמעתי על הניסיון לרצוח את אחד השוטרים מנהריה. בעיתון היה כתוב שהעבריין, זה שהשוטרים ניסו ללמד לקח, שב להסתובב בעיר, חמוש בשני מאבטחים, ורכב השטח שלו מנקר עיניים. אני תוהה כמה "חברים" בחנויות, בתי קפה ובמסעדות יש למיודענו.
2. כמו כף יד מלטפת. כמו הפתעה בלתי צפויה. כמו נשיקה של אמא. אחרי שכאב לנו ובכינו, מגיע השלג הצהוב לעירי ומפיץ לכל עבר אבק פיות צהוב.
הימים, ימי קיץ, ואין להרבות מילים באספלט הרותח, באד העומד באוויר, בבריות שעל המדרכות, הממהרות לחפש צל, משתדלות לצעוד מספיק לאט כדי לא להזיע, ובכל זאת ממהרות ככל יכולתן.
ופתאום, מראשי העצים הסוב-טרופיים המתולתלים בירוק נושרת פריחה צהובה מפתיעה. פתיתים-פתיתים, אבק מלכות צהבהב, הנערם על המכוניות, על המדרכות ועל הכבישים.
ממתי פורחות אצלנו השדרות ביולי-אוגוסט הלוהט? ממתי זורעת יד נעלמה פתיתי צהוב אירופיים קורצים, קלילים ונישאים ברוח? ממתי יש רוח? וכל היופי הזה בחינם, מושלך ברחובות לשעשע ולהקל את המזג הלוהט, לצנן ולהזכיר ימים אחרים שעוד יגיעו.
ואז מגיע פועל העירייה עם עגלת הזבל וכלי העבודה ומתחיל לנקות. הוא גורף ואוסף ומערם ערמות צהובות, שאותן יעמיס לתוך פחי האשפה השחורים באבחה חדה. מאחוריו נשארות חלקות אספלט ומדרכת חשופות, שכמו מתביישות לפתע בעירומן.
"אל תאסוף, את זה לא צריך לאסוף", מפצירה בו קשישה, מטרייה בידה ולבושה אירופי. לא. הוא אוסף, כי מישהו אמר לו לאסוף. מישהו שמשלם, כנראה, את שכרו. ובינתיים, כמו בהצגה של חנוך לוין, התפאורן ממשיך להשליך פתיתים צהובים על הבמה. מחר שוב יהיה הכול צהוב. העיקר שהפועל שלנו לא יהיה מחוסר עבודה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם