אירועי הגאווה בב"ש: כשהרב זכריה אוהב שלום פגש את הקהילה
בסוף השבוע שעבר נערכה במרכז הצעירים בבאר שבע עצרת הגאווה השנייה בתולדות העיר. השוטרים נותרו חסרי מעש ומלכת הדראג ציונה פטריוט הרימה את המוראל. אבל מחוץ לאולם היה איש ממורמר אחד, העונה לשם הרב זכריה אוהב שלום, שזעם על קיום העצרת . חוויות מאירועי הגאווה
אוהב שלום עשה לאירוע "בילד-אפ" יח"צני אדיר, כשביקש להורות על ביטולו. אם בשנה שעברה איימו החרדים "להבעיר את השטח", השנה, מלבד יו"ר ישיבת "נתיב השבים", מועצת העיר שתקה.
ראש עיריית באר שבע, רוביק דנילוביץ', שמנסה למתג את בירת הנגב כעיר סובלנית, יכול לנשום לרווחה כשעוד עצרת של קהילת הלהט"ב המקומית עברה בשקט מופתי. מתברר, שתושבי באר שבע סובלניים ופתוחים יותר מחלק מהפוליטיקאים ונושאי התפקידים במערכת העירונית.
אפילו הקווירים הרדיקאליים, הפלג הקיצוני והאקטיביסטי של הקהילה, שבאו לאירוע בהרכב מלא – עם שוקי הרזה, יוסף(ה) וטל(י) וקבוצה גדולה של טרנסג'נדרים, לא הצליחו להוציא מעוברים ושבים ולו קריאת גנאי אחת!
הגג של מרכז הצעירים, בו נערך האירוע בצהריי יום שישי, היה מלא. היו שם הומואים, לסביות, טרנס ובי. היו קווירים (שזה סיווג חדש) וגם הורים של וזוגות גאים על טפם. היו חיילים במדים, תלמידי תיכון, צעירי 'הנוער העובד והלומד' וכמה סטרייטים לרפואה. כאלף אנשים בסך הכל.
כל שנה מגיעים סטרייטים סקרניים ושואלים את שאלת הקרש "אחי, תגיד, מתי יש אקטים מיוחדים על הבמה"? וכל שנה מסבירים להם שכשם שסטרייטים לא עושים את זה על הבמה, גם להט"בים לא נוהגים כך.
למרות חגיגיות האירוע, שנראה כמו אפטר פארטי, אי אפשר ללא אקורדים צורמים: גם השנה, בניגוד לערים אחרות, לא נשא דברים נציג של עיריית באר שבע או של חברת הבת שלה 'כיוונים'. אלא, אם מחשיבים את חבר המועצה החרדי זכריה אוהב שלום, שבא עם האוטו שלו לעשות רונדלים סביב המתחם, לבדוק "שלא יהיו כאלה שיברחו להם החוצה". לאמור, חיות טרפות בכלוב?!
לטענת יו"ר אגודת הלהט"ב באר שבע, ברק עטר, האגודה שילמה בעבור פרסום, שלא בוצע. רבים מבאי העצרת, גם גיחכו על מה שכינו "פרובינציאליות", בצורה של פרסום תמוה מטעם 'כיוונים', שלא נשא לא את לוגו החברה או של עיריית באר שבע, כפי שנהוג בכל פרסום עירוני הממומן מכספי משלם המסים.
לדברי בכירים
האירוע היה סולידי להחריד. אם בתל אביב אירועי הגאווה הם חגיגה ססגונית, בבאר שבע זה נראה כמו ערב תרבות בקיבוץ בסגנון "ילדי סטאלין". במקום לשמוח, בחרו לפתוח את האירוע עם להקת המחול קמע בשני קטעים מחול מדהימים, אחד מתוך "כרמינה בוראנה" והשני, מתוך "אורות הבמה". חייבים מידה רבה של מקצועיות וכישרון, על מנת להעלות מחול מודרני בבמה הדחוסה של מרכז הצעירים, ללא תאורה ובחום אימים. קמע באו לכבד את האירוע, בעיצומן של חזרות לקראת סיבוב הופעות באיטליה.
האירוע היה חגיגי, למרות החום הכבד. על ברק עטר, שהסתובב גאה כמו חתן בר מצווה, לא ניכרה העובדה שלא ישן את הלילה לפניו, יחד עם צוות גדול של האגודה. הם תלו את הדגלים שקישטו את מרכז הצעירים, מתחו את הסככה שניסתה להגן על הבאים מהשמש ודאגו ללוגיסטיקה. בשעה 13:30, כמו שעון, באו מאות.
אם העצרת הראשונה, לפני שנה, הייתה מרגשת בשל עצם קיומה בעיר, שהוגדרה עד אז שמרנית והומופובית, הרי שקיום העצרת השנה באה להבהיר, שהקהילה, המונה אלפים בארון ומחוצה לו, נמצאת כאן בשביל להישאר. דברים ברוח זו השמיע יו"ר אגודת הלהט"ב הארצית, מייק המל. הוא אמר, כי האגודה בבאר שבע אינה אגודה של אירוע אחד או מסיבה אחת, אלא אגודה שפעילה כל השנה. בהתנדבות מלאה, יש לציין.
אל האירוע הגיעו, בהרכב מלא כמעט, נציגי הקווירים הרדיקאליים, הפלג הקיצוני והמאוד אקטיביסטי של הקהילה. הם לא אהבו את העובדה ששוב האירוע בבאר שבע נערך במתחם סגור ועוד פחות, את דבריו של חבר המועצה אוהב שלום.
שוקי הרזה, מנהיג השבט, שהגיע כל הדרך מגבעתיים, מגלה לנו מבעוד מועד: "אנחנו הולכים לצעוד בחוץ. יהיה בלגאן. תתכונן". הקווירים הרדיקאליים הגיעו מצויידים בדגלי ענק בצבע ירוק ובאו לתבוע את עלבונם שם המדוכאים בקהילה ולמחות על מה שהם כינו "העסקה האפלה", שאפשרה לקיים את האירוע.
ואז, באמצע העצרת, הם קמו ויצאו לרחוב. עשרה איש, בהם קווירים וטרנסג'נדרים, מול באר שבע. בעוד הם צועדים ברחוב צדדי ליד מרכז הצעירים, מגיעה מולם חבורה של מה שמכונה בלשון עממית "ערסים". האמת, אפשר היה להריח את הדם באוויר.
"תגידו, אתם הומואים?", שואל אחד הערסים. "לא, אנחנו קווירים", עונה אחד מהמפגינים ומסביר לו, בשיא הנונשלנטיות, על מצוקותיהם (ן) של הטרנסיות, הקווירים וזה שקהילת הלהט"ב בבאר שבע סגורה כמו בכלוב של גן חיות. ואז קרה דבר נהדר: אלה עם אלה יצרו ביניהם אחווה של מצוקה. התחילו לדבר כמה אלה מדוכאים בשכונות המצוקה של באר שבע וכמה אלה מופלים בשל נטייתם המינית.
בפיצוציה שממול, שאינה גיי פרנדלי במיוחד, לא התרגשו, רק הסתכלו. איש לא עזב את הבירה שלו בשביל להציק לקווירים הרדיקאליים. הם רק לא הבינו מה פשר שמלת הטוטו של טל(י).
ואז מישהו פלט: "זכריה פה"! חבר מועצת העיר, הרב זכריה אוהב שלום, בא לראות בעצמו מה קורה בעצרת. "זה כואב הלב. הדגלים האלה. מה זה?! עכשיו עברתי וראיתי שברחו כמה החוצה, לא עלינו. יש שלהם מסתובבים בחוץ. ברחו להם", אמר בלחש כמעט. איש מבוגר ודי מריר, הפטיר לעברו:
"רב זכריה, איך נתת לזה לקרות, לגועל הזה"?! ואילו זוג מבוגר, שעבר במקום, אמר: "באמת לא יפה לסגור אותם ככה. באמת לא יפה. אנחנו עיר של כולם. מה זה פה, איראן"?
בינתיים, בפנים, נמשך זרם המברכים: ענבל גרין ושי סקרל, מקבוצת הנוער של האגודה, סיפרו שמלבד מקיף רגר, שום מוסד חינוכי אחר אינו מקדיש זמן לחינוך בענייני מין, לרבות דיון בעניין נטייה מינית. אבל, הם מצאו לנכון לברך על הקשר עם חברת 'כיוונים' ועיריית באר שבע, שנעדרו מהאירוע. הם ביקשו, שהדור הזה יהיה האחרון לסבול מאפליה.
היו גם נציגי ההורים, בראשותן של בתי וייגל וירדנה אברג'ל, המדריכות את קבוצת ההורים ללהט"בים, ושלי רום, מדריכה. אחריהן היה רצף ארוך ומייגע במקצת, של מלכות דראג, מוצלחות פחות ומוצלחות יותר. ציונה פטריוט הייתה מצחיקה עד דמעות, אבל במופע של לולי פוץ כבר הסבלנות פקעה קצת, למרות החיקוי המוצלח של מדונה.
גם העובדה שבקבוק קטן של מים מינרליים עלה 10 שקלים, גרמה לרבים לחתוך הביתה: בחום של יותר מ-40 מעלות, בלחות בלתי נסבלת, כשהשמש צורבת את הבשרים, היה קשה. לא שיש לנו משהו נגד הדראגיסטית סוזי בום, ששרה את "איי וויל סארבייב" בערבית, אבל קהילת הלהט"ב היא יותר מגברים לבושים כנשים או להיפך.
מתברר, שהעיר באר שבע הצמיחה מתוכה כמה ממלכות הדראג הטובות בישראל, בהן קיי לונג האגדית, סוזי בום הנוצצת, ציונה פטריוט המצחיקה שהרימה את המוראל ועוד רבות, שלא הופיעו באירוע, אבל עושות חיל. מעניין אם זה בגלל שאנחנו עיר שמרנית, אליבא דאוהב שלום.
אבל, הומור בצד, בעיר כמו באר שבע יש עוד הרבה עבודה: צריך להילחם בהרבה דעות קדומות, בעיקר של פוליטיקאים ובעלי שררה. זו הייתה התובנה של הרבה מהמבלים עימם שוחחנו. אפילו הקווירים הרדיקאליים הסכימו עם זה.
עדיין, המילה "הומו" היא קללה אצל הילדים. עדיין, הממסד העירוני מתעלם במקרה הטוב, מתייחס בצורה פוגענית במקרה הפחות טוב והלא נדיר. מערכת החינוך עושה מעט או כמעט כלום וסומכת ידיה על גופים חיצוניים כמו "דלת פתוחה", שהמדריכים שלו מספרים על בורות עד כדי סיכון של הנוער הבאר-שבעי בכל הנוגע למין, מגדר ויחסים. עדיין יש מי חוששים לצאת מהארון, לא מפחד הסביבה, אלא מפחד מעסיקיהם.
המצב היום הוא אומנם טוב מבעבר, בזכות העבודה הקשה ולעיתים הסיזיפית של האגודה בבאר שבע, אבל עדיין ישנה תחושה של סוג ב'. אלא, שאותה תחושה, דווקא יוצרת קואליציות מעניינות: אנשי שכונות שחשים הזדהות עם להט"בים ביחד עם קווירים רדיקאליים שמוצאים עצמם מסבירים ברוגע שהם חלק לא קטן מתושבי העיר הזו, ושהם מודרים בשל המגדר שלהם או מעמדם הסוציואקונומי (בהתאמה).
בגלל זה, כמו שכתב שי גורטלר, ממארגני האירוע בשנה שעברה, בעבודת מחקר מקיפה, חשובים אירועי גאווה בבאר שבע. מי יודע, אולי בשנת 2012, יימצא גם הפוליטיקאי המקומי האמיץ, לפחות כמו תושבי העיר, שיעלה על הבמה ויישא ברכה קצרה בשם עיריית באר שבע. רגע לפני שמציפים אותנו אלפי תושבים חדשים, שיירדו ממרכז הארץ לפריחה הנדל"נית של הנגב (עיר הבה"דים), כדאי להסדיר את העניין הזה, על מנת למנוע תנועה הפוכה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם