"הפכתי לסמרטוט רצפה": הסיפור העצוב של שימי בקר
עד לפני כמה שנים הוא היה הדמות הכי צבעונית ביציע האוהדים של מכבי הרצליה. כיום הוא מסתגר בביתו, מתרחק מחברת אנשים ומתקרב לאלוהים. שימי בקר מדבר על החיים הקשים בצל מחלת הסכיזופרניה, על החברים שנעלמו ועל נטילת הכדורים הפסיכיאטריים. "אני סובל משינויים קיצוניים במצבי רוח, התקפות של דיכאון וחרדה"
שימי בקר צילום: אריק סולטן
"אני לא מסתכל לאחור, לא חושב על העבר, חושב רק על מה שיש היום, גם אם אין הרבה על מה לחשוב", הוא אומר ומתכנס בתוך עצמו. אחרי דקתיים של שתיקה הוא מחליט לפתוח את הלב ולדבר על הכול. ואז גם מגלים שכמעט בלתי אפשרי לעצור אותו.
"עד גיל 14 הייתי נער רגיל לחלוטין", הוא מספר. "שיחקתי כדורגל במכבי הרצליה, הייתי מאוד מוערך ואהוב. בחרו בי להיות קפטן של הקבוצה. הכול נגמר ביום שישי אחד", הוא אומר ולוקח נשימה ארוכה.
"ישבתי במסדרון ואז נטפל אליי הבריון של השכונה. הוא היה בחור מאוד בעייתי, שלא דופק חשבון לאף אחד. הוא היה מאיים על ילדים, משפיל אותם. פעם אחת הוא שרף עגלה של תינוק בשטח בית הספר. בקיצור, עבריין מתחיל. הוא ניגש אליי וניסה לסחוט ממני כסף. התפתחה תגרה שנגמרה בהתערבות המשטרה".
לדברי בקר, השוטרים שחקרו אותו הפעילו עליו לחץ להגיש תלונה נגד הנער התוקף, בלי ליידע אותו על זכויותיו כקטין (לפני שנתיים ניסה לבדוק אפשרות לתבוע את משרד החינוך שעבר לכאורה על הנהלים בעניין, אבל עורך דין שבדק את הנושא הגיע למסקנה שחלה התיישנות על המקרה). החקירה והלחץ החברתי שנוצר בעקבותיה גרמו לבקר מתחים וסיוטים.
"הייתי מתעורר באמצע הלילה, כולי מבועת, מזיע ובוכה. לא הבנתי מה קורה לי. האם זה התקף לב או התקף חרדה. גם לא ידעתי מי יכול לעזור לי.
"אמא שלי לקחה אותי לפסיכיאטרית ילדים שאבחנה אצלי פוסט-טראומה. קיבלתי כדורים והופניתי לטיפול פסיכולוגי. הדבר ששבר אותי היה שהיועצת של בית הספר אמרה לי: 'אתה רואה שימי, אתה צריך להודות לנו. בזכות המקרה אתה יכול סוף-סוף ללכת לפסיכולוג'".
למה היא אמרה את זה? היו לך בעיות קודמות בבית הספר?
"זה כל העניין. לא היו לי בעיות קודמות. היא בכלל לא הכירה אותי. היום אני יודע שזו הייתה הערה טיפשית, אבל אז הייתי רדוף וחשבתי שמשהו לא בסדר איתי".
בקר, שפרש ממסגרת לימודית בכיתה י', המשיך לסבול לטענתו מסיוטים.
"דמיינתי שאני רואה את הנער הזה בכל מקום. לא שנאתי אותו. ריחמתי עליו. וגם פחדתי ממנו. היו לי מחשבות פסיכוטיות: אולי הוא מחכה לי מעבר לפינה, אולי הוא מסתתר שם בין חבורה של נערים מופרעים ותכף יוציא סכין".
והיית יוצא מהבית?
"בקושי. הייתי יוצא רק כדי לשחק, אבל לא חייתי. זייפתי חיים. תוך שנה עזבתי גם את הכדורגל והסתגרתי בבית. ראיתי טלנובלות, פיצחתי גרעינים. מנער ששיחק כדורגל במסגרת ייצוגית הגעתי למשקל של 160 ק"ג. לא יכולתי להיות במקומות הומי אדם ופיתחתי חרדה חברתית והפרעות אישיות".
15 כדורים מדי יום
בקר הוכר על ידי ביטוח לאומי כלוקה בהפרעה סכיזואפקטיבית וקיבל 75 אחוזי נכות. כיום הוא נוטל 15 כדורים פסיכיאטריים מדי יום ולא רואה את האור בקצה המנהרה.
שימי בקר צילום: אריק סולטן
"אני סובל משינויים קיצוניים במצבי רוח, התקפות של דיכאון וחרדה שהופכים אותי לסמרטוט רצפה", הוא מתאר. "אני יכול לעבור תקופות ארוכות במיטה ולהמתין שמישהו יתקשר.
"האדם היחיד שעוזר לי הוא הרב המקובל מאמו שליט"א, שנותן לי כוחות להתמודד עם החיים. רק אחרי שהגעתי אליו הבנתי את החוכמה במשפט 'רוח מתקנים עם רוח'".
דבר נוסף שנתן לבקר כוחות הוא הכתיבה, שהפכה אצלו לצורך ככל שהסתגר בביתו. מי שזיהה את היכולת יוצאת הדופן שלו הוא אלי משה, קרוב משפחתו של הזמר חיים משה, שהכיר אותו מהכדורגל. "הוא שלח את הטקסטים שלי לאולפנים ולזמרים", מספר בקר.
"בהתחלה כתבתי לזמרים מתחילים בז'אנר הים תיכוני ואחר כך התחברתי לשמואל אלבז שהלחין לשרית חדד את השיר 'שמע ישראל'. זה היה כבוד גדול. הרגשתי שאני ברקיע השביעי". אלא שתחושת האופוריה התפוגגה מהר מאוד ובקר שוב שקע בדיכאון ובייאוש כשהתברר לו ש"עולם הבידור הוא עולם מלוכלך, רווי אינטרסים, מרפקים ואינטריגות".
בקר לא רוצה להיכנס לפרטים, אבל ברור שהכאב שחווה בתחום המוזיקה יכול להיות בסיס לשיר דיכאון נוסח אבי ביטר. כיום הוא מקבל קצבת נכות בשיעור של 2,350 שקל ומתקשה להתקיים בכבוד.
"אני מוציא מאות שקלים על כדורים ותרופות, והיתר הולך לשכר דירה. אני לא מבין לפי מה קבע ביטוח לאומי את גובה הקצבה, אבל אני מתקשה להאמין שיש מישהו בישראל שיכול להתקיים ממנה. מדינה שנותנת לחולים קצבה של 2,000 שקל בחודש שולחת אותם לגנוב כדי להשיג את ההפרש".
מי יציע לי עבודה?
הייאוש והכאב הובילו את בקר לפנות לראש עיריית הרצליה יעל גרמן ולבקש את עזרתה. "להפתעתי, כעבור כמה ימים התקשרו אליי מלשכתה של גרמן והוזמנתי לפגישה איתה ועם מנהל אגף הרווחה", מספר בקר. "הפגישה הייתה טובה מאוד. גרמן נתנה לי הנחה בארנונה וסיוע חד-פעמי שנתי בשכר דירה. היא עשתה כל מה שהיא יכולה, אבל זה עדיין לא מספיק בשביל שאצליח לשרוד".
שימי בקר צילום: אריק סולטן
למה אתה לא יוצא לעבוד?
"שאלה מצוינת. אני מת לעבוד, אבל בכל מקום שמגלים את העבר שלי נרתעים ממני ולא מוכנים להעסיק אותי. הסטיגמה יותר חזקה מכל דבר. עם ישראל היה תמיד חזק בעזרה לזולת. לא סתם אמרו 'כל ישראל ערבים זה לזה', אבל כיום אנחנו חברה אדישה שמתנכרת לאנשים חלשים".
באיזה תחום אתה מחפש עבודה?
"אני מוכן לעבוד בכל דבר, העיקר להתפרנס בכבוד. אני יודע לכתוב, אני מבין בספורט. אני בטוח שיש לי מה לתרום לעולם הזה. אני מקווה שמישהו שיקרא את הכתבה הזאת יהיה מוכן לתת לי הזדמנות להוכיח את עצמי. אני יכול להבטיח למי שייקח אותי שהוא לא יתחרט, כי הוא יקבל עובד עם מוטיבציה בשמים".
מה החלום שלך?
"יש לי הרבה חלומות - למצוא עבודה, להתחתן. אבל אם להודות באמת - אני מפחד לחלום. למדתי על בשרי שאם לא מקווים לא מתאכזבים. אם בכל זאת אני צריך לקוות שייצא משהו מהחשיפה הזאת, שהיא לא קלה לי בכלל, זה שאנשים לא ימהרו לשפוט אנשים ששונים מהם וייתנו לאנשים חלשים יותר הזדמנות להתחזק".
מביטוח לאומי נמסר בתגובה: "מר בקר ממצה את זכויותיו בביטוח הלאומי. הוא מקבל מאיתנו קצבת נכות מלאה לצמיתות מפברואר 99'. יש לציין כי במסגרת חוק לרון, נכים רשאים לעבוד ולהמשיך לקבל קצבת נכות מהביטוח הלאומי, כך שבסופו של דבר הם מגדילים את הכנסתם החודשית. אם מר בקר זקוק לעזרת הזולת בביצוע פעולות יומיומיות, הוא רשאי להגיש תביעה לקצבה לשירותים מיוחדים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם